מה שהופך את הסרט "אי.טי – חבר מכוכב אחר" לעל-זמני הוא דווקא העובדה שהוא לא באמת שורד את מבחן הזמן. המשחק המוגזם, האופן שבו הילדים מצליחים לתמרן את המבוגרים, ההתנהלות הלא-ריאליסטית של רשויות הממשל האמריקני, וכמובן – האפקטים שהיום נראים מיושנים להפליא – לא מפריעים לסרט להיות יצירת מופת. סרטו של סטיבן ספילברג משנת 1982 עובד למרות הכול, ואולי דווקא בזכות אלו, כיוון שהוא מוכיח שאין כוח חזק יותר מרגש. אין הרבה סרטים שמצליחים לגרום לך לצחוק, לחייך ולבכות כמו זה שמספר את סיפור החברות הבלתי-אפשרית בין הילד אליוט לבין החייזר המוזר שנוחת במקרה בחצר ביתו.
מתוך "אי.טי - חבר מכוכב אחר" והפילהרמונית
עם זאת, כדי לגשר על הפערים שנוצרו ב-40 השנים האחרונות ולקרב את הסרט לקהלים חדשים, יש דרכים שונות לחדש את החוויה. את המשימה הזו לקחה על עצמה התזמורת הפילהרמונית הישראלית בסוף השבוע האחרון, כשהעירה לחיים את הפסקול האיקוני של ג’ון וויליאמס וביצעה אותו בלייב בהיכל התרבות לאורך הקרנת הסרט. זה לא הניסיון הראשון של הפילהרמונית בפורמט הזה – בעבר ביצעה בלייב את הפסקולים של סרטי "הארי פוטר" ו"הנסיכה הקסומה", וזכתה להצלחה, עם אולמות מלאים וקהל מגוון בטווח גילים רחב. המהלך הזה הוא אך הגיוני כשבעולם תזמורות מנסות לחדש את הקהל שלהן ולהשתחרר מהתדמית הארכאית שדובקת בהן – ואין ספק שמדובר ביוזמה שמוכיחה את עצמה.
ההפקה הזו לא מספקת ערב עם ערך מוזיקלי גבוהה במיוחד, אין פה מוזיקה חדשה או ביצוע ששום תזמורת אחרת לא תוכל לספק - אך ערכה הקולנועי ברור לחלוטין. סביר להניח שספילברג בעצמו היה שמח מאוד לצפות בהקרנה הזו. כבר בדקות הראשונות של הסרט, כשאנו רואים חללית חייזרים נוחתת בכדור הארץ, מעוררת את חשדם של גורמי הביטחון ומשאירה את אי.טי מאחור – המוזיקה ממלאת תפקיד מכריע. זו סצנה נטולת מילים כמעט לחלוטין, שבה המתח והרגש נשענים על כוחו של הסאונד. המוזיקה החיה מעצימה את התחושות הללו בצורה בלתי ניתנת לערעור, והביצוע בלייב מגביר את עוצמת החוויה בכמה רמות.
העוצמה הזו נוכחת בעוד ועוד סצנות לאורך הסרט, בולטת בהן הסצנה שבה אליוט ואי.טי נקשרים רשמית כשהם מגיעים לראשונה לחדרו של הצעיר, והופכים לחברים; כשהאחים של אליוט, מייקל וגרטי (דרו ברימור הילדה, שמספקת את הרגעים הכי מצחיקים ונפלאים בסרט); וכמובן בסצנת המנוסה שבסוף.
מתוך "אי.טי - חבר מכוכב אחר" והפילהרמונית
עשרות הנגנים שעל הבמה לא מנגנים ברצף לכל אורך השעתיים. כשהסצנות כוללות דיאלוגים או שיחות שאינן דורשות ליווי מוזיקלי, התזמורת נמנעת מלנגן – החלטה הכרחית שמאפשרת לקהל להתרכז במילים ובעלילה. אבל דווקא ההפוגות האלו מדגישות את כוחן של הסצנות האילמות או אלה שאין בהן כמעט מילים, שכן שם המוזיקה הופכת לשחקן הראשי.
עם זאת, יש מקום לשאול האם הערב שווה את מחירו – כ-200 שקל לכרטיס. ההפקה מושקעת והחוויה מרשימה, אבל כשהסרט זמין לצפייה ביתית כמעט בכל רגע, אפשר להרגיש את העוצמה שלו גם על הספה בבית, ואם המטרה העיקרית היא להכיר לילדים את "אי.טי", ייתכן שהקרנה ביתית תהיה חלופה נוחה, משתלמת ושקטה יותר.
ובכל זאת, היה משמח לגלות בין היושבים בקהל גם ילדים ונערים שצפו בסרט בפעם הראשונה ועיניהם התמלאו חדווה. אבל כשמדובר באירוע כזה שאנשים משלמים עליו ממיטב כספם, חשוב לשקול אילו גילים מתאימים לחוויה. אם זה הנערות שישבו וצחקו על הסרט משמאלי, המשפחה ששאלה שאלות רבות מאחוריי, ובמיוחד הילדה בת השלוש מימיני שדבררה בקול את העלילה לכל הסובבים עד שמישהו בקהל הרגיע אותה ש"אי.טי לא מת, הוא רק נח".
על אף כל אלה היה מרשים לראות כיצד המוזיקה החיה מצליחה להפעיל את הקהל. בקולנוע לרוב אנחנו רגילים להיות פאסיביים, אך כאן הקהל הופך לחלק מהחוויה – מוחא כפיים, צוחק בקול, וכשהרגע שבו אי.טי ואליוט ממריאים עם האופניים הגיע, אפילו נעמדו כמה אנשים על רגליהם ומחאו כפיים בהתלהבות. שם זה כבר היה ברור כיצד סרט שנוצר לפני 40 שנה יכול לקום לתחייה.
