"בסיסה של האמנות הוא האמת", אומרת פלאנרי אוקונור בפתח "טבעה ומטרתה של הסיפורת" - ההרצאה הראשונה מתוך שלוש ההרצאות המכונסות בקובץ הנושא שם זה. מטרתה של הסיפורת, היא מצטטת את ג'וזף קונרד, היא לגרום לקורא לראות, לזכות אותו בהצצה אל האמת, ועניינה של הסיפורת הוא לגלם מסתורין באמצעות אורחות חיים. אמת, ראייה, מסתורין והגדרה נוספת, המנהירה ביותר, היא "סיפורת היא במידה רבה אמנות של התגלמות בבשר". עבור אוקונור, קתולית מאמינה, ישו הוא אלוהים המתגלם בבשר. אוקונור מעוניינת בספרות שהיא אמת מוחלטת, אלוהית, מגולמת בבשר באמצעות החושים. אמנות שהיא מטמורפוזה של הראייה ובאמצעות הראייה.
אבל הייזל (הייז) מוטס, גיבור הרומן הראשון שלה, "דם חכם", חייל משוחרר, אינו מאמין בישו או באמת כלשהי, ואינו מעוניין להיגאל. להפך - כשהיה ילד, סבו, מטיף נודד, שיכנע אותו שלא משנה כמה יחטא, ישו ימצא ויציל אותו, ומאז הוא מנסה להיפטר מישו. בצעירותו, לא העז לחטוא, מחשש שישו ימצא אותו ויגרור אותו למקום האפל. כששירת בצבא השתכנע שכל מה שלימדו אותו היה זיוף ושאין לו נשמה, וכעת הוא רוצה לגאול את העולם כולו מהאמונה הכוזבת. הוא רוצה להקים את "כנסיית האמת בלי ישו הצלוב", הוא רוצה למצוא ישו חדש, שהוא כולו בן-אדם, ואין לו דם מיותר לבזבז, ויודע שהאמת היא שאין לו אמת.
המצפון שלכם הוא טריק, אומר מוטס לעוברים ושבים הממאנים להקשיב לו, ולשווא הוא מצביע על הצביעות באמונה שאין לה ביטוי בחיים. האמת של הייז היא שאין גאולה, שאין ישו, שאין אמת. אבל הוא עצמו, באופן כמעט צפוי, ובהיעדר ישו אחר להאמין בו, נעשה מתוך אורחות חייו לישו. המסתורין מתגשם בו עצמו, הוא נבלע בעל כורחו בתפקיד המושיע. יש לו חסיד, אנוך אמרי - דמות משנה מופלאה שראויה לספר משלה - יש לו גם מריה מגדלנה משלו, ובתפקיד אנשי הלגיון הרומי, שני שוטרים.
הכתיבה של אוקונור יוצאת מתוך החושים, מתוך הממשות הגופנית. הדמויות שלה מלאות רוח חיים, וההומור שלה אכזרי. הסצנה של אנוך אמרי האוחז במטרייה ועומד יחד עם ילדים בתור ללחיצת יד עם הגורילה גונגה ("מלך הג'ונגל הענק וכוכב עליון!") מכמירת לב ומצחיקה עד דמעות. כמו כל רומן טוב, גם ב"דם חכם" "מתרחש יותר ממה שאנו מסוגלים להכיל בבת אחת" - ראייה ועיוורון, מקור וחיקוי, אמת ושקר, כפילים, אנשים שנבלעים בתוך תחפושות ואנשים שמופשטים מתחפושותיהם בכוח. כל אלה הם סמלים שנטענים משמעות ההולכת ומצטברת מכוח ההתרחשויות עצמן, וכפי שאומרת אוקונור בהרצאות שלה, "הסיפור כולו הוא המשמעות, מפני שהמשמעות היא חוויה, לא הפשטה".
הייז, בניגוד לרצונו, נעשה האמת שהתיימר לחשוף כשקר. אוקונור סנטה בקוראים שחשבו שאמונתה הנוצרית אינה עקרונית לכתיבתה, באלה שטענו ששלמות דמותו של הייזל נמצאת בהתעקשותו להיפטר מהדמות המטרידה הנמצאת באחורי ראשו. הם טועים, היא אמרה, כוחו של מוטס נמצא דווקא באי-יכולתו להיפטר מאותה דמות - מישו. אם כן, האם הספרות של אוקונור פונה אך ורק לקתולים? רק למאמינים בגאולה? ב"סיפור במפגש פוליטי" נזכר יוסל בירשטיין בר' גוטל המספר לבאי בית הכנסת על הבהלה שאחזה בעמים כאשר יצאו היהודים ממצרים. מלך אחד, סיפר ר' גוטל, שאל את חכמיו למה מתייגע ככה האלוהים בשביל העם היהודי, ענה לו חכם אחד שלעם הזה היה מנהיג בשם אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו. "קם המלך ואמר: זה הכל? והכריז בפני כולם שגם הוא מוכן לשחוט את הבן שלו". ר' גוטל דפק בידו על הספר הפתוח ואמר, "רבותי! זהו חיקוי!" ואז ראיתי אש, אומר בירשטיין.
הפרוזה של פלאנרי אוקונור היא חיפוש גאולה שאינה חיקוי. זו גאולה שלעיתים יש בה סבל, קורבן ואכזריות, אך אלה לא יותר מאפקטים של העיקר - התוודעות לאמת. זו ספרות המגלמת מסתורין. בנצרות, מסתורין הוא הפיכת הלחם לבשרו של ישו והיין לדמו. בספרות, הרוח מתגלמת בבשר המילים.
בניגוד לתקוותיו של מוטס, ישו מצא אותו. האמת מצאה אותו, והוא נעשה התגלמות האמת. לשם כך היה עליו לברוח מהחיקוי, מהתפיסה המקובלת. וכך, הניהיליסט שהצהיר שאין אמת נעשה לאמת בעצמו, הבשר נעשה דברי אמת. אבל הייזל מוטס, וזה אינו ספוילר, אינו רואה בעצמו את האמת. כדברי ישעיהו, "מי עיוור, כי אם עבדי". הסופר, הגואל, אינו רואה. הוא עצמו סומא, אך עיניו הן מנהרות עמוקות. הסופר הוא הכלי שבאמצעותו האמת, נקודת אור זערורית כראש סיכה, מתגלה למי שמביט, לקורא.
"טבעה ומטרתה של הסיפורת", פלאנרי אוקונור, תרגום: יהודה ויזן, דחק, 2021
"דם חכם", פלאנרי אוקונור, תרגום: דבורה שטיינהרט, כרמל, מנדלי, 2021
