עד הרגע האחרון המציאות לא הפסיקה להפגיז את חדר התסריטאים של "ארץ נהדרת". לרגל פתיחת העונה ה-22 פונקה התוכנית: בחירה של טראמפ לנשיא אקצות הברית; הפיטורים של גלנט, שר ביטחון מכהן, באמצע מלחמת תקומה משום שהצהיר שלא יתמוך בחוק ההשתמטות; המינוי של ישראל כ"ץ לתפקיד במקום גלנט, וזה אחרי שרק לפני רגע התוודענו לפרשיית ההדלפה הביטחונית. זוכרים שהבעיה העיקרית שלנו הייתה שרשרת אינסופית של מערכות בחירות? אח, אלה היו ימים.
מתוך "ארץ נהדרת"
(באדיבות קשת 12)
כבר מזה זמן מה ש"ארץ נהדרת" היא "ארץ נלחמת" (טוב, נהדרת בשלב הזה כבר היה די פוגעני, ובקצב הזה עוד מעט גם ארץ לא תהיה). אבל המלחמה שמעסיקה את היהודים היא לא רק מלחמת חרבות ברזל שהפכה ל"מלחמת התקומה", המלחמה בעזה שהפכה למלחמה בלבנון. את הקרבות הלא-פחות מייאשים אפשר למצוא בתגובות ל"ארץ נהדרת", ברשתות ובשיח מחוצה להן. בסופו של דבר הפערים בין הפלגים בעם הם כאלה שחלק גדול מהאוכלוסייה צופה בה בעיניים עצומות, והתגובה שלהם מנוסחת ומוכנה לשליפה עוד לפני שהתוכנית שודרה, מסגנון עדות בתיה עוזיאל, "במקרה הכינותי מראש".
אני לא מקנאה בתסריטאים של "ארץ נלחמת". בעידן האין-בושה התפקיד של סאטירה כמעט מתייתר. היא הופכת לבור ניקוז לייאוש ולתסכול, שצועקים לתוכו וחוזרים לתפקד. היא פורקן, תחנה סופית ולא נקודת מוצא לשינוי. כרגע "ארץ נלחמת" מדברת בעיקר אל פלח אוכלוסיה אחד, זה שלא מתעצבן ממנה ומאמין בלב שלם שהיא עושה לו דווקא. הביקורות כבר מזמן לא קשורות לתוכן של הפרקים. הן קשורות לעצם קיומה של "ארץ נהדרת" בפריים-טיים.
"ארץ נהדרת" נושקת מזה זמן לתקרת זכוכית מסוימת, גם עם המערכונים היותר-מוצלחים ומדויקים שלה וגם עם אלה שפחות. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם מציאות שמתעלה על כל המחזה וסימול. אבל בתוך הגבולות האלה היו לפרק הפתיחה כמה הברקות לא רעות. מערכון הפתיחה, שבאופן מסורתי בועט בבטן, היה נאום ה"ישכח עם ישראל" של ביבי (הפעם פחות חמוד, תודה לאל), שהיה כמו הסיכום המתומצת הכי יעיל שאתה מקבל ממישהו לקראת בחינה. "אבא חצובה", על ילד לאבא עם מילואים שלא נגמרים, שיגר את הבעיטה השניה. הקטע עם החטופה שבאה לביבי בחלום בסוף הפרק היה קצת פשטני אבל לחץ על המקומות הנכונים.
קטעי האולפן הם באופן טבעי פחות חדים, אבל גם כאן נשארה האצבע על הדופק (גדעון סער: 'שובו של הבן האובד', שרה נתניהו: 'סוף סוף יש לנו בן עובד!'), ובגזרת הבידור עד הרפיה מלאה קיבלנו את נסראללה וסינוואר נפגשים בחיים שאחרי (עם עקיצה מפתיעה למשורר נועם חורב), את דובר צה"ל בערבית, שאני חייבת להודות שגרם לי לצחוק בקול, ואת שאולי ואירנה, המרגלים לטובת האיראנים, שהיו מעין קופי פייסט של הדבר האמיתי. שוב, מציאות שקשה להתעלות עליה.
הקבוצה שעשתה רילוקיישן ביוון הביאה איתה ניחוחות של הטרטלים והצליחה להגחיך בצורה רוחבית ערב רב של ישראלים, ללא הבדלי דת גזע, מין וערוץ מועדף (אל תתפלאו אם תשמעו היום את "גחלת נעורים" בגלגל"צ). הייתי שמחה לצפות גם במערכון או שניים על אוזלת היד של האופוזיציה והוויפאסנה המוזרה שלה לנוכח הכשלים בממשלה הנוכחית, אבל אי-אפשר לקבל הכול. אז תתעודדו, נדמה שהרע ביותר עוד לפנינו (במציאות) מה שאומר שהטוב ביותר עוד לפנינו (ב"ארץ נלחמת"), ואינשאללה ניפגש בפעם הבאה ב"ארץ מתפכחת", "ארץ מסיקה את המסקנות" או אפילו "ארץ חוזרת הביתה עם הניצחון המוחלט".
