יש לי קטע כזה, לתת את האקסטרה.
מאז שאני קטן, בכל זירת התמודדות בחיים שלי, אני דוחף את עצמי לקצה.
אני לא יודע אם זה עניין של אופי מולד, של חינוך מהבית או אולי של פחד מאיבוד שליטה - אני פשוט חייב להרגיש שאני נותן את כל מה שיש לי.
בזוגיות. בקריירה. מול המשפחה. בעיקר מול עצמי.
כמה שפחות לעגל פינות.
כמה שפחות קיצורי דרך.
כמה שיותר לשבור תקרות זכוכית.
להרגיש שלא ויתרתי לעצמי.
שנלחמתי עד טיפת הדם והזיעה האחרונות.
שנייה לפני שאני עוצם את העיניים ונרדם בלילה, לדעת שהוצאתי מהיום הזה את מה שיכולתי. שנתתי את האקסטרה.
בזמן האחרון קורה לי משהו מוזר.
אין צורך להסתתר מאחורי מילים יפות ופיוטיות כדי לתאר את זה.
בגדול – אין לי כוח.
אין לי כוח לתת את האקסטרה.
אין לי כוח לעמוד בשום תו תקן.
אין לי כוח לאפקט הוואו.
לא מול בן הזוג שלי.
לא מול המשפחה שלי.
לא מול החברים שלי.
ובטח שלא מול עצמי.
לפעמים חיימקה חוזר ממילואים אחרי שלא היה בבית תקופה, ואני מבין שאני צריך להיות עכשיו על תקן בן הזוג המפנק והתומך והמכיל, אבל אני לא מוצא בי אנרגיות.
אני מתפקד על אוטומט ולא תמיד מצליח לתקשר איתו כמו שהייתי רוצה.
הוא כבר מכיר אותי יותר טוב מעצמי וזורק לי: "מאמי, הכול טוב, אתה לא צריך לעשות עניין מזה שחזרתי".
אני נוסע לבקר את ההורים שלי בעפולה, ואני קצר. מאוד קצר.
אני עושה את המינימום הנדרש וחותך חזרה הביתה לתל אביב.
בנסיעה אני אוכל את עצמי, בוכה על ההגה ומבטיח שבפעם הבאה אהיה יותר סבלני.
אני מדבר עם חבר בטלפון, ולא תמיד יש לי כוח להקשיב לו.
לא תמיד יש לי אנרגיות לתת לו עצה.
אני לא מוצא בתוכי מקום פנוי לבעיות שלו.
אז אני מהנהן עם הראש והמחשבות שלי נודדות לחטופים ולחיילים שנלחמים עכשיו בעזה.
אפילו בעבודה, מקום שבו אני מוצא בדרך כלל תשוקה ואש והתלהבות - אני מדדה. נאבק. חוצב מתוכי מילים בכוח. וגם זה מעייף אותי.
אני מפשל לא מעט בזמן האחרון, אני יודע.
הכדורים מחליקים לי מבין הידיים. יש כל כך הרבה מהם באוויר, ואני לא מצליח לתפוס את כולם.
אין לי כוח לעמוד בסטנדרט של עצמי.
אני לא מצליח להירדם בלילות.
אני קם מעוך בבוקר עם כל ה"הותר לפרסום", ולא מסוגל לסחוב.
הימים נהיים רכבת הרים, ואני נע בין ייאוש גמור לבין אופטימיות זהירה.
התנודות החדות האלה במצב הרוח מתישות.
אני נע בין צורך אובססיבי להיות מחובר לחדשות, לבין רצון בריא להתנתק מהן מדי פעם ולצאת מהלופ.
אני מרגיש שאין קו סיום.
אין נקודת גמר.
אין מקום לשאת אליו מבט ולהגיד – הנה, עוד קצת לנשוך את השפתיים.
עוד קצת וזה נגמר.
אומרים שהזמן נעצר ב-7 באוקטובר.
אבל זה בדיוק העניין – הוא לא נעצר.
אפילו לא האט.
החיים הלא מתחשבים המשיכו במסלולם –
עדיין יש חשבונות לשלם.
ילדים להוציא מהגן.
בוס על הראש.
ריבים עם בן הזוג.
בת מצווש לארגן לילדה.
אבא חולה.
אמא שמטפלת בו.
חרדות.
מלא חרדות.
זה לא שהחיים נעמדו מהצד, הנהנו באמפתיה ואמרו – "אויש, יש מלחמה, בואו נוריד הילוך ונרחם קצת על בני האדם".
הם ממשיכים, כמו אתמול. כמו שלשום. כמו ב-6 באוקטובר.
אבל הפעם, על עול החיים, שגם ככה גובה מאיתנו אנרגיות וכוחות אינסופיים, התווסף גם עול המלחמה.
החיים, והחגים, וערבי שישי, והחביתות והמקלחות של הערב, והמינוס בבנק - הכול חי ובועט על רקע הפגזות ומבזקים וחטופים ודניאל הגרי וחיילים הרוגים.
זה זמן כל כך גרוע להיות קשים עם עצמנו.
למי יש כוח לתת את האקסטרה עכשיו?
למי יש כוח להיות הגרסה הכי טובה של עצמו?
רף האקסטרה ירד, והוא נמוך מתמיד.
הבייסיק היום זה האקסטרה.
אני עומד משתאה, מלא הערכה והערצה לאנשים שמצליחים להתנהל ביומיום על רקע הטירוף הזה.
שמגדלים ילדים.
שמנהלים משק בית.
שיוצאים כל בוקר לעבודה.
שהולכים לקניות.
שרואים הכוכב הבא.
שלא השתגעו לגמרי.
אני מוריד את הכובע בפני כל מי שמצליח להתנהל בתקופה הזאת בלי לאבד את זה.
פתאום עולה בי מחשבה –
אולי זה כן הזמן להיות אקסטרה.
אקסטרה סלחנים לעצמנו.
אקסטרה רכים.
אקסטרה חומלים.
זה הזמן להיות האימהות הלא מושלמות.
בני הזוג הלא מושלמים.
העובדים הלא מושלמים.
זה הזמן לשחרר את עצמנו מהציפיות. מההלקאות העצמיות. מהרף הגבוה שהצבנו לעצמנו.
זה הזמן לעשות לעצמנו הנחות.
אנחנו חיים במציאות כמעט בלתי אפשרית, השיגרה והיומיום שלנו תפורים בחוטי ברזל חלודים למלחמה הזאת, שלקחה מאיתנו כל כך הרבה.
הילדים שלנו בפנים.
הלב שלנו בחוץ.
הכול מדמם. הכול בוער. הכול עולה בלהבות.
זה בסדר אם איחרנו להוציא את הילד מהגן.
זה בסדר אם לא עמדנו בדד-ליין.
זה בסדר אם התפרצנו על בן הזוג שלנו.
זה בסדר אם פישלנו.
כי אם יש זמן להיות סלחנים לעצמנו – זה ממש עכשיו.
