את יצירתו של הבמאי האמריקני קוונטין טרנטינו אנחנו מכירים כבר שלושה עשורים. הסגנון שלו נעשה כל כך מוכר, עד שברחבי העולם אפילו תוכלו למצוא כמה דיינרים ובתי קפה שנקראים על שמו, עם המבורגרים עסיסיים ותפריטים שמקושטים בדוגמה של טיפות דם. אם תציבו קלפי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, תגלו שהוא עוקף בקלות את האחים כהן, את נולאן ואת היצ'קוק. טרנטינו הפך לשם נרדף לקולנוע מבדר ונועז. עם זאת, כשמדובר בסופר התל-אביבי קוונטין טרנטינו, הסיפור שונה לגמרי. כאן מדובר ביוצר צעיר ומבטיח, שעוד צריך להוכיח את עצמו בשדה הכתיבה האכזרי והבלתי מתפשר. האם המבקרים ישבחו או יקטלו? האם יצליח להתברג בטבלת רבי המכר? קריאה בספר הביכורים שלו, "היו זמנים בהוליווד", שיצא לאור לפני כשבועיים בארצות הברית (ושצפוי להתפרסם בעברית בספטמבר בהוצאת "כתר") מגלה כי מדובר ביוצר בעל פוטנציאל. דבר אחד בטוח: הוא מתעלה בקלות על סרטו של הבמאי שזכה לאותו שם. הבדיחות מצחיקות יותר, הדמויות מעניינות יותר והדיאלוגים מדויקים בהרבה.
הבשורה שטרנטינו עובד על ספר לא הפתיעה אף אחד, או לפחות, לא הייתה אמורה. במשך שנים הוא פרש בגאווה בראיונות את תוכניתו לפרוש בתום עשרה סרטים (עד היום יצר תשעה) ולהתמקד בכתיבת רומנים. עם זאת, בחירתו לכתוב ספר שעלילתו תואמת את עלילת סרטו האחרון, היא צעד בלתי שגרתי בעליל. לרוב, זהו דווקא הספר שמקדים בכמה שנים את העיבוד הקולנועי - ובמקרים החריגים שבהם ספר רואה אור בעקבות סרט, מדובר לרוב בספרים לילדים או לנוער, ונדיר שהתסריטאי יכתוב אותם בעצמו. אבל טרנטינו, כרגיל, עושה מה שבא לו. ומה בא לו? לכייף.
הרומן "היו זמנים בהוליווד" (שמוקדש למישהי בשם דניאלה ולבנה, העונה לשם ליאו) מתפרש באנגלית על פני 400 עמודים משעשעים, מותחים וסופר-דופר-אולטרה טרנטינואיים. הקוויים הכלליים שלו דומים לסרט, אבל כל השאר שונה באופן מהותי. כמו בסרט, העלילה מתרחשת בהוליווד של שנות ה-60 ומתחקה אחר שחקן הקולנוע הדועך ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו בסרט) והפעלולן שלו קליף בות' (בגילומו של בראד פיט). זמן ההווה של הרומן נמשך לאורך כמה ימים, אבל נקטע ללא הרף לטובת רצף האנקדוטות הבלתי פוסק, שמתמקד ברגעים הרי משמעות - או אזוטריים לגמרי - בחייהם של הגיבורים. בהווה, דלטון שוקע בהרהוריים קרייריסטיים ובמחשבות נוגות לגבי מקומו בהוליווד, ונושא עיניים אל הבית של שכניו החדשים - הבמאי רומן פולנסקי ואשתו השחקנית שרון טייט. בות' חי עם כלבתו האהובה ברנדי ומתוודע לחבורת היפים משונה, "המשפחה" של צ'ארלס מנסון, שבאה לו ברע. הוליווד מוצגת כקרנבל גרוטסקי, שהדרך היחידה לצאת ממנו בחיים היא לזרום עם גחמותיו.
טרנטינו אוהב פרובקציות, והן מופיעות כאן בשפע: בסצנה ארוכה למדי ומלאת ניבולי פה, קליף מלקט עצות טקטיות מסרסורים צרפתיים, ולא תמיד ברור מי מתלהב יותר - הסרסור, קליף או הסופר עצמו. בשלל רגעים, קשה להחליט איפה עובר הגבול בין מיניות לסקסיזם ועד כמה הוא מודע. וכמובן, חלק מהדמויות של טרנטינו מכורות לאלימות, ויותר מכל בולט עברו האפל של הפעלולן בות'. בסרט הדברים רק נרמזים, בעוד שבספר הוא מוצג כאמריקאי ישן, טוב ואכזרי להבעית. פסיכופת, ככל הנראה.
אבל טרנטינו אוהב גם להתחכם, להתפלסף ולהתנסות באינטלקטואליזם-פופולרי, ובהתאם הרומן צולל בעיניים פקוחות לנבכי התורות הקולנועיות של פולנסקי ושל טריפו, השאיפות המוזיקליות של צ'ארלס מנסון (לפני שהתגלה כרוצח אכזרי), המתח בין קולנוע אמנותי לפורנוגרפיה, ההיגיון הכלכלי מאחורי קרבות כלבים, המעלות והחסרונות בחייהם של איטלקים וכן הלאה. במקביל, כיוון שהסופר הוא במקרה גם מעריץ מושבע של תולדות הקולנוע, הרומן נקרא לרגעים כמו מערך שיעורים בהיסטוריה של הוליווד.
טרנטינו, אדם בעל ידע עצום גם ככה, ערך תחקיר מדוקדק שהגיע לפרטים הזעירים והשוליים ביותר לגבי צורות ההפקה של מערבוני הספגטי. כך הקוראים לומדים, למשל, שהדרך הקלה ביותר להתעשר בהוליווד של הסיקסטיז עברה דרך סוסים שיודעים ליפול מבלי להיפצע. ובאופן רחב יותר, טרנטינו מתגלה כחוקר מבריק של התרבות האמריקנית. הבחירה להתמקד בימים שקודמים לרצח שרון טייט על ידי משפחת מנסון לא מייצרת רק מתח עלילתי (שמתפתח באופן קצת שונה מבספר, מבלי לעשות ספוילרים), אלא גם מאפשרת לטרנטינו להתמקד ברגע מפנה בתרבות האמריקנית, ולבחון סוגים שונים של אמריקניוּת, של אלימות, של מוסר ושל גבריות (שמגיעה באלף גוונים של פגום).
לצד היותו קולנועי מאוד, על כל המשתמע מכך, הספר מתכתב לכל אורכו עם סוגות ספרותיות נשכחות וידועות לשמצה: הספרונים הזולים והפרועים שנמכרו בארצות הברית החל משלהי שנות ה-50, הרומנים שהתבססו על סרטי קולנוע ונמכרו ליד הקופות בסופרמרקטים בשנות ה-60 וה-70 (לדברי טרנטינו, לעתים הם היו טובים יותר מהסרטים עצמם) ומערבונים ספרותיים עתירי הפאתוס שהעלו על נס את האמריקנה. אפשר לחוש את כל זה באפיוני הדמויות, בתיאורי האווירה והנופים ובקצב המהיר של הדיאלוגים. עם זאת, בעולם שבו היצירה הקולנועית של טרנטינו נוכחת הרבה יותר בתרבות מאותם ספרים נשכחים - יש לרגעים תחושה שהוא בעיקר מהדהד את עצמו.
לאורך הקריאה, קשה להכריע אם מדובר בפארודיה על הז'אנרים האלה וביקורת על השטחיות המסוימת שלהם, או בשיר הלל לתפיסת העולם הפשוטה שלהם ולצבעוניות והברק העזים שאופפים אותם. ובכל זאת, בעת קריאת הספר - שבו הדמויות עגולות, מורכבות ועמוקות יותר מבסרט - עולה לרגעים תחושה שטרנטינו עמד לעשות משהו חדש, שנעדר מסרטיו. מראשית דרכו, האשימו אותו שהוא משתמש באלימות קיצונית על מנת לבדר את הצופים (ובסרטים מסוימים הוא אף מצדיק את נהרות הדם באמצעות נקמה בנאצים או בבעלי עבדים). אבל כאן, האלימות הקיצונית נדמית כמו משהו אמריקני במהותו, שקורה בלב לבה של הוליווד, ובכל זאת זוכה לעיתים להתעלמות מחרידה - ויש כאן מידה מסוימת של ביקורת. עם זאת, ייתכן שמדובר כאן בפאטה מורגנה שנגרמת על רקע הנוף המדברי - לא יותר מאשר משאלת לב של קורא שהתעייף משפיכות דמים מופרזות.
המהפכה הקולנועית של טרנטינו הייתה, במידה רבה, מהפכה ספרותית: ציטוטים מיצירות אחרות, דילוג בין סוגות, שימוש אינטנסיבי באירוניה, שבירת המבנה העלילתי והצבת הדיאלוגים במרכז. באופן טבעי, כל זה מופיע גם בספרו של טרנטינו, שנתחים רציניים ממנו מוקדשים לתיאור קווי עלילה וסצנות טלוויזיוניות וקולנועיות מתוך מערבונים בדיוניים. עם זאת, כשטרנטינו עשה את זה בקולנוע, נדמה היה כי מדובר בבשורה חדשה ונועזת. אבל בספרות עשו את זה כבר מזמן, ובאופן מתוחכם יותר ואינטלקטואלי יותר (קחו למשל את "האחים קרמזוב").
אם כן, נדמה שהדבר המהפכני ביותר ברומן לא מצוי ביצירה עצמה אלא בנסיבות הולדתה - העובדה שניתן לקרוא אותו לצד סרט שנכתב זה עתה. כשצפינו בסרט, התמקדנו במתח בינו לבין האירועים ההיסטוריים שעליהם הוא מתבסס. בזמן קריאת הספר, נבנית מערכת מורכבת של ציפיות, הפתעות, תענוגות ולרגעים גם אכזבות בין הספר לבין הסרט. זו חוויה מרעננת ומסקרנת, ובתום הקריאה מתברר שהספר והסרט מהווים שתי צורות התגלמות אפשריות של סיפור אחד, שבצורתו המקורית והשלמה מצוי רק במקום אחד, שאליו לעולם לנו גישה - תודעתו השוצפת של טרנטינו.
