אחרי שצופים ב"גרוטסק", או לפחות בשבעה פרקים (מתוך עשרה) של הסדרה מבית FX, אפשר להבין למה ראיין מרפי, האיש שמפזר את הסדרות שלו בכל הפלטפורמות משל היה קוקייה טלוויזיונית, נצמד בעשור האחרון לסדרות שמתסרטות סיפורים שהיו באמת. אם "גרוטסק", שעלתה בדיסני+ השבוע, מספקת הצצה לתודעה של מרפי כשהיא בודה נרטיבים להנאתו - אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מה הולך לו שם בפנים.
גרוטסק – טריילר
(צילום: באדיבות FX)
לזכותה של "גרוטסק" ייאמר שהיא הרוויחה ביושר את השם שנתן לה האל הטוב. לויס טרוין היא בלשית משטרה קשת-יום, שבדקות הראשונות של הפרק הפותח מגיעה לזירת פשע מטרידה בהחלט: רצח ברוטלי של חמישה בני משפחה אחת. מניע? יוק. כשהיא מתכוונת להיכנס לבית המשפחה אחד השוטרים ממליץ לה לוותר מראש על החקירה לטובת ה-FBI, "כי אם זה לא פשע שנאה אז אני לא יודע מה כן". "שנאה? למה?", תוהה טרוין, והתשובה שהיא מקבלת היא: "שנאה להכול". המראות שהיא נאלצת לעכל אכן גרוטסקיים להפליא, אבל מה ששלו שלו - אפילו הקיא של השוטר על הגינה נראה פוטוגני ואסתטי. ניכר שמרפי, שיצר וכתב את הסדרה עם ג'ון רובין בייטס ("אחים ואחיות"), נהנה לבחון את הגבולות של הצופים שלו ולדחוק אותם שוב ושוב.
זה ממשיך בשני הפרקים הראשונים עם ארבעה (!) מקרי רצח שונים, כל אחד דוחה ומפורט יותר מהשני, כשברקע סיפור הרקע של לויס (ניסי נאש, השכנה של ג'פרי דהאמר מ"דהאמר") - בעלה, מרשל, מאושפז בקומה ומחובר למכונת הנשמה, היא מנהלת מערכת יחסים מתוחה עם הבת שלה, מריט, שנאבקת בבעיית משקל ומערכת יחסים קצת פחות מתוחה עם אלכוהול. ומדובר בהתמכרות שנדמה כי הולכת ומחמירה מפרק לפרק, ככל שהחקירה מתקדמת. אל המסע הזה לחיפוש אחר הרוצח, שהסדרה מכנה "גרוטסק", הצטרפה אליה מייגן (מיקלה דיימון), עיתונאית נזירה שמסקרת מקרי פשע באתר החדשות של המסדר שלה, הגרדיאן הקתולי, כדי להעלות את הטראפיק. מייגן היא חובבת רציחות שיש להן אלמנט דתי והיא לא מהססת לשחרר קללה מפעם לפעם. יש גם כומר חתיך (ניקולס צ'אבס מ"מפלצות") ואת המאהב של לויס (שמגלם טראוויס קלסי, הבויפרנד של טיילור סוויפט במציאות. כלומר במציאות שלנו). אוקיי.
מבלי להלאות יתר על המידה, דעו שהסדרה של מרפי הולכת ומתחרפנת. היא מכניסה דמויות ומעלימה אותן, מתפנקת על דמויות מוזרות (רד, האחות בבית החולים של מרשל, מתעקשת להשאיר אותו מחובר למכונת ההנשמה כי היא מעריצה אותו), והעלילה הולכת ומאבדת אחיזה. ברור שמרפי לא מחויב לכלום חוץ מלכאוס, לשיגעון ובאופן כללי לכל מה שיזעזע אתכם, והוא כבר לא מסתיר את זה אפילו. הסצנות מלאות פריימים שמזוהים איתו, מצולמים למשעי, קלוז-אפים על פיות לועסים או מכונות קפה. בעיית השתייה של לויס הולכת ומחמירה, מה שגורם לה להזות ולצופה לתהות מה ממה שצפה בו עד כה התרחש באמת, עד שמגיע הפרק השביעי, המחורפן לחלוטין, שאמור להכניס קצת היגיון למה שצפיתם בו עד עכשיו. בהנחה שהחזקתם מעמד. מעין ראיין מרפי עושה דיוויד לינץ' לעניים, אבל כאלה שיעריכו אסתטיקה שהם לא יכולים להרשות לעצמם.
במובן מסוים מרפי פתר את העונה שלו כבר בפרק השביעי, אבל עובדת קיומם של שלושה פרקים נוספים מעידה על קיומה של עלילה נוספת שמחכה להתפתח, מעבר לפיצוח המתסכל למדי שהוא מציע לצופים שלו בסוף השליש השני של העונה. מרפי, היוצר שיוצר וכותב מספר בלתי-מוגבל של סדרות בזמן שאתם רק ממצמצים מול המקינטה שלכם בבוקר, כבר הודיע בראיון שהוא בונה על קשת עלילתית של חמש עונות, ושכל מה שהגיבורה שלו רוצה בעצם זאת אהבה. ובכן, כל מה שאני רוצה הוא טלוויזיה מנומקת ולא מטורללת, שאינה לועסת את האפוקליפסה שלה עבור קהל היעד, ואם אפשר להשאיר את הקיבה שלי במקומה הטבעי אני אעריך את זה מאוד. אבל אתם יודעים איך זה, אי אפשר לקבל הכול. סביר להניח שגם הפעם מרפי יצליח למצוא קהל יעד מוקיר ל"גרוטסק", שאוהב לצפות בסדרות שלו עם שקית הקאה בהישג יד. חג שמח!
