כבר עשורים רבים שהטלוויזיה מעניקה לנו רגעים יפים, טובים ומצחיקים - חלקם נוגעים ללב ומרוממים את הנפש, אחרים מסקרנים ומאתגרים את המחשבה. כן, אין סוף למספר הסצנות פורצות הדרך, הפרקים המופתיים ורגעי הגאונות התסריטאית שפקדו ועודם פוקדים את המסך הקטן. אך לצד אלו קיימות גם סצנות וקווי עלילה שהם מפח נפש של ממש, כאלו שאנחנו מתחרטים על היום שבו צפינו בהם ובעיקר מנסים להבין מה לעזאזל עבר בראש של התסריטאים כשהם החליטו שזה רעיון טוב.
בכתבה הקרובה נבקר בכל (או לפחות בכמות נאה של) אותם קטעים קרינג'יים ברמות שבא לך להסיט את המבט, או לצעוק, "אלוהים ישמור, למה?!", או לחלופין בחירות יצירתיות עגומות שסימנו את מפלתן של הסדרות הגדולות. מתחייתו של ג'ון סנואו ב"משחקי הכס" ועד השלישייה שממש לא רציתם לראות ב"גוסיפ גירל" - קבלו אותם.
"משחקי הכס" נפרדת ממה שהפך אותה למה שהיא
מהרגע שנערף ראשו של נד סטארק התחיל להיבנות המיתוס סביב "משחקי הכס", כסדרה שלא מרחמת גם על גיבורים אהובים כשם שהמציאות עצמה לא מעניקה להם חסינות. בעולם שנשלט על ידי אגו ויצרים, אין שום חוק שיגן דווקא על הטובים. המיתוס הזה רק התעצם כשג'ון סנואו נדקר למוות על ידי לוחמיו לשעבר במשמר הלילה. אולם כל זה התנפץ לרסיסים כשמליסנדרה העירה את הנודניק הצדקן הזה לחיים. או אז התברר שמדיניות החיסולים ב"משחקי הכס" הרבה יותר צפויה מהשרירותיות האכזרית של החיים האמיתיים. ואכן, מרגע שפקח שוב את עיני העגל שלו, ג'ון סנואו לא עצר עד שדהר על הדרקון כל הדרך לסיום המאכזב של הסדרה. לא חבל? עינב שיף
כש"הבנים" שברה את שיאי הגועל של עצמה
כל מי שראה את "הבנים" יודע שיש הרבה קטעים, סצנות ודמויות שהוא היה מעדיף לשכוח. עברנו איתם הרבה - החל מאורגיה של גיבורי-על, דרך גיבורה שמתגלה כנאצית וכמובן אינספור מראות גרפיים וגועליים במיוחד כמו שאף סדרה בטלוויזיה מעולם לא סיפקה. אבל אף אחד מאלו לא מתחרה עם הפרק בעונה השלישית שבו אנחנו מגלים את מערכת היחסים המינית בין המעמקים (The Deep) עם התמנון טימות'י. אם זה לא מספיק, בהמשך אותו פרק הומלנדר (סופרמן מהסיוטים, אם תרצו) גם מכריח את גיבור העל המפוקפק שמסריח מ-MeToo, לאכול את בעל החיים - תוך כדי שהוא מתחנן על חייו. עשר מתוך עשר במדד הזוועות. איה חיות
"דקסטר" בוגדת באמון הצופים לטובת ריבוט בינוני
הסדרה הנהדרת והמדממת "דקסטר" לא זכתה, בניגוד לרוב הקורבנות לאורך עונותיה, למוות מספק ונהדר. למעשה הסיום שלה היה כל כך חיוור ופושר, שלא מעט צופים התלוננו שהיו מעדיפים להימנע ממנו. דקסטר היה רוצח סדרתי פסיכופת, שבמשך שמונה עונות רצח בדם קר הרבה מאוד רוצחים אחרים, חלאות אנוש (וגם פדופיל אחד), אבל הניסיונות שלו להימלט מחשיפה הביאו למותם של לא מעט חפים מפשע. לאורך כל הסדרה, דקסטר הוביל את הצופים שלו למסקנה שלא משנה כמה הוא צודק בעיני עצמו, הוא עדיין רוצח ולמעשים שלו יש השלכות. אלא שבפרק האחרון של הסדרה הוא עולה על הספינה שלו ומנווט אותה אל תוך סופת הוריקן. הוא מזייף את מותו, נעלם אל תוך היערות של אורגון וממציא את עצמו מחדש כחוטב עצים. הוא לא נגאל, לא נענש, לא מספק סוף משמעותי לשנים של דילמות מוסריות, הוא סתם מתחמק וחי חיים תפלים ובודדים במדינה קרה.
בסיום המקורי, דקסטר אמור היה להיתפס ולהיענש בזריקת רעל. אלא שהפופולריות של הסדרה גרמה לרשת שואוטיים להטיל וטו על מותה של הדמות הראשית. כמו דקסטר, היא ידעה שלמעשים יש השלכות ובנתה על סדרת המשך שתחזיר את דקסטר למסך. התוצאה הייתה אכן פתח לפרק ב' - "דקסטר: דם חדש", שעלתה שמונה שנים מאוחר יותר וסיימה את חייו של דקסטר באופן קצת יותר מספק, אבל היי, אם דקסטר היה פשוט מת בסיבוב המקורי לא היינו נדרשים לכל הסיבוב המביך הזה מלכתחילה. קאפיש? סמדר שילוני
"אוז" קוברת את דילן מקיי בתוך קיר במטבח
"אוז" מעולם לא התיימרה להיות ריאליסטית, כמו "הסמויה" למשל, אלא להציג את סיר הלחץ המבעבע של חומות הכלא כמעין מיקרוקוסמוס של החברה האנושית על שלל גווניה וחולשותיה. זה חסך מאיתנו שאלות כמו "איך לעזאזל הרשויות עוד לא סגרו כלא שיותר אסירים נרצחים בתוכו מאשר משתחררים ממנו?", ועדיין נדמה כי גם בעולם המופרע וחסר הרחמים של "אוז", קו העלילה של הכומר ג'רמייה קלוטייה - בגילומו של לוק פרי המנוח, לנצח דילן מקיי מ"בוורלי הילס 90210", בגרסה עמוסת שיער וזקן - שבר שיאים של רגעי WTF.
הכומר המוזר מנסה לקרב את האסירים אל עולמות הדת והרוח, אך מסתבך עם כנופיית אופנוענים אלימה ונופל קורבן למסכת התעללויות שמתחילה בגניבת המגבת שלו במקלחת - ומידרדרת לקבורתו בחיים באחד מהקירות של המטבח. מכאן, הדברים רק הלכו והפכו הזויים יותר. קלוטייה הקבור בקיר שורד באורח פלא פיצוץ במטבח, מאושפז בבית החולים בכלא - ויום אחד פשוט נעלם משם, ובמקביל מופיע בחזיונות של מנהיג כנופיית האופנוענים. גם פתרון התעלומה, שמגיע רק בפרק האחרון וחושף כי קלוטייה נחטף מבית החולים על ידי האופנוענים ונקבר מחדש בקיר, לא ממש מפזר את הערפל ואת ענני ההזייה שאפפו אותנו במשך שלוש עונות. אליסף דעואל
"גולשים בזמן" מעלימה דמות ומכניסה משטר נאצי
דרמת הפנטזיה החביבה היא אומנם לא יצירת מופת, אך היא העבירה בנעימים את שעות אחר הצהריים של ילדי הניינטיז. הסדרה עקבה אחרי קווין מלורי, המרצה שלו לפיזיקה פרופסור ארטורו, ידידתו ווייד וזמר רנדומלי לחלוטין בשם רמברנדט בראון, העוברים בין יקומים מקבילים במטרה לשוב הביתה, לעולם שלהם. לפחות כך היה עד תחילת העונה הרביעית, אז הגיע הפרק "בראשית", שמוטט את הסדרה לחלוטין.
אחרי שנפרדנו מפרופסור ארטורו בעונה השלישית, לפתע אנחנו נפרדים מדמותה של ווייד. בעוד הראשון זכה למוות ברור שיש בו פרידה מוחשית, היא פשוט נעלמת. הנימוק לכאורה הוא שזן בשם הקרומגס, שהגיע אגב משום מקום (והם על הדרך מטאפורה נחמדה לנאצים ומשטרים פשיסטיים באשר הם), משתלט על כדור הארץ, ובין היתר לוקח אותה - אבל לקהל הצעיר אין מושג מה עלה בגורלה. ומאותו רגע הסדרה מתרסקת - זו כבר לא סדרה על מסע פילוסופי של חיפוש הבית, אלא אחת כואבת על לחימה והישרדות. ניצן פינקו
"הכתר" לא יודעת מתי לשחרר
"הניחו להולכים" כתב יענקל'ה רוטבליט ולא ידע כמה צדק - גם כשזה נוגע לאחת הסדרות הכי מהוללות של השנים האחרונות. ממש כמו חסידי הרבי מלובביץ', "הכתר" התעקשה להיאחז בדיאנה גם אחרי פרק התאונה והשיבה אותה לשיחות מביכות להדהים עם בעלה לשעבר ואפילו עם המלכה בכבודה ובעצמה. מילא צ'רלס, בן אדם שעליו נהגו לומר שהוא משוחח עם צמחים; אבל שאליזבת תקדיש דקה לרוח הרפאים של דיאנה? יש לה כל כך הרבה דברים לא לעשות בזמן הזה! עינב שיף
"בנות" מתבלבלת בין התעללות לעלילה
לא ברור מה גרם ללינה דנהאם להתעלל כל כך בדמות של מארני (אליסון וויליאמס), אבל משלב מסוים זה היה נראה כאילו היא הפכה לשק החבטות הכי אומלל על המסך. השיא היה כמובן מערכת היחסים הבלתי נסבלת בין מארני ודזי (איבון מוס-בכרך, שלקח איתו את דמות הדוש הפתטי עד לפסגות של "הדוב"). הם התעללו זה בזו ובעיקר בצופים ובצופות, עד שעלתה השאלה האם "בנות" היא קולו של דור או דווקא מערכון אחד ארוך ולא מצחיק בכלל על זוגיות רעילה. עינב שיף
"אחת שיודעת" מצלקת את הדור שגדל על ליזי מקגוויר
אם זכיתם לצפות לראשונה ב"אחת שיודעת" (או בשמה המקורי והמוצלח - "גוסיפ גירל") בשנות התבגרותכם, אתם בטח יודעים איזה פרק כולנו מתחרטים שראינו. כוכבת דיסני המתבגרת הילארי דאף הופיעה בעונה השלישית של סדרת המופת (לא פחות!), ובפרק התשיעי - They Shoot Humphreys, Don't They?, דמותה, יחד עם ונסה ודן מעבירים ערב סוער שנגמר כשכולם יחד במיטה. כיאה לתקופה שבה שודרה, האקט עצמו לא מופיע מפורשות, בכל זאת 2009, אבל המהלך זעזע לא רק את הצופים והמבקרים - שהעניקו לפרק ביקורות מעורבות אך שיבחו את דאף (לנצח ליזי מקגוויר) על המעבר לעולם המבוגרים - אלא גם את העלילה, כשוונסה ודן מגלים שיש להם רגשות זה כלפי זה. גם אם הסצנה לא חושפת יותר מדי, אנחנו נותרנו מצולקים במידת מה, ובניגוד לתחזיות - קריירת המשחק של דאף לא המריאה יותר מדי מאז (ולא - "איך פגשתי את אבא" לא נחשב). חבל. עומר טסל
כשילדה בת 12 חירבה את "בנות גילמור"
זוכרים שללורליי ולוק הייתה מערכת יחסים יפהפייה כזאת? הם ידעו לצחוק על הכול, הם הכילו אחד את השנייה והיו שם תמיד לתמוך זה בזו. אבל אז קרה דבר נורא, הכותבים הגזימו - והם המציאו ללוק בת אובדת. אפריל, ילדה בת 12 שמגלה שלוק הוא אביה דרך בדיקת אבהות שנועדה ליריד מדע בבית הספר. הפרק הזה, באמצע העונה השישית, הוא אולי לא הפרק הגרוע בסדרה, אבל הוא המבאס ביותר - כי הוא מסמן את תחילתו של הסוף. זהו טוויסט מוגזם בגבולות הגזרה של הסדרה, שמשבש את מערכת היחסים של כל הדמויות ולא מאפשר להן להתאושש. על אף שעוד עונה וחצי (וחידוש) נותרו ל"בנות גילמור", העלילה שעד אז הייתה הנחמה המושלמת לימים שבהם מריחים שלג ולימים שבהם לא - הפכה למדרון חלקלק של חוסר יכולת לתקשר ובחירות גרועות של כל הדמויות גם יחד. איה חיות
"חברים" מציגה את הזיווג שאף אחד לא רוצה לראות
אפילו שאין הרבה סדרות טובות כמו "חברים", לאורך עשר עונותיה היא סיפקה לנו שלל קטעים שעדיף היה לוותר עליהם - בטח בעידן הפי.סי. - אם זה פרקי הלקט, הפרק המוזר שבו לרוס יש כפיל, או כשהבנים לא מצליחים להתגבר על זה שגבר יהיה המטפלת של אמה. אבל על כל אלו אנחנו מוחלים וסולחים, חוץ מקו עלילה אחד שגורם לנו פשוט להריץ כמה פרקים קדימה - הרומן של ג'ואי ורייצ'ל. מערכת היחסים של השניים, שהתחילה מקראש מתוק של ג'ואי, התפתחה לקראש מוזר של רייצ'ל והידרדרה לזוגיות בת ימים ספורים שהולידה את המשפט האיקוני של רוס - I'm fine - היא קו עלילה שפשוט עדיף היה לגנוז. זה לא אמין, זה לא נעים, וזה פשוט לא שווה את זה כשהם בכל מקרה נפרדים חמש דקות אחר כך. איה חיות
הבוז של "סיינפלד" לבני אדם הולך צעד אחד רחוק מדי
כשדמותה של סוזן מתה בפרק "ההזמנות" (The Invitations), גם משהו ב"סיינפלד" מת. סוזן הייתה נטל על צווארו של ג'ורג' קוסטנזה, הארוס שלא רצה להינשא לה. התייחסו אליה כמטרד, עול. היא הייתה חייבת ללכת כדי שתישמר הרביעייה, זה היה ברור. אבל לארי דייויד בחר לגרום לה לשלם את המחיר האולטימטיבי על הקמצנות הכרונית של ג'ורג', ועם מותה, הדמויות הגיבו בשוויון נפש. עולמן לא טולטל ולו במעט. כשהמוות הופך לדאחקה, ההומניות יוצאת מהחדר. אם עד לאותו הרגע הייתה עוד אמפתיה לחבורה המיזנתרופית, זה היה הרגע שבו היה ברור שהכול הוא כלום בעבורם, גם חיי אדם.
הפרק, ששודר בשנת 1996 והיה האחרון בעונה השביעית, נבחר פעמים רבות למזעזע ביותר של "סיינפלד", הן בגלל מגפת האנתרקס שהופצה באמצעות מעטפות, והן בגלל התפנית החדה. זה היה רגע של תפנית בסדרה עצמה, מפני שזה היה הפרק האחרון שכתב דייויד (עד שחזר לפינאלה). ישנם רגעים ראויים ומצחיקים גם בעונה הבאה. אבל משהו בקשר לדמויות נשבר, וזה לא משנה כמה מצחיק זה לראות את איליין רוקדת. ניצן פינקו
סצנת הסקס המרומזת של כוכבה ב"קופה ראשית"
ברגע שכותבי "קופה ראשית" צילמו את הפתיחה לפרק, שבמהלכה כוכבה משביעה אותם לא לשדר את מה שקרה בסופר השבוע, הם היו צריכים להקשיב לה ולעצור. פרק 18 בעונה השנייה אומנם סיפק לנו את המשפט האיקוני של כוכבה "אנטולי?! נעליים?! חדשות?! אייר?!", אבל הוא גם סיפק לנו קו עלילה שגם פרויד היה מסכים שעדיף שלא נראה - הרומן של כוכבה וטיטנסקי. כשהיא חושבת שהפרופסור הקמצן הוא "א' מיבנה" שזכה ב-50 מיליון בהגרלת הלוטו, כוכבה כמו כוכבה מחליטה שהיא תעשה הכול כדי להתחתן איתו. הבעיה מתרחשת כשהיא לוקחת את זה צעד אחד רחוק מדי ומחליטה לשכב איתו במכונית המרופטת שלו, כולל סיגריה אחרי סקס - ומותירה את הצופים המומים ומזועזעים. לא משנה כמה ריבים מפוארים השניים האלו ינהלו לאורך העונות, את התמונות שלהם באוטו - אנחנו לעולם לא נצליח להוציא מהראש. איה חיות
"משפחת סימפסון" זורקת לפח דמות שבנתה לאורך שנים
רבות נאמר ונכתב על מפלתו של הסיטקום המאויר המצליח, ורבים מסמנים את נקודת המפנה בפרק בודד בעונה 9 - The Principal and the pauper - ובצדק. בפרק מתגלה שהמנהל האהוב, סימור סקינר, הוא למעשה מתחזה שגנב את זהותו של חבר שנהרג בווייטנאם, אלא שכשהאחרון מגיע במקרה לספרינגפילד - הבלוף נחשף. כקו עלילה זה לא נשמע נורא במיוחד, ייתכן שזה מזכיר לכם כמה פרקים ב"מד-מן" בניחוח דומה, אבל ב"משפחת סימפסון" הייתה זו שבירת אמון כואבת בין הסדרה לצופים. דמותו של סקינר נכתבה ונבנתה בקפידה לאורך שמונה שנים - הצופה מכיר אותה ואת מה שגורם לה להתנהג כפי שהיא מתנהגת, ובדיוק בהיכרות האינטימית הזו נעוץ החיבור העז לתוכנית. סקינר גדל עם אם שתלטנית ומרירה, אגנס (דמות מופלאה כשלעצמה), שהפכה אותו ל"ילד של אמא" גם בגיל 40 - והנה פתאום אנחנו נחשפים, כאילו זה עניין של מה בכך, לעובדה שכל זה לא באמת קרה, והאדמה נשמטת מתחת רגלינו. יעל אילן
