אסי לוי כועסת כשהיא מדברת על החטופים בשבי החמאס. לרגע אפילו מבצבצת שם איזו דמעה נסתרת. מבחינתה כל אחד מהם הוא בן משפחה שלה, במיוחד כשביום שבו נפגשנו התבשרנו על מותם של עוד ארבעה חטופים. "אני רוצה לבקש מהם סליחה על כל יום שהם עדיין חטופים", היא אומרת. "כולנו אשמים שעוד לא שחררו אותם. כולנו חייבים לעשות כל מאמץ כדי שישחררו אותם כמה שיותר מהר. כאמא לשתי בנות, בתחילת שנות העשרים שלהן, הווידיאו שבו נראית נעמה לוי כשהיא יורדת מהג'יפ של החמאס באיומי אקדח, יחפה, עם ידיים קשורות, כשהמחבל מושך אותה בשיער והמכנסיים שלה מוכתמות בדם, לא עוזב אותי. אם זה היה קורה לבנות שלי, הייתי נכנסת עם RPG לעזה ומתאבדת, העיקר לחלץ אותן. לא מוותרת".
אז למה זה לא קורה?
"כנראה שמישהו כנראה לא רוצה שזה יקרה מסיבות פוליטיות. נוח לו שהמלחמה תימשך. איך ההורים של החטופים מסוגלים לישון בלילה ולפקוח את העיניים בבוקר כשאיש לא יודע מה עלה בגורלם? צריך תעצומות נפש בלתי אפשריות לזה. מבחינתי, עד שהם לא יחזרו הביתה אני לא אחזור לנשום. האשמות והקללות נגד משפחות החטופים הן דבר נורא. טיפשות ובושה שהופכים את כל הסיפור הזה, שבו מדובר בחיי אדם יקרים, לסיפור פוליטי. אנחנו צריכים להצדיע למשפחות האלה ולהרכין ראש עד שהילדים וההורים שלהם יחזרו".
"חמדה" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ב-7 באוקטובר לוי (54), מבכירות שחקניות הקולנוע והתיאטרון בארץ, הייתה עם בנותיה ליהיא וזואי בביתן ברמת גן. "בהתחלה, כשלא דיווחו שקרה משהו, חשבתי שהאזעקה הייתה אולי בטעות", היא אומרת. "מה שראיתי אחר כך היה מזעזע, בלתי נתפס. כשפתחתי את הטלוויזיה ראיתי את המחבלים מסתערים ביריות על שדרות עם הטויוטות. אתה כל הזמן אומר לעצמך שלא יכול להיות שדני קושמרו הוא היחיד שמדבר עם אנשים בממ"ד ושאף אחד לא עוזר לאנשים ביישובים האלה. אנחנו גרים צמוד לבית החולים תל השומר, אז כמות המסוקים שעברה כאן בימים הבאים הייתה בלתי נתפסת. כל מסוק כזה גורם ללב שלי לפרפר ולדאוג. איזה מחדל נוראי קרה כאן? מי האמין שנחווה עוד מחדל כזה אחרי המחדל של אוקטובר 73'?".
את מכירה אנשים שנחטפו או נרצחו?
"משפחה שאהובה עליי במיוחד בתל השומר איבדה את הבן שלהם, עידו ביננשטוק, חייל מגדוד 13 של גולני. הוא היה חבר ילדות של זואי הבת הקטנה שלי. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לקח גם זמן עד שהם קיבלו את הידיעה על כך. היו ברחובות שמסביבנו חלל אחרי חלל. לא היה כמעט אחד שהאסון פסח עליו במדינה. הבת שלי בסדיר, ביחידת ההסרטה, אז היא חוותה גם את המלחמה מנקודת המבט של המתעדת".
כמה ימים אחרי תחילת המלחמה לוי החלה בחזרות להצגה "המפקח בא" בתיאטרון חיפה, שם היא משחקת בשנים האחרונות. "מה שהיה חשוב במפגש עם השחקנים הוא לא החזרות עצמן אלא האפשרות לצאת מהבית, לעזוב את הטלוויזיה והחדשות, לשבת ולדבר על הטראומה, לשתף ברגשות שלנו ולפרוק את הכאב", היא אומרת. "ניסינו לשמור על איזו מסגרת בתוך הכאוס הזה. חדר החזרות היה אי קטן של שפיות שיכולתי להיאחז בו. בהמשך לקחנו על עצמנו כמה שיותר משימות כדי לתרום בכל דרך אפשרית. ארזנו בגדים, צעצועים, רהיטים בשביל המפונים והחיילים".
כמו שעשו הרבה אמנים מאז תחילת המלחמה.
"נורא קל להשמיץ את עולם האמנות והבידור ולהפוך אותנו לשעיר לעזאזל, אבל אנחנו הראשונים להתגייס כשקשה, להתנדב ולהרים את המורל. אנחנו באמת מצליחים ליצור איזה אסקפיזם, לגרום לאנשים לחייך קצת. שנייה לפני המלחמה הפגנו נגד הרפורמה המשפטית והיינו שמאלנים, למרות שאני לא מאמינה בחלוקה של ימין ושמאל. בעיניי החלוקה הזאת היא ניצול ציני של אנשים על ידי הפוליטיקאים. שנייה אחרי ההפגנות כולנו התנדבנו, ובאמת כמו שגילה אלמגור אמרה, אנחנו מכתתים את רגלינו לכל מקום ועושים הכל בהתנדבות מלאה ובאהבה גדולה. כשקל ונוח משמיצים אותנו, והיד על המקלדת משתוללת הכי חופשי. קוראים לך שמאלן מסריח, מה לא, ואז אומרים לך, 'אמא שלי קרועה עלייך, אבא שלי שרוף עלייך, הבן שלי מעריץ אותך, את יכולה לשלוח להם סרטון?'. אני שמאלנית מסריחה, אבל אתם מבקשים ממני לשלוח לכם סרטון? הפוליטיקה מעוותת היום הכל, מחדירה הרבה רעל לתוך החיים שלנו, מפלגת ומשסעת".
את עדיין צמודה למהדורות החדשות בטלוויזיה?
"אני מקפידה לראות כמה שפחות טלוויזיה. קשה להיות תקוע בזה. עכשיו אני רואה טניס, את הרולאן גרוס, ועדיין אני מאוד מעורה ומעודכנת במה שקורה. אני מרגישה אוברדוז מהטלוויזיה, כשבחדשות מרגישים שהם צריכים למלא לנו אותן בחומר. יש עיתונאים שאני מורידה בפניהם את הכובע על העבודה שלהם, אבל יש שם יותר מדי ספקולציות, לא רק ברשתות החברתיות. מזעזע אותי מה שקורה בעולם. כל התנועה של השמאל המערבי, קהילת הלהט"ב, הקווירס - האנשים הראשונים שהיו מעיפים אותם מהגג בעזה, מוחים נגדנו. אם אתה שואל אותם איפה נמצאת עזה הם בכלל לא יודעים, אבל הם נגדנו. כל כך הרבה בורות רצה בעולם, ואתה אומר לעצמך בייאוש, 'איך ננצח את מצעד האיוולת הזה?'".
לא קל להתבגר בקולנוע
בסוף השבוע יעלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ סרטו החדש של הבמאי שמי זרחין, "חמדה", שבו חוזרת לוי לשתף פעולה עם ששון גבאי 18 שנה אחרי ששיתפה איתו פעולה בסרט אחר של זרחין, "אביבה אהובתי". זהו סיפור אהבתם של ששי בן ה-73 ואפי בת ה-50, שמתרוצצים מסביב לשעון בין מקומות עבודה שונים במרחבי הגליל העליון, נאבקים בחובות הגדולים שהשאיר דרור, בנו של ששי. אין להם ילדים משותפים, אבל האהבה הגדולה וההומור שומרים עליהם מפני העייפות והייאוש שמתדפקים על דלתם. עד שיום אחד נקלעים לחייהם שני צעירים – עומרי (מאור לוי), נכדו ההורמונלי וטוב-הלב של ששי, ודויד, תלמיד של אפי מהעבר, ואהבתם של אפי וששי עומדת בפני מבחן גדול במיוחד.
זהו הסרט השלישי של לוי עם שמי זרחין, אחרי "אביבה אהובתי" ו"העולם מצחיק". "כבר ב'אביבה אהובתי' היה לי היה לי חיבור חזק ודיאלוג מקצועי מאוד נעים ומשוחרר עם שמי", היא אומרת. "בגלל האימפקט של העבודה המשותפת שלנו נדמה שאני בכל הסרטים שלו, אבל לבנה פינקלשטיין הנהדרת עובדת איתו הרבה יותר ממני". עם גבאי זהו שיתוף הפעולה הקולנועי השני של לוי. "ששון שחקן אדיר, איש נדיב ברמות ונעים-הליכות. המפגש איתו הוא כמו לחזור הביתה, לחיבוק שאתה הכי אוהב, לחיק המשפחה. אנחנו חברים טובים, הילדים שלנו גדלו ביחד, ודפנה אשתו היא חברה מאוד טובה שלי".
הפרשי הגילאים בין ששי לאפי מוכיחים שלאהבה אין גבול?
"בהחלט. לאהבה אמיתית באמת אין גיל ומגדר, זה הרי ברור".
ללוי לא היה פשוט לצפות בסרט, במיוחד כשהמצלמה של הצלם איציק פורטל מבליטה כל תו וקמט בפניה רבי-ההבעה. "לא קל להתבגר בקולנוע כשיש לך סרטים וסדרות מלפני 20 ו-30 שנה, כשכל פעם חוזרים למסך, וההשוואה צועקת מהן", היא אומרת. "בהתחלה היה קשה לי לראות את עצמי בסרט. אני מודעת לזה שכשאני הולכת לראות קולנוע ואני רואה את שירלי מקליין, ג'סיקה לאנג, אנט בנינג, ג'ינה רולנדס וג'ודי פוסטר - כל השחקניות הנפלאות האלה בבגרותן ובזקנתן - אתה אומר, 'כמה שהן יפות'. הן אפילו יפות עוד יותר מאשר כשהן היו צעירות. אבל כשאתה מתבונן בעצמך אתה לא נדיב כל כך. הרבה פחות מזה".
עד כדי כך?
"אתמול, בהקרנת הבכורה, כל כך הרבה אנשים אמרו לי, 'את כל כך יפה ככה, את מרגשת', ועדיין זה לא היה פשוט. המקצוע שלי הוא הרבה אוטוסוגסטיה. אני אומרת לעצמי, 'אסי, מה שאמרת על ג'סיקה לאנג, זה מה שהם חווים עכשיו'. אמרתי אתמול לפורטל, הצלם המתוק, 'אתה נכנסת עם המצלמה. אין פרט שלא פספסת בי'. מה לעשות, זה התפקיד של צלם אמיתי".
לא רק לשחקנים קשה להתבגר.
"התחלתי לשחק בגיל 20, וכל מה שאתה רואה זה שלי מהבית, בלי הזרקות ובלי כלום. כל קמט הרווחתי ביושר. עם השינויים האלה אני מצטלמת גם בעירום מלא בסרט, בסצנת המקלחת עם עדי אלון. כשחקנית, אני לא עושה כאילו. אני לא אוהבת בלופים. גם כשהמצלמה לא צילמה לי את עכוזיי וגם כשהמצלמה צילמה אותי בקלוז אפ, בחרתי להצטלם בעירום מלא, כי זאת הסיטואציה. עדי גם הלך איתי. הוא הרגיש שאם אני הולכת עד הסוף, גם הוא הולך. לא עשינו לעצמנו הנחות. גם לא רואים לנו כל כך הרבה. זה ממש בקמצנות".
איך הרגשת במהלך הצילומים?
"אתה יכול לדמיין לעצמך איזה צוות היה מסביבי כשאנחנו מצטלמים במקלחת. לא קטן. וזה היה מקלחון. אנשים מייחסים לעירום קצת יותר תשומת לב, אבל זה נכון לגבי כל סצנה שמסתכלים עליך ואתה צריך להתנהג כאילו אין אף אחד בחדר. באיזשהו שלב מבחינתי לא היה אף אחד על הסט. רק אני ועדי. עדי גם הצליח לקחת את הסיטואציות האלה שהיו יכולות בליהוק אחר להיראות משוגעות, קינקיות, אפילו, מאיימות, להיראות נוגעות ללב".
אני מניח שאת יודעת שאת נראית טוב.
"תמיד היה לי איזה ביטחון בסיסי במראה שלי, אבל לא התהלכתי בתחושה שאני הדבר הכי מוצלח שיש. גם היום זה לא השתנה. אני חושבת שיש יתרונות לבגרות הזאת ולהבנה שאתה מרוויח עם השנים בשווי שלך ובמגרעות שלך".
בלי חרטות
ששון גבאי, חברה הטוב של לוי, כבר רשם לזכותו הצלחה גדולה בחו"ל עם המחזמר "ביקור התזמורת". לוי לא ממש ממהרת לטפס על המטוס לברודוויי. "אין שחקן שלא רוצה להתפתח ולהצליח במקומות גדולים יותר, במיוחד בחו"ל, אין חיה כזאת", היא אומרת. "אם הייתה לי מטרה כזאת, אני מאמינה שהייתי מממשת אותה. אחרי הסרט 'אבנים', כשהייתי מועמדת עליו לאוסקר האירופאי, היו לי הצעות לקריירה בחו"ל. פספסתי תפקיד אצל גודאר מעניינים טכניים שקרו במשרד של הסוכנת שלי. הם לא ידעו מי זה גודאר הזה ששלח פקס, אבל לא כאב לי על זה ולא כעסתי.
"אם הייתי רוצה לנסוע לשחק בחו"ל הייתי צריכה לחיות בחו"ל. אחרי האוסקר האירופאי יכולתי לעשות את המסלול שעשתה רונית אלקבץ ולנסוע לשם וללמוד את השפה ולהישאר בפריז, אבל לא רציתי. רציתי להיות ליד אמא שלי, שדאגתי לה כל הזמן, והיו לי ילדות קטנות שהן הדבר הכי חשוב לי בעולם".
ואת מאושרת לגמרי עם הבחירות האלה?
"אני מאושרת, אין לי קמצוץ חרטה. היום, כשאנחנו בעידן האינטרנט והזומים, אתה יכול לשלוח אודישנים בפלאפון. זה עוד לא נגמר. תראה את מרים זוהר הנפלאה שעדיין משחקת בהצלחה גדולה כשהיא בת יותר מ-90. במקצוע שלנו, עד יומי האחרון, יכולות להיות לי הפתעות. אל תשכח שלששון יש את דפנה, שמחזיקה בית וילדים. זה שיתוף פעולה של שניים. צריך שניים לטנגו.
"אני התגרשתי, גידלתי לבד את הבנות, והתפרנסתי בכוחות עצמי. כשהייתי מועמדת לאוסקר האירופאי אמא שלי שמרה לי על הילדות. לא ראיתי את עצמי עוזבת לחו"ל ומעבירה את הבנות מסע כזה. אם אתה רוצה להצליח בחיים אתה צריך למצוא לעצמך את הפרטנר שהולך לצידך ותומך בך, וזה לא היה מספיק חשוב לי. רציתי מאוד לשחק בעברית. זה אף פעם לא מאוחר, במיוחד עכשיו, כשהבנות שלי גדולות".
על מה את הכי מצטערת?
"הייתי הכי רוצה שההורים שלי יהיו לצידי ויראו דברים שעשיתי. אולי זה היה מרגיע אותם שהסתדרתי והצלחתי כשחקנית וכבן אדם. הם כמעט ולא זכו להכיר את הילדות שלי. שנה וחצי-שנתיים זה לא נחשב. הם היו כל כך אוהבים אותן. כשהילדות שלי נולדו, אבא שלי חלה באלצהיימר ולא זכה ליהנות מהן. הוא היה חולה נורא קשה כמעט שמונה שנים. אפילו בחתונה שלי הרגשתי שהוא לא איתנו.
"אמא שלי נפטרה מסרטן. הפחד לאבד את אמא שלי היה מהיום שנולדתי כי אני בת להורים מבוגרים. אחותי ואח שלי מבוגרים ממני ב-21-22 שנים. אמא שלי הייתה בת 42 כשנולדתי ואבא שלי בן 52, ורציתי אותם לכמה שיותר שנים. הגעגועים אליהם לא נגמרים".
