שני סרטים שמוקרנים כעת בבתי הקולנוע, אחד עלה בשבוע שעבר והשני עולה ממש היום (ה'), יעניקו לצופיהם עילה ראויה להרהר על ערכו היחסי של הזמן. בראשון מהם, "באטמן" החדש, 176 דקות יחלפו כמו נצח ועוד יום.
"ג'קאס לנצח" - טריילר
מיותר לציין שזהו פרק זמן ארוך באופן בלתי נסבל, מחלה קולנועית שהשתרשה בשנים האחרונות, לאור מהפכת הסטרימינג והרצון – הצורך – של סרטי הפופקורן עתירי-התקציב לייחד את עצמם כ"אירועים". אבל ב"באטמן", שלוש השעות המוגזמות הללו חולפות כמו תשע שעות ארוכות מנשוא, אולי מחמת עגמומיותו המייאשת.
ביקורות קולנוע נוספות:
בקצה השני של הספקטרום יש לנו את "ג'קאס לנצח" – הסרט הרביעי בסדרת הסרטים שאותה הולידה תוכנית הטלוויזיה קצרת המועד, אשר שודרה ב-MTV בראשית המילניום החדש והפכה לתופעת תרבות. 96 דקות בלבד נמשך הסרט, אשר עולה היום על המסכים בישראל – והן חולפות כמו 30 דקות בלבד. ויש עוד, כי אף לא צופה אחד יצא מההקרנה גם אחרי שריקת הסיום, בזמן שהוקרנו הקרדיטים. לא רק מכיוון שהם מוגשים יחד עם פספוסים וקטעים נוספים מהסרט, כמיטב המסורת הג'קאסית, אלא בגלל שאף אחד מהצופים לא רצה שזה יסתיים. וגם אתם לא תרצו.
אלא שתחילה, תיאלצו להחליט אם אתם בעניין. במידה ואינכם ממעריצי חבורת ג'קאס והסלפסטיק הפרוע, המגעיל והמופרע שהיא מנפקת כבר יותר מ-20 שנה, בהחלט אין לכם מה לחפש פה. חשבו על מידת הסבילות שלכם לתקריבים על שק אשכים נפוח מעקיצות דבורים, למשל, או דעתכם בכל הנוגע לדברים היצירתיים שאפשר לעשות עם ליטרים של זרע חזירים. זה אמור להכריע.
אם אתם כן בעניין, "ג'קאס לנצח" יגרום לכם לגעות מצחוק במשך כל 96 דקותיו - גם כשתכסו את עיניכם בחלחלה/בעתה, או תחושו את הפופקורן שסיימתם עוד בפרסומות עושה את דרכו חזרה כלפי מעלה. זה שם המשחק של ג'וני נוקסוויל וחבריו, אתם כבר יודעים. אבל יש עוד משהו שהסרט יעשה למעריצים, במיוחד הוותיקים, מטבע הדברים: הוא ירגש אותם.
כן, מדובר בסנטימנט שקשה לשדך לזיכיון שמשגשג כבר יותר משני עשורים על פעלולים מסוכנים, גאגים מבחילים, סאדיזם הדדי, מתיחות מרושעות, ומשהו כמו מיליון איברים זכריים שעוברים מגוון התעללויות שומטות-לסת. ובכל זאת, "ג'קאס לנצח" ירגש אתכם, וזה יתגנב לליבכם מתישהו לאורך הדרך, בין חשמול אכזרי (אחד מני רבים, רבים) לכדור הוקי בביצים. סוג של נס, האמת.
זה מתחיל – שוב, כמיטב המסורת – עם סיקוונס פתיחה גרנדיוזי, מופק לעילא, הפעם בסגנון ז'אנר סרטי אסונות/מד"ב מזן "גודזילה". את ההפתעה המרנינה של ההומאז' המסוים הזה לא נהרוס פה, כי חבל, גם לכם מגיע להשתנק ולפלוט צליל שנמצא איפשהו בין צרחה אינסטינקטיבית לצחוק היסטרי. מיד אחר כך, אנחנו כבר חוזרים לשטח המוכר – צילום ביתי יותר, פעלולים/התעללויות, ימבה בולבולים. יו נואו דה דריל. אבל הפעם, משהו שונה; משהו שבהדרגה, מתגלה כליבו האמיתי של "ג'קאס לנצח": החבורה התבגרה.
ראיין דאן ובאם מרג'רה חסרים – הראשון נהרג בתאונת דרכים, והשני, חברו הטוב, פוטר מצילומי הסרט עקב בעיות ההתמכרות שלו. אבל המנהיג העולץ נוקסוויל עדיין כאן, וסטיב או המוכן לכל, ופונטיוס חובב ההתערטלות, ודיינג'ר ארון הנוירוטי והמבועת-תמידית, ווי-מאן, פרסטון וכל יתר החבורה העליזה. מנוסים ועתירי צלקות, הם הזדקנו. נוקסוויל הפסיק לצבוע את שיערו ומתהדר ברעמה לבנה צחה, ועל סטיב או ניכרים הסימנים לשנותיו כמכור לסמים ואלכוהול - בקולו החרוך, בצניעותו החדשה, בשקט האופף פתאום את מי שהיה לסמל האנרכיה הפרועה והפזיזות המטומטמת של המותג "ג'קאס". הקימה הדואבת לאחר התרסקות מזעזעת כזו או אחרת כבר לוקחת להם הרבה יותר זמן, השנים שעברו גבו את מחירן.
אבל נוקסוויל ושות', בהובלת הבמאי ג'ף טרמיין שהוביל את הפרויקט במשך כל שנותיו, מחבקים את זה. חלק מהקטעים הם שחזורים של קטעי עבר אהובים, מחווה נוסטלגית להיסטוריה הג'קאסית. חלק מהאחרים פשוט מעלים את הרף, כי גם זה חלק מהאתוס של ג'קאס - לתת לנשר ענק ללחך בשר מהחבילה של ווי-מן, כי למה לא, טרם עשינו את זה בעבר. וישנה גם העברת הלפיד לדור חדש של אנשים שמוכנים לקפוץ על קקטוסים או לחטוף עקיצות של עקרב בשפתיים, חבורה מלבבת ולא-הומוגנית של צעירים שמסומנים פה כמי שיובילו את המותג הלאה, אולי אף לעשרים שנים נוספות של "ג'קאס".
כמו קודמיו, "ג'קאס לנצח" הוא סרט אינפנטילי באורח עוצר נשימה – אך יש בו נימה נוגעת של פרידה, וזה מעניק לו גוון מעט מלנכולי אך גם מתוק להפליא. החבורה הזו עובדת יחד כבר שני עשורים פלוס, עברה שיאים מטורפים (כל הסרטים בסדרה שברו קופות) וטראומות מצלקות - ועכשיו, כשחבריה כבר נושקים ל-50 או חצו אותו, כבר קשה לדמיין מפגש קולנועי נוסף ביניהם בעתיד. סטיב או יצטרך להופיע שם כהולוגרמה, אחרי מה שהוא חווה בסרט הנוכחי. זוהי כנראה הפרידה מ"ג'קאס" שהכרנו, וזה קצת עצוב, למי שאוהב אותה באמת ובתמים.
עוד סנטימנט קצת מוזר, בהקשר הזה, אהבה. אבל האפיל הגדול של "ג'קאס" תמיד היה תחושת הכלילתיות שנלוותה לתכנים של המותג. זו מילה אמיתית, לפי האקדמיה – מקבילתה באנגלית היא Inclusiveness, ובמקרה הזה הכוונה היא לאופן שבו "ג'קאס" תמיד קירבה את עצמה לצופיה ואותם אליה, אחזה בהם בחיבוק מיוזע, מרחה את פניהם במכמני הגועל המבודח שלה וצחקה יחד איתם על הטיפשות האבסורדית של הכל. היא תמיד הייתה חגיגה של חיים וחיוניות, בינות לכל הגועל ופריקת העול, וכך היא גם עכשיו, ב"ג'קאס לנצח". עשרים ומשהו שנה אחרי, זה כנראה כבר הסוף, ועכשיו כבר ברור שיש ל"ג'קאס" אוהבים אמיתיים, כאלה שיתגעגעו אליה, לטמטום המידבק שלה ולתחושת החירות השמחה שנסכה בהם. לא לחינם יש פתאום לב בלוגו שלה.
