(צילום: אורי דוידוביץ)
גם בגיל 90, כשברקורד שלה יותר מ-60 שנות קריירה על במת התיאטרון ועל מסכי הטלוויזיה והקולנוע, ליא קניג לא עוצרת, אפילו שהיא לא יוצאת מביתה. בריאיון לאולפן ynet היא מספרת על הפרויקטים שיצרה בתקופת הסגר, משתפת בתחושותיה לגבי מעמדה של התרבות בישראל - וגם זוכה לביקור וירטואלי מפתיע ומרגש.
את בבית לבד?
"כמובן שאני בבית, אני כל הזמן בבית. המון בבית. אבל אני אגיד לך את האמת: לא הבית מפחיד אותי ולא הבית מעציב אותי. מה שמעציב אותי הוא המקום של התרבות אצלנו. בשנה האחרונה, כבר אין מה לדבר. ההתייחסות אלינו כמעט אפסית, אף אחד לא מתעניין בנו. אנחנו מתעניינים בעצמנו ועושים מה שאפשר כדי לא לשבת בחיבוק ידיים".
הצלחת להעלות בכל זאת משהו על במה?
"כן, הצלחתי. אני לא חושבת שיש שחקן היום בארץ שיושב בחיבוק ידיים ולא מנסה לעשות משהו. וגם אני ניסיתי. קודם כל, אני עושה חזרות עם חברתי מרים זוהר. אנחנו מכינות משהו, לא משהו מאוד כבד, משהו קליל ונחמד, ואנחנו מקוות שזה יעלה. אנחנו נעשה הכול כדי שזה יופיע, שהקהל יראה אותנו. עשיתי משהו גם עם קולגה שנייה שלי, אסנת פישמן, אפילו יצאנו ונפגשנו עם קהל מצומצם".
בעיצומו של הריאיון הפתענו את קניג בשיחת זום עם השחקניות שמופיעות איתה על הבמה במחזה "המקווה" של תיאטרון הבימה. קניג שוחחה איתן וסיכמה בהתרגשות: "זאת הפתעה שנותנת כוח. אני מאחלת לכולנו שכמה שיותר ניפגש, וניפגש על הבמה, ושנספר אחת לשנייה מה עבר עלינו בזמן הקורונה הזאת. אני גם רוצה למסור את אהבתי לקהל הנפלא שאני בטוחה שמחכה לנו ואוהב אותנו, ואני מקווה גם שניפגש עם המון בריאות ושנעבור כמה שיותר מהר את התקופה האיומה הזאת".
