השנה היא 2020 ותוכניות דייטים הן עדיין דבר. כן, אני יודעת שזה נשמע מופרך, אבל המציאות מוכיחה אחרת: "חתונה ממבט ראשון" היא אחת מסדרות הריאליטי המצליחות בחמש השנים האחרונות, אמא נטפליקס הרחיבה את גבולות הז'אנר – מ"אהבה היא עיוורת" השמרני ועד "חם, לוהט, רותח!" הסמי-פארודית, והמוח היהודי עדיין קודח בניסיון להמציא דרכים חדשות להניע את רולטת השידוכים ולמצוא לכולנו אהבת אמת. אפילו הטבע תומך בגמילה מאפליקציות ולשם כך הגה עבורנו את תוכנית האנטי-דייטינג המושלמת, זו שאנחנו מכנים בתמימותנו קורונה. אמש (ה') השיקה רשת, באיחור קל, את השני-גרוש שלה בנושא, להלן "אהבה חדשה".
מתוך "אהבה חדשה"
(באדיבות רשת)
כנהוג בשנים האחרונות, "אהבה חדשה" היא תוצר אהבתם של כמה פורמטים שעוסקים בדייטים - הפעם מדובר במה שהיינו מקבלים אם מישהו היה משליך לבלנדר את "האח הגדול", "חתונה ממבט ראשון" ו"הדוגמניות". ארבע רווקות מיוסרות שעדיין מחפשות את "האחד", ומרגישות שהן מוכנות לעשות את הצעד המאתגר. כלומר, להתחייב לתוכנית טלוויזיה. כלומר, לעבור תהליך. כלומר, לעשות בערך מה שהן היו עושות בחוץ, שזה לפגוש בחורים חדשים ולהחליט אם הם מתאימים להן או לא. רק שהפעם יהיו ברקע אנשי מקצוע שיסבירו להן מה הן חוות ויעזרו להן לשקם את מה שהעידן המודרני החריב – היכולת להשהות החלטה.
הפורמט פשוט: ארבע נשים יתגוררו בבניין, כשלכל אחת מהן דירה משלה אבל יש ביניהן קשר. כל אחת מהנשים תבחר לה בחור מבין שניים שההפקה מצאה עבורה, ותשהה איתו שלושה ימים לפחות בדירה מבודדת במרכז תל אביב. בלי אינטרנט, בלי נייד ובלי טלוויזיה (אבל עם מצלמות). אחרי שלושה ימים היא תחליט אם להישאר איתו או לעבור לבחור הבא. במהלך הזמן שלהם ביחד הם יבצעו משימות משותפות שבחר עבורן פאנל ה... מפתה להגיד שופטים אבל במקרה הזה מדובר ביועצים זוגיים. כמו ששמתם לב, הסטנדרט להתחייבות שעמד ב"חתונמי" על חודש שלם מצומצם פה ל-72 שעות בלבד, ועל כל היופי הזה תנצח לירון ויצמן.
אבל השאלה האם תוכניות הדייטים עוד מסוגלות לחדש עבורנו משהו היא לא האישיו. דייטים הם לא ההיילייט של הזוגיות ואם הייתי צריכה לסווג אותם הם היו ממוקמים אי שם בתחתית שרשרת המזון של האינטראקציה האנושית. אבל יחסים הם דבר מעניין, ולסדרה שעוסקת ביחסים, גם אם מזורזים, יש את כל הפונטציאל להחזיק את הצופים מול המסך.
הפורמט הוא פורמט טוב. הבעיה של "אהבה חדשה" (שהיא לא אקוטית, אגב, ורוב הסיכויים שהיא לא תחבל בעונה הראשונה שלה אלא רק תקהה אותה מעט) היא האכלוס של כל הפרמטרים בפורמט: פאנל היועצים שמלווים את הזוגות הוא הכל חוץ מכריזמטי או נלהב. למעשה הוא יבשושי ורדום ולא מעניק חוויה משלימה לצופה שמביט בזוגות מבחוץ. לפחות שתיים מארבע הנשים שלוהקו לא מצליחות בינתיים להתרומם מעל שורת התיאור באתרי שידוכים (רונה, מעודדת מכבי תל אביב לשעבר, פרי ספיריט שאוהבת לנסוע למדבר. סירי, מהי קלישאה רומנטית) ומעל כל אלה אופי ההפקה מכוון לתפיסה המליצית והמיושנת של אהבה רומנטית (עוד לא פגשתי את הבנאדם הנכון, אני רוצה מישהו עם לב טוב), שיותר מהכל, היא משעממת.
יכול להיות שכל התפיסות האלה ימוגו כשנכיר יותר טוב את הדמויות הראשיות, כל אחת מהן תקבל יותר נפח והעונה תתכייל על קצב משלה. ועדיין, מדהים שככל שאנחנו מתקדמים בקצב החיים, תחלופת הקריירות התדירה, אנשים שכל עשר שנים מחליפים בן זוג וכיוצא באלה, אנחנו עדיין שבויים בתפיסה שיש רק אדם אחד או אחת שמתאימים לנו, ושאם רק נמצא אותם – אולי בטלוויזיה? כבר קרו דברים מעולם - ניגע באושר. למה לא תוכנית דייטים שתחפש את בן הזוג שלנו לשנה הקרובה, ואחר כך נראה? אם החלום הזה עדיין מתודלק על ידי הטלוויזיה, שהיא כידוע החומר ממנו עשויים חלומות, מה יגידו אזובי החיים עצמם?
