שולה חן מתיישבת על ספסל בטבורו של רחוב ביאליק ברמת-גן, ומיד מושכת אליה אש. "את נראית בדיוק כמו פעם", מחמיאים לה העוברים ושבים, אך המילים "כמו פעם" מקשות עליה לבלוע את הקומפלימנט. אילו אמרו לה, "את נראית בדיוק כמו בלהקת הנח"ל", הייתה מתמוגגת, אז למה לא לפרט? להגיד "כמו פעם" זה להדביק עליה "טיקט של ענתיקה" שאותו היא מסרבת לקבל.
"דיברתי עם הילדים, עם החברות שלי ועם עצמי וקיבלתי החלטה!" היא מכריזה. "בכתבה הזאת לא אצא מרמרה".
כי המרירות לא טובה לעור הפנים?
"גם", היא עונה ומיד מרצינה. "את חושבת שאני חייבת לעשות כבר ניתוח פלסטי? המצב עד כדי כך נורא?"
לא אמרתי!
"כל החברות שלי כבר עשו, וכולם יודעים מי השחקנית שמתגאה בכך שהפכה למנותחת סדרתית, אבל אני עוד לא שם. בבוקר, באמבטיה, מול הראי, אני אומרת לעצמי, 'יכולת להיראות יותר טוב', אבל לא בא לי להיות כמו הנשים שמרוב שיפוצים איבדו את ההבעה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הכול עניין של מינון.
"נכון, אבל ניתוח פלסטי זה גם סיפור יקר נורא", היא מהרהרת ולפתע מתנערת. "לא! החלטתי שהפעם אני לא אוציא את עצמי מרירה. די, נמאס לי לדבר על פרנסה. אז אל תשאלי מה אני עושה ביום העצמאות".
מה את עושה ביום העצמאות?
"כלום".
וביום העצמאות בשנה שעברה?
"גם כלום".
ולפני שנתיים?
"אני לא זוכרת. מותר לי לשכוח. אני כבר בת 75, אבל לא חובה לכתוב את זה. אולי בדקה ה-90 תיכנס הופעה. כל הכבוד לשימי תבורי שיצא עם זה לתקשורת, זה עשה לו רק טוב, הוא הסתדר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה לא הצטרפת אליו?
"ביום ששימי הטיל את הפצצה צילצלו אליי מערוץ 12, רצו לדעת מה קורה אצלי, בדיוק כשהייתי בטיול לכפר רג'ר עם החבורה של הצ'י קונג שאני עושה. אמרו לי, 'אז תתראייני בזום', אמרתי, 'אי-אפשר, אני באוטובוס', אז הציעו 'נראיין אותך בטלפון' ולזה כבר לא הסכמתי. למה שלא יראו אותי? אבל יותר טוב ככה, אני לא רוצה לתפוס טרמפ על המסכנות של מישהו אחר".
כמה עולה הופעה שלך?
"ממש לא הרבה. המחיר שלי כל כך נמוך עד שאפילו אני יכולה לעמוד בו – זאת בדיחה, במופע שלי אני גם מצחיקה. ההיגיון אומר ששווה לעירייה להקים כמה במות עם כמה שיותר אמנים שעולים בזול, אבל משום מה כולם מעדיפים את אלה שלוקחים הון. אפשר לחשוב שכל עם ישראל, בכל הגילים, אוהב את סטטיק ובן אל".
עצוב?
"זה לא נעים, הקול שלי לא השתנה, אין בו קמטים, ולכן אני מסתכלת קדימה. כל מי שעובר ברחוב מכיר אותי. עובדה".
החודש, במלאת שנתיים לפטירתו של אבי קורן, שהיה החצי השני שלה במשך 50 שנה, גם אחרי שהתגרשו וגם אחרי שחלה, חן מתחילה שוב מחדש. בתום תקופת בצורת ארוכה יש לה לוח חזרות מסודר. יחד עם נתן סלור והפסנתרנית ורד פיקר היא מתכוננת לערב משיריו של האיש שאהבה.
"זה לא ערב הנצחה, אלא מופע נחמד וקטן של שירים שיישארו על המפה הרבה אחרי שאת ואני כבר לא נהיה כאן", היא מבטיחה. "במשך שנתיים ניסיתי להרים אותו. פניתי גם להבימה וגם לקאמרי בבקשה לערוך לכבודו איזושהי מחווה, כמו שעושים לכל היוצרים החשובים שפרשו מהעולם. בהבימה אמרו לי, 'תפני לקאמרי, גם הם עורכים מחוות' ובקאמרי אמרו לי 'תפני להבימה'. עשו ממני יויו. אבי קורן הרי היה יוצר משמעותי. תראי לי ישראלי אחד, מבוגר או צעיר, שלא מכיר את השורות 'ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים'. זה המנון!"
כעסת?
"התגובה המזלזלת העליבה אותי נורא. בכיתי המון. באיזשהו שלב אפילו נכנסתי לדיכאון – לא קליני, אבל הסתובבתי עם מועקה. הכנסתי לתמונה את הילדים שלנו: מילי (52, מנהלת מותגים בחברת קוסמטיקה, אם לשלושה) ואיתמר (45, מנחה קבוצות הורים בשיטת אדלר, אב לארבעה). ביקשנו גם מעיריית רמת-גן שיקראו רחוב על שמו, הרי בעיר הזאת הוא נולד ובה גם סיים את חייו – ונענינו בשלילה. בעיריית גבעתיים אמרו שאולי יקראו על שמו ספרייה. אולי. עד שלא אראה במו עיניי את השלט זה בגדר הבטחה".
"אני מאמינה שחנן יובל נהג על פי צו ליבו ומצפונו, ואני באמת לא יודעת איך הייתי מגיבה אילו הייתי בנעליו. איזה מזל שהיום לא פונים אליי מהכנסת בגלל היותי אישה"
נראה לך שזה מה שהוא היה רוצה שיקרה?
"מה פתאום. הוא תמיד אמר לי, 'שולה, עזבי, יש דברים יותר חשובים'. גם לא היה אכפת לו איפה הוא ייקבר. כשאמר, 'מצידי את יכולה לזרוק אותי באיזה יער' עניתי לו 'לא בבית ספרי', ובאמת קברנו אותו במקום נהדר, מנוחה נכונה בכפר-סבא, על יד ענת גוב וכל מיני מפורסמים. גם שרנו בהלוויה. חנן יובל ואני ועוד כל מיני מלהקת הנח"ל. הייתה יופי של הלוויה. אני מקווה שהוא שמע ושמח".
אפרופו חנן יובל, מה דעתך על הסירוב שלו להופיע ביום הזיכרון בכנסת, בשל הרמה הירודה של השיח שמתנהל בה.
“לפני חמש שנים הופעתי בכנסת בט”ו בשבט, יום חגה, ונהניתי מאוד. זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי במשכן. אני מאמינה שחנן נהג על פי צו ליבו ומצפונו, ואני באמת לא יודעת איך הייתי מגיבה אילו הייתי בנעליו. איזה מזל שהיום לא פונים אליי מהכנסת בגלל היותי אישה”.
פגישה מקרית עם נתן סלור ("מוזיקאי בחסד, בעבר שיחקנו יחד") החזירה לה את האדרנלין והחיוך. "כשהוא אמר לי 'כן' התרגשתי מאוד ופלטתי, 'איזה כיף, אתה הראשון שמרים את הכפפה' ונתן, חמוד כזה, אמר, 'שולה, אני לא מסכים להצטרף, אני רוצה לשיר בערב הזה'. מתוק. בתור הנכד של נתן אלתרמן, מי כמוהו יודע שלמילים יפות אין תאריך תפוגה. כל המופע הוא משיריו של אבי, חוץ מאחד. השם הרשמי הוא 'אחד חולמני', אבל כולם מכירים אותו בתור 'אוי, זה לא נורמלי, יש לי חבר אידיוט'. זה שיר שכתבה לי אמו של נתן, תרצה אתר המנוחה".
למה קראתם למופע "בוא הביתה"?
"נתן הציע. זה שיר שמזוהה איתי מאוד. הוא היה שלאגר גדול".
תרשי לי לצטט את שורות הפתיחה. "בוא הביתה, אני כבר לא אומר אף מילה, לא אהיה רעה".
"ואת רוצה לדעת למה הייתי רעה?" חן פורצת בצחוק מתגלגל. "הזמרת האמריקאית מרגו גוריאן כתבה והלחינה את 'סאנדיי מורנינג' ואבי כתב את הנוסח העברי במיוחד עבורי. הוא ישב טוב על הסולם שלי ואיפשר לי לתת את כל הקול, אבל די מהר הפמיניסטיות התנפלו עליי בגלל ה'רעה'. כשהן הקצינו והתחילו לפעול נגד שידור השיר הזה ברדיו באתי לאבי ושאלתי מה עומד מאחוריו, ורק אז הוא גילה לי שהשיר הזה בכלל לא נכתב עלינו".
כלומר?
"הוא כתב אותו לאמא ששרה לבנה. גם לאיתמר אף פעם לא הייתי רעה, אבל כאמא ידעתי לדרוש, לטובתו. מי שראה איך טיפלתי באבי בסוף דרכו יודע שרעה לא הייתי מעולם".
שקלת לנפות אותו מהרפרטואר?
"חלילה, זה עדיין שלאגר, אבל ישר אחרי 'בוא הביתה' שרתי את 'ואלס להגנת הצומח' שממש מתאר את תחילת המי-טו, ואמרתי לקהל 'יש איזון'. בשנים האחרונות התחלתי לשיר 'לא אהיה קשה' וככה הוא עובר בלי שום בעיה".
למה שלא תקראו למופע "באביב את תשובי חזרה"?
"מפני שאבי, שכתב את השיר הזה, לא ישוב. לא באביב וגם לא בסתיו".
שלומית חבינסקי ואבינעם קליינמן היו הזוג היפה בלהקת הנח"ל של טוביה צפיר, שלום חנוך, ששי קשת ומנחם זילברמן. קורן היה מפקד הלהקה, "שחקן שגם שר". חן הפכה מיד לסולנית של "ישנן בנות" ו"הוא לא כל כך חכם". עם אלט עשיר, חיוך מקיר לקיר, מראה מצודד וניחוח חציר.
"באתי מנהלל, מאחורי הצאן, אחרי שכבר התחלתי ללמוד בסמינר לגננות", היא מספרת ולעיניה חוזר הברק. "הבוחנים שלי היו חיים טופול, אפרים קישון, טוביה צפיר ואבי המפקד. שרתי את 'נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן' וקוראל של באך. כשקישון ביקש 'אולי תרקדי משהו?' נבהלתי ואמרתי, 'אני לא רקדנית'. באמת לא הייתי. שאפו גדול לנועה קירל, מקצוענית שאין כמוה, שלא רק שרה, אלא גם רוקדת נפלא. אז קישון אמר, 'היא רקדנית, נקבל אותה' ולא ידעתי שהרגע הזה שינה לי את מסלול החיים. הוריי הסיעו אותי לפיקוד הנח"ל ביפו כי פחדתי ללכת לאיבוד בעיר הגדולה. העיניים הכחולות של אבי כבשו אותי ממבט ראשון. אפילו נעמי שמר התאהבה בעיניים הכחולות שלו".
"אני מקנאה בירדנה ארזי. לא בה, אלא באמביציה האינסופית שלה. ירדנה עושה ועושה, ועוד לפני שסיימה את הפרויקט הנוכחי, כבר מתכננת את הפרויקט הבא. אני בדיוק להפך. גם בשנות הזוהר שלי, שהיו עמוסות וצפופות, לא ידעתי לשווק את עצמי ולהחזיק מעצמי"
רומן בין מפקד לפקודה נחשב תקני בשנות ה-60 העליזות?
"למה לא? כולם ידעו שאנחנו זוג ואף אחד לא אמר מילה. עד שהגעתי ללהקה לא היה לי חבר רציני, רק בנח"ל התחלתי להיות מחוזרת נורא וזה החמיא לי לא פחות מהתגובות שקיבלתי על הקול וההופעה. מי חיזר אחריי? מי זוכר? האמת היא שאני דווקא זוכרת, אבל לא אגלה. אולי מישהו ייפגע? הלך לי קלף משוגע, אבל אבי היה יפה תואר ועדין מאוד וזה מה שקרה. בגיל 18 לא חשבתי על חתונה, למרות שאמא שלי הייתה בת 17 כשילדה את אחי הגדול. בנהלל עשו הכול מהר, פליפ-פלאפ".
היו אז הטרדות מיניות?
"לא ראיתי. בינינו, חברי הלהקה, תמיד היו התרחשויות וזה טבעי. כולנו היינו צעירים ורווקים. אני, למזלי, מעולם לא הוטרדתי מפני שהייתי 'זאת שיש לה חבר' ואחר כך הייתי 'זאת שנשואה'. היו דיבורים על גנדי וגם לנו, בלהקה, היה מנהל מוזיקלי שהבנות העדיפו לא להישאר איתו לבד, ולא אנקוב בשמות, כמובן. היום נדמה לי לפעמים שכולם מטרידים את כולם".
הם התחתנו כשהייתה בת 20 והוא בן 22 ("שני ילדים שיצאו מהמדים") והיא כבשה את הבימה בסערה. "מחזמר רדף מחזמר. 300 הצגות של 'איי לייק מייק'. פעם הלכתי לשוק הכרמל עם דליה פרידלנד, ששיחקה את אחותי, וכל בעלי הדוכנים רצו אחרינו עם עגבניות ומלפפונים. לא מהטלוויזיה הם זיהו אותנו, אלא מהתיאטרון. ב'פנטסטיק' עשיתי את התפקיד שעשתה לייזה מינלי. כשהיינו בשליחות בניו-יורק, אבי יצא מטעם הקרן הקיימת, הלכנו לראות את 'פנטסטיק' באוף ברודוויי, הראיתי למפיק האמריקאי את הפלקט הישראלי של ההצגה, והוא הציע 'אולי תעשי אודישן אצלנו, אם את פנויה'. מישהי אחרת הייתה קופצת על ההצעה בשתי ידיים, אבל אני, כיוון שנהלל לא יצאה ממני, מיהרתי לומר 'לא, לא, האינגליש שלי לא פרפקט'. זו לא הייתה ההזדמנות היחידה שהחמצתי. כשהייתי ב'כנר על הגג', במאי אמריקאי בא לראות את ההצגה ורצה לקחת אותי לשם בתפקיד אחת הבנות, ואל תשאלי למה אמרתי לו לא".
למה אמרת לו לא?
"אני לא יודעת. אף פעם לא סבלתי מעודף אמביציה. לכן אני מקנאה בירדנה ארזי. לא בה, אלא באמביציה האינסופית שלה. שיחקנו יחד ב'ברנשים וחלומות'. ירדנה עושה ועושה, ועוד לפני שסיימה את הפרויקט הנוכחי, כבר מתכננת את הפרויקט הבא. אני בדיוק להפך. גם בשנות הזוהר שלי, שהיו עמוסות וצפופות, לא ידעתי לשווק את עצמי ולהחזיק מעצמי. התביישתי להרים טלפונים, תמיד נתתי לשיער שלי לכסות לי חצי מהפנים".
אילו יכולת להחזיר את הגלגל לאחור, מה היית עושה אחרת?
"הייתי הולכת בדיוק באותה הדרך, אבל מוציאה יותר תקליטים. כולם זוכרים את 'אוריה החיתי' ו'איזידור' ו'אמא' מפסטיבל הילדים, אבל יכולתי להקליט יותר. זה היה עוזר לי לשמור על מעמדי. פעם כתבו מילים יותר יפות והמלודיות היו מלודיות, היום הכול נשמע כמו ראפ. איפה אתה, איפה אני, איפה אבי, זה עידן שנגמר. כשהייתה לי מכונית, צברתי הרבה שעות רדיו והכרתי את כל הזמרים, אבל מכרתי אותה כי נורא יקר להחזיק רכב. חברה מימי הלהקה, מישהי שלא התפרסמה, הייתה מצלצלת אליי ושואלת, 'נכון שגם היום את במוסך?' אז מכרתי את הרכב וכשאני מתגעגעת לילדים ולנכדים אני נוסעת לכפר-סבא באוטובוס, עם הכרטיס שמרב מיכאלי סידרה לאזרחים ותיקים, וכמעט שלא שומעת רדיו. את נועה קירל אני מכירה וגם את אנה זק, אבל שאלתי את הבת שלי מי זאת אודיה. כל שני וחמישי צצה כוכבת אחרת שמאחוריה עומד צוות של דחפנים".
גם הלהקות הצבאיות כבר לא מהוות חממה לגידול כוכבים.
"מפני שלא היו אז דברים אחרים. במלחמת ששת הימים הופענו במקומות שלא היה בהם כלום. לקחו כמה ארגזי ציוד מפה ומשם והפכו אותם לבמה. נעמי שמר יצאה איתנו לשטח ואת הבית האחרון של 'ירושלים של זהב' הוסיפה בנוכחותנו. היא ביקשה מאחד הבנים להתכופף, הניחה דף על הגב שלו וכתבה, 'חזרנו אל בורות המים'. הלהקות הצבאיות של אז היו ברמה גבוהה. הבמאים שלהן היו שייקה אופיר, יוסי בנאי ודני ליטאי. מי שיצא מהן, ובמיוחד מלהקת הנח"ל, הלך לפשנל או לגודיק והתחיל קריירה. הכול נגמר כשהתחילו עם הטלפונים הסלולריים והרשתות. למה שחייל יחכה להופעה של להקה צבאית כשהוא יכול להתחבר לסלולרי ולראות הכול?"
אז את מציעה לבטל את הלהקות הצבאיות?
"חלילה", היא מתחלחלת, "יש המון חיילים מוכשרים שמגיע להם לשרת בלהקה ולצבור ניסיון, אבל בימינו, אף להקה צבאית לא תוכל להגיע לעצימות ולהשפעה של אז. ככה זה, יש דברים שלא יחזרו לעולם. קראתי פעם בעיתון ששאלו את אנט, אשתו של פלאטו שרון, איך תסתדר בלעדיו והיא ענתה, 'החיים זה ממשיך'. העברית אולי לא תקנית, אבל המסר מדויק. אין ברירה, החיים ממשיכים".
אחרי כ-30 שנות נישואים השניים נפרדו וקורן עקר לצפת ("אמא שלו היא דור תשיעי בעיר") אך נשארו חברים. "לא היו בינינו דרמות", היא מדגישה. "הגענו לגיל שבו כל אחד חי את חייו ועסוק בענייניו, וכששאלו למה נפרדנו ענינו 'הכי טוב ככה'. כשאבי הודיע לי שהוא עובר לצפת נבהלתי, חשבתי שזה יהיה הסוף של המופע המשותף שלנו, 'כל הדרך חזרה', שהרצנו במשך 40 שנה. אבל אבי מצא דירה מדהימה וכל הבוהמה עלתה אליו לארוחות גורמה. הוא היה בשלן אדיר. אני בישלתי בקטנה, שניצל ואורז ופתיתים. כשהייתי ניידת, נסעתי לצפת בבוקר וחזרתי בערב. וכשהיו הופעות הוא תפס טיסה מראש פינה למרכז ובילינו יחד בקולנוע, בתיאטרון, לפעמים במסעדות, טסנו לחו"ל יחד. נהנינו מהחיים גם כשכבר לא היו בינינו עניינים".
7 צפייה בגלריה
''תמיד נתתי לשיער שלי לכסות לי חצי מהפנים''. מימין לשמאל: ירדנה ארזי, נירה רבינוביץ', יונה אליאן ושולה חן
(צילום: שאול גולן)
מה המתכון ל"נישאר ידידים"?
"תמיד אהבתי את אבי, קצת יותר, קצת פחות, אבל האהבה ההדדית תמיד הייתה באוויר. גם הערכתי אותו מאוד מפני שהוא גידל אותי. למרות שהיה רק שנתיים מעליי, הוא היה הרבה יותר בוגר ממני, וחשף אותי להצגות ולספרים. זה לא אומר שבאתי מבית נטול קולטורה, סבא שלי היה העוזר של לוי אשכול, אבל גם מבחינה תרבותית הייתי מאוד ילדותית. הזוגיות שלנו עברה את כל הקומבינציות האפשריות. היינו חברים, נשואים, פרודים, גרושים ואחרי מותו קיבלתי מעמד של הידועה בציבור שלו, כדי לקבל חלק מהפנסיה שלו".
שמונה שנים לפני פטירתו חזר קורן למרכז ושכר דירה בפלורנטין. "כשפרצה הקורונה איתמר צילצל אליי ואמר, 'אמא, אבא לא יכול להישאר לבד', אז הזמנתי אותו לדירה שלי, ברמת-גן. הוא כבר בקושי הלך, הכנתי לו חדר לטיפולים ולקחתי אותו לבית חולים ובערבים ישבנו על הספה וראינו נטפליקס. הוא סבל מלוקמיה כרונית וכל הרופאים אמרו לנו, 'זה כרוני, יהיה בסדר' עד שהגיעה ההידרדרות הפתאומית. דווקא בקורונה גיליתי שעוד יש בינינו אנשים טובים. פעם בשבוע הגיע אלינו משלוח של מוצרי מזון מזוג אלמוני. פעם אמרתי להם בטלפון, 'אני לא צריכה, יש לי כסף לאוכל' והם טענו, 'אבי חולה, זה חשוב שיאכל טוב ויבריא' והמשיכו את המשלוחים".
"לא הייתה לי זוגיות מאז שהתגרשתי מאבי קורן. ולא שלא ניסיתי. היום כבר אין לי מחזרים, למרות שלדעתי אני לא נראית כל כך רע. אני לא בטינדר, לא בא להיכנס לשם. הבוקר הלכתי לקופת חולים אז שמתי קצת מייק–אפ. אמרתי לעצמי, 'מי יודע, אולי יהיה איזה רופא נחמד', אבל היו רק רופאות"
זוגיות שנייה?
"לא הייתה. לא לאבי וגם לא לי. ולא שלא ניסינו. היום כבר אין לי מחזרים, למרות שלדעתי אני לא נראית כל כך רע. אני לא בטינדר, לא בא להיכנס לשם. הבוקר הלכתי לקופת חולים אז שמתי קצת מייק-אפ. אמרתי לעצמי, 'מי יודע, אולי יהיה איזה רופא נחמד', אבל היו רק רופאות. כשאת לבד, יש חברים שעוזבים אותך, היו כאלה שהפתיעו אותי ולא במובן החיובי, אבל עם הזמן רכשתי חברים חדשים. עכשיו, בבניין שלי יש דירה שכורה שגרים בה שלושה בחורים צעירים שאני מזעיקה לעזרה".
מתי?
"כשהמחשב שלי נתקע. לפני שבועיים קראו לי לאיזה אודישן והתגובה האוטומטית שלי הייתה 'לא, הייתי באלף ואחד אודישנים, גמרתי להיבחן', אבל אחרי דקה התחרטתי. כבר השלמתי עם העובדה שגם אחרי מותי ידפקו על המצבה שלי ויגידו, 'שולה, עוד אודישן אחד, מה אכפת לך?' אז אחד השכנים סידר לי את המחשב ואחרי שהדפסתי את הטקסט אמרתי לו, 'אפשר עוד טובה? אתה מוכן להתכונן איתי?' והוא זרק אליי את השורות של הגבר. ובדרך החוצה אמרתי לו, 'דרך אגב, גם נשרפה לי נורה' והוא החליף. זה הזכיר לי את הימים שלי בתור 'שולה עזבי הכול', הדמות שעשיתי ב'זהו זה', כמזכירתו השלומיאלית של נח רב מוח שגילם ספי ריבלין. אמרתי לבמאי שהדמות הזאת ממש נכתבה עליי מפני שתמיד נופלים לי דברים מהידיים. אתמול, למשל, שברתי כוס. הסתכלתי לתקרה ושאלתי, 'ספינקה, זאת דרישת שלום ממך?' רק כשאפסיק לצחוק אדע שאני בבעיה רצינית".
למיעוט ההופעות ("לפעמים פעמיים בחודש, לפעמים פעם בחודשיים") מצטרפת העובדה שאין לה פנסיה. "אף פעם לא עשיתי. כשהתחילו עם הפנסיות חובה כבר הייתי מבוגרת מדי, אבל שמתי לי כסף בצד. וכשעשו הרחבה בנהלל התחלקתי עם האחים שלי. לא יצא מזה הרבה, אבל אני לא אומללה. התמלוגים שאבי מקבל על השמעות השירים שלו הולכים לילדים. לפני מותו הוא סידר את זה אצל עורך דין, בהסכמתי, כמובן. לא שזה הרבה. אני מקבלת תמלוגים מאמ"י וגם זה לא הרבה. באקו"ם יש תוספת לאמנים ותיקים, באמ"י אין דבר כזה. חבל".
לקראת סיום, מגיעה לך גם קצת מרמרה.
"לא מדובר במרמור, אלא בעוולות של ממש. כשאבי תירגם את 'צלילי המוזיקה' לא עלה בדעתי לבקש ממנו תפקיד, מפני שידעתי שמנחם גולן היה זה שהחליט. אבל עכשיו, כשהתיאטרון העברי מעלה מחדש את 'צלילי המוזיקה', החליטו להשאיר רק שני שירים שאבי תירגם ואת כל השאר העבירו למתרגם אחר. למה, הוא לא עשה עבודה טובה? כששמעתי שהבימה מעלה מחזמר משירי נעמי שמר הייתי בטוחה שמשה קפטן, המנהל האמנותי, יצלצל אליי. הרי אני הקלטתי בלהקה את 'החייל שלי חזר' והייתי חברה של נעמי, או לפחות ידידה. לא קרה. אני מתה שהוא ילהק אותי ל'הזמר במסכה', זה יכול להיות קאמבק מפואר".
את שואלת למה לא מלהקים אותך?
"כבר לא. נמאס לי לשמוע תירוצים עלובים. ואולי, בתוך תוכי, אני פוחדת לשמוע את התשובה".
פורסם לראשונה: 07:34, 03.03.23
