עברו שמונה שנים מאז שמיכאל זפסוצקי עזב את הארץ יחד עם הוריו, בדיוק אחרי שהפך לאחד הילדים הכי מפורסמים במדינה. הוא גילם במשך שתי עונות את עומרי אוחיון, הילד האוטיסט בסדרה "פלפלים צהובים", זכה על כך להערכה רבה וסומן כהבטחה גדולה. ואז, רגע אחרי, הוא היה רק עוד ילד בן 11. "אבא שלי הציע לעשות רילוקיישן כאופציה, ואמא שלי שאלה אותנו אם אנחנו רוצים או לא. בשבילי אמריקה הייתה אז גן עדן של ריקוד. רציתי להיות רקדן, וכל הרקדנים שאני הכי אוהב ורואה את הקליפים שלהם נמצאים שם. המחשבה הראשונה הייתה שעכשיו אני עובר למקום שבו קורים הדברים הכי טובים ומסעירים בריקוד".
איך התאקלמת?
"בעמק הסיליקון יש קהילה ישראלית מאוד גדולה. בכל רחוב יש בית ישראלי, אז הרגשתי שלא ממש עזבתי את הארץ. השוֹק היה שלא ידעתי אנגלית כשבאתי לשם. לקח לי זמן לתקשר עם האמריקנים. הייתי צריך ללמוד לא רק שפה שונה, שלא ידעתי מילה ממנה, אלא גם תרבות שונה. אתה יושב בכיתה ולא מבין על מה המורה מדבר. אומרים לך לקרוא משהו מהספר ואתה קורא יותר לאט מכולם וזה מביך ומפחיד. בחטיבה הרגשתי פחד מאינטראקציות - פחדתי שאולי לא אבין מה אומרים לי. תחושה של מבוכה".
היו רגעים שרצית לחזור לארץ?
"לא. התגעגעתי למשפחה ולחברים בארץ יותר מאשר למקום אבל ברגע שהתחלתי לשחק שם, הרגשתי שקיבלתי מתנה גדולה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוא היה בן שבע כשהתחיל קריירה כשחקן בסדרה שכיכבה בערוץ 2 דאז ועשתה שינוי של ממש ביחס לאוטיזם, שעד אז נחשב לטאבו כנושא טלוויזיוני. אלא שבשיא ההצלחה, בזמן שידור העונה השנייה של הסדרה, הוא כבר מצא את עצמו בארה"ב. ובמקום לנסות להתניע קריירת משחק בחו"ל הוא החליט לקחת שנתיים הפסקה, ולא רק בגלל קשיי התאקלמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ההצלחה של הסדרה קצת הפחידה אותי ולא חשבתי לחזור למשחק", הוא אומר. "לקראת החטיבה התחלתי להתגעגע להרגשה של להיות על הסט, ושנה אחר כך התחלתי ללמוד משחק, לגשת לאודישנים ולהצטלם. חתמתי גם עם סוכן שחקנים בלוס אנג'לס וסוכן בארץ. בינתיים עשיתי סדרה ששודרה ביפן, ושני סרטים על הקהילה היהודית בארצות-הברית. אני ממשיך לעשות אודישנים לכל מיני דברים. אלו חודשים מאוד טובים לאודישנים באל-איי. נראה מה יהיה".
במקביל הוא החליט לחזור להופיע גם בארץ והצטלם לשתי סדרות: בקרוב הוא יגלם חייל בודד בעונה השנייה של "המפקדת" בכאן, וממש עכשיו הוא חלק מהקאסט של סדרת הנוער "אינפיניטי" (שזמינה לצפייה בערוץ זום ללקוחות yes), שבה משחקים בין השאר עומר נודלמן ושחר טבוך. זפסוצקי מגלם את בנדה, המתחרה הגדול של גיבורת הסדרה גאיה (נודלמן) בתחרות מתמטיקה. שניהם חדורי אמביציה לנצח, אבל בעוד שמה שמניע את גאיה הוא משהו פנימי ואמיתי, המוטיבציה של בנדה נובעת מהעובדה שהוא חייב להיות הכי טוב כדי לרצות את הוריו. "זה משהו שיכולתי להתחבר אליו בקלות", הוא מספר. "בבית הספר בעמק הסיליקון שבו למדתי היו בעיקר ילדים של אנשי היי-טק בכירים מחברות כמו אפל ומיקרוסופט, והלחץ על התלמידים מההורים ומהמורים להגיע להישגים היה כמעט חסר פרופורציה. הצלחתי לשמור על עצמי מהתחרותיות הזאת כי ידעתי שהמסלול שלי יהיה שונה: אני אהיה שחקן, לא איש היי-טק. הצלחתי בלימודים, אבל כשחזרתי הביתה קראתי תסריטים וצפיתי בסרטים. עומר ושחר - שהוא אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי - הפכו להיות חברים קרובים שלי".
וב"המפקדת" היה לך קל להתחבר לז'אנר הצבאי כאחד שלא גדל בארץ?
"התפקיד הזה איתגר אותי בטירוף כי לא שירתּי בצבא ולא הכרתי את כל הקונטקסט הצבאי. תמיד הייתה לי מחשבה שאולי אחזור לעשות צבא, אבל בגלל לימודי המשחק זה לא יצא לפועל. כשקיבלתי את התסריט, היה לי מאוד קשה עם כל ראשי התיבות והקודים שלא הכרתי. רשמתי לי במחברת מילון צבאי ולמדתי מה זה מ"כ, מ"פ, מ"מ, מה זה פלוגה ומה זה צוות. לא הכרתי את הסדרה קודם, רק ידעתי שהיא הצליחה מאוד. כשקיבלתי את התפקיד ישבתי עם המשפחה וראיתי כמעט את כל העונה הראשונה, ונהייתי מעריץ שלה".
מה עדיף – קריירה בארץ או בחו"ל?
"אני רוצה לעבוד על פרויקטים שממלאים אותי, לא משנה איפה. יש לי תחושה שבשנים הקרובות אני אשאר בארצות-הברית, ואמשיך ללמוד משחק באוניברסיטה. אני מאוד אוהב את המורים למשחק באוניברסיטה ואת השיטה שלהם. אני אוהב לגור בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, אבל בכל פעם שאני נוחת בארץ אני מרגיש שהבית שלי הוא בישראל, לא בשום מקום אחר. אני גם אוהב הרבה יותר את התסריטים בארץ. יש בהם יותר עומק. האמריקנים מתעסקים יותר בבועה. בארץ טיילת עד גיל 25 בכל העולם, ובארצות-הברית אני מכיר הרבה אנשים שלא עזבו את המדינה שלהם עד גיל 30".
את התסריט ששינה בשבילו הכול הוא זוכר היטב, גם את הימים שבאו אחרי "פלפלים צהובים". מילד אלמוני הוא הפך לפנים מוכרות מאוד, דבר שלווה בלא מעט חרדה. "אחרי הסדרה לא חשבתי שאשחק יותר", הוא אומר, "נורא נהניתי על הסט, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי עד אז, אבל כל מה שבא אחרי זה הבהיל אותי מאוד. פתאום כל תשומת הלב הופנתה לעברי, וכילד זה היה מאוד מפחיד. זה היה כמו התפוצצות. קיבלתי מחמאות, אנשים ברחוב ביקשו להצטלם איתי, אבל ילדים בבית הספר, שלא ידעו מה זה אוטיסט, הציקו לי לפעמים וקראו לי בכל מיני שמות גנאי, כמו 'פלפל צהוב'".
היו כאלה שחשבו שאתה אוטיסט?
"כל הזמן. אנשים שאלו אותי, 'מה אתה לא אוטיסט? חשבתי שאתה אוטיסט גם במציאות'".
"פלפלים צהובים", שיצרה קרן מרגלית, עסקה במשפחה שמגדלת ילד אוטיסט במושב בערבה. עלמה זק ויוסי מרשק שיחקו את הוריו של עומרי, ולצידם כיכבו אורי פפר, מיכל שטמלר וגם יהודה בארקן ז"ל. לאודישנים הוא הגיע כמעט במקרה. "אמא שלי עבדה כעוזרת מלהקת בחברת ההפקות 'יולי אוגוסט' שהפיקה את הסדרה", הוא מספר. " שנה וחצי חיפשו שחקן לתפקיד וקרן כמעט התייאשה. אז פנו לאמא שלי לשאול אם היא מכירה שחקן שיכול להתאים לליהוק והיא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לאודישן. למדתי אז לרקוד ובאודישן ביקשתי מקרן לרקוד, וזה עשה את כל הסיפור".
מתי הבנת את השינוי החברתי העמוק שעשתה הסדרה?
"עד עכשיו אני שומע עד כמה הסדרה תרמה להתייחסות חיובית לאוטיזם, ולא רק בישראל, וזו גאווה גדולה בשבילי. לפני כמה שנים הייתי בניו יורק. ניגשה אליי אישה ישראלית ברכבת ואמרה לי בהתרגשות שהיא מלמדת ילדים אוטיסטים, ועד היום היא מראה להורים ולמורים שלהם קטעים מהסדרה. ריגש אותי להיות חלק ממשהו כל כך חשוב ששינה דברים בהתייחסות לאוטיסטים".
איך הכינו אותך לתפקיד?
"לקרן יש ילד אוטיסט, שגם לו קוראים מיכאל, ולפני הצילומים היא הפגישה בינינו הרבה פעמים. היא גם דיברה איתי על מה זה אומר להיות אוטיסט, איזה מין מחשבות עוברות לך בראש, מה הידיים שלך עושות, ולאן העיניים שלך הולכות כשאתה מדבר עם מישהו. הסדרה היא לא הסיפור של הילד שלה. כאמא לילד אוטיסט היא פגשה הרבה הורים לילדים אוטיסטים ושמעה מהם הרבה סיפורים. הבן של קרן, שהוא שנתיים מעליי, הוא ילד מדהים, חכם, בתפקוד מאוד גבוה, וזוכר הרבה מהסדרה".
עד היום זפסוצקי בקשר עם מרגלית וגם עם מרשק וזק. "אני ויוסי עשינו כל הזמן צחוקים על הסט", הוא מחייך, "אם הוא היה נרדם, הייתי שופך עליו מים קרים מהקולר כדי שיתעורר. עלמה הייתה ממש מצחיקה. הייתה ביניהם כימיה אדירה. בעונה השנייה של הסדרה הרגשנו ממש כמו משפחה. גם עכשיו יש לשלושתנו קבוצת וואטסאפ משותפת. כשהייתי בארץ לצילומים של 'אינפיניטי' ו'המפקדת', נפגשנו לארוחת בוקר, ועלמה כתבה לי, 'אל תשכח לשים קרם הגנה, בן אהוב שלי'".
נשארת בקשר גם עם יהודה בארקן ז"ל?
"אחרי שהעונה הראשונה יצאה עשינו הרבה ריאיונות משותפים, אבל זה לא שהתכתבנו או דיברנו בטלפון מאז. כששמעתי שהוא נפטר, הייתי עצוב. יהודה היה מאוד נחמד אליי בצילומים. זה ממש הרגיש כאילו הוא סבא שלי במציאות, לא רק בסדרה".
הוא נולד בתל אביב לשני עולים מרוסיה: זולדה, מטפלת בפסיכודרמה, וארקדי, איש היי-טק. בגיל שבע עבר עם משפחתו למזכרת בתיה. "כמו כל רוסי טוב התחלתי לרקוד בבלט. הייתי טוב בזה, אבל אז החלטתי לעבור להיפ-הופ. בלט זה מתמטיקה, ואני רציתי משהו יותר משוחרר".
איך הילדים במזכרת בתיה התייחסו לעובדה שאתה רוקד?
"הם לא הבינו מה אני עושה בריקוד. אף אחד במזכרת בתיה לא רקד אז. שיחקתי כדורגל והרבה שאלו אותי, 'מה, אתה הומו? ריקוד זה לבנות. לא לבנים'. היום היחס לבנים שרוקדים כבר אחר. כשצחקו עליי, לא הבנתי למה הם אומרים את זה, ולמה הם קוראים לי הומו. לא הבנתי מה הקשר בין ריקוד והומו. זה משהו שאהבתי לעשות. אחד אוהב כדורגל ואחר אוהב ריקוד, ואני אהבתי את שניהם. אפילו הייתי אלוף הארץ בברייקדאנס".
היום הוא מתגורר עם חברתו מיה, שחקנית אמריקנית ממוצא פיני, בת גילו. הם הכירו בלימודים באותה מגמת משחק והפכו לחברים במהירות. "כשהצטלמתי בארץ היא באה לבקר אותי. היא ממש אהבה את ישראל ואת המשפחה שלי כאן".
מי התחיל עם מי?
"אני חושב שהייתה התכוונות גדולה של שני הצדדים, אבל אני זה שהתחלתי. הזמנתי אותה לעשות שיעורים יחד, אבל בעיקר דיברנו לתוך הלילה בלי לשים לב לשעות שעוברות. בשבוע הראשון כבר הרגשתי שאני מאוהב בה. שבועיים אחרי שהכרנו נישקתי אותה, לא הצלחתי להתאפק. היא החברה הרצינית השנייה שלי, אבל האהבה הכי גדולה. אני בעד יחסים לטווח רחוק. אני לא מחליף בחורות ולא איש של סטוצים".
איפה תהיה עוד חמש שנים?
"אני לא יודע מה יהיה מחר. אני מקווה להמשיך לשחק. אני חולם כמעט כל היום על שחקנים ובמאים שאני רוצה לעבוד איתם. החלום הכי גדול שלי זה לעבוד עם רוברט דה נירו, ריאן גוסלינג, לאונרדו דיקפריו וחואקין פיניקס. הלוואי שאשחק גם עם מישל וויליאמס וג'סיקה צ'סטיין. גם עם מיה אני מאוד רוצה. יש לי הרגשה שאולי נכתוב משהו יחד. בינתיים גם האהבה היא סרט טוב".
פורסם לראשונה: 07:48, 02.09.22
