כדי להצליח להגדיר את המושג החמקמק-משהו "הולסום" (באנגלית Wholesome), עצמו עיניים ודמיינו את הדבר הבא: גור גולדן רטריבר פרוותי מנסה לרדת במדרגות לראשונה בחייו, בעזרת גור ומנוסה יותר. יחד הם צועדים כפה אחר כפה במורד המדרגות. התחושה החמימה הזאת שהתפשטה לכם כרגע בבטן? ה"או..." הזה שנפלט כמעט בעל כורחו, מלווה בעיניים מצועפות? זה זה. זה הולסום.
בניסיון לברר עם האקדמיה ללשון עברית אם יש מקבילה מדויקת למושג, קיבלנו את התשובה הבאה: "אין מילה עברית אחת המאגדת את כל ההוראות של Wholesome. מילונים מציעים תרגומים שונים - בריא, מבריא, טוב, מיטיב, מועיל, מזין, לא מזיק ועוד. המילה 'מיטיב' בהקשר הזה היא הקרובה ביותר להוראה באנגלית". במילון מרים וובסטר מגדירים את המילה כ"מקדמת רווחה של הגוף והנפש". במילון האורבני, לעומת זאת, הולסום מוגדר כ"התגלמות של הבאים: לא אנוכי, מתחשב, מתוק, רחום, מתחשב, נדיב, אמיתי וכן". באינטרנט, הולסום הוא כל מה שלא נועד לפגוע באף אחד. הוא ההיפך מרעל ומלעג. אין בו שמץ של רוע, הוא פשוט עושה טוב על הנשמה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הולסום הוא מעין תגובת נגד, והצורך שלנו בתכנים כאלה עולה, בדרך כלל, כשהמציאות מסביב הופכת מורכבת למדי. במגזין Vox קישרו את הצורך בהולסום עם עליית הימין הקיצוני בארה"ב ב-2019, וגם בתקופת הקורונה הקפנו את עצמנו בכל מה שהולסום כדי להצליח להתמודד. החודשים האחרונים בישראל מכתיבים שניקח לפעמים גם פסק זמן מהאירועים הקשים, ופשוט נטביע את עצמנו בתמונות של כלבלבים מתוקים. או בנצנצים. אז קישטנו על הדרך גם את הכותרות.
שלושה מיליון עוקבים לא טועים. חשבון הטוויטר Wholesome Memes הוא התחנה הראשונה והוותיקה בכל מה שקשור לרגשות חמים כלפי יצורים מתוקים. בין הלהיטים הגדולים: כל דבר שקשור לחתולים, רובין וויליאמס ופרפר, בייבי יודה וכל חברות בין-חייתית שאפשר להעלות על הדעת. רק תוכן חיובי, פינה באינטרנט שבה הכניסה לרעל פשוט אסורה.
לוקח קצת זמן להבין את הסדרה "טד לאסו". לא בגלל שהיא מסובכת. להיפך, העלילה שלה פשוטה להחריד: מאמן פוטבול אמריקני מגיע לקבוצת כדורגל אנגלית. הסדרה גם לא קשה להבנה: היא מצחיקה באופן נגיש לחלוטין, ותמיד בגובה העיניים. אבל כשאנחנו פוגשים את לאסו (ג'ייסון סודייקיס), כמעט קריקטורה של אדיבות פורסט-גאמפית, התחשבות ואהבת אדם, זה מבלבל. למה הוא כל כך סומך על בני אדם? מאיפה מגיע האמון שלו בכך שהכול יהיה בסדר? למה הוא תמיד מחייך מתחת לשפם?
בתחילה נראה שהמסע עוסק רק בלאסו, יאנקי עם מבטא דרומי כבד שמגיע לאמן קבוצה אנגלית, ובפערי התרבויות בין היבשות. אבל הסדרה היא בראש ובראשונה על אנושיות, טוב לב ואמונה בלתי מתפשרת בתקווה. גם הדמויות הקשות והמורכבות ביותר באנסמבל מתרככות לאחר שהן פוגשות בלאסו, שתפיסת העולם החיובית שלו מצליחה להיות מידבקת וההתאהבות בו בלתי נמנעת. קל לקטלג את "טד לאסו" כקומדיית ספורט, ואכן חלק לא קטן מההתרחשויות הן על כר הדשא. אבל המהות שלה חורגת מגבולות הכדורגל, ועוסקת בכוח של אנשים להשתנות, לצמוח ולגדול, להאמין. הסדרה זמינה לצפייה באפל TV+.
יש להם גב שעיר, עיניים שחורות בוהקות, שתי מוטות כנפיים מלכותיות וגם אף זעיר, והן החיות הכי חמודות שיש. עטלפים הם אומנם לא הדבר הראשון שעולה לנו לראש כשאנחנו חושבים על חמידות: הם מקושרים תרבותית למורבידיות, גותיקה ולגיבורי-על אפלים עם מסכות וגלימות. אבל עטלפים הם יונקים בדיוק כמונו, הם שבריריים ופגיעים וצריכים חיבה, הגנה ודאגה.
בישראל יש 33 מינים של עטלפים, ולפי רשות הטבע והגנים זה הופך אותנו למעצמת עטלפים. אבל רגע של הולסום מגיע אלינו דווקא ממקלט לעטלפים פצועים באוסטרליה. לאחר גל החום הכבד, שבמהלכו הופרדו גורים מאימהותיהם, הם זוכים לטיפול מסור במקלט. נשים מבוגרות מטפלות בהם כמו בתינוקות אנושיים: הם מקבלים נוזלים באינפוזיות זעירות ובפלסטיק המדמה את פטמת האם, ונעטפים כמו בוריטו בשמיכות קטנטנות שעוזרות להם להרגיש עטופים ובטוחים. המראה שלהם שובה לב. המטפלות לא מספקות להם רק את הצרכים הבסיסיים ביותר, אלא גם חום, אהבה וחיבה, כדי לספק להם את הביטחון להמשיך בחייהם ללא האם. לאחר תהליך השיקום משוחררים הגורים בחזרה אל הטבע הפראי.
קטיף תפוחים, מרדף אחרי פרפרים, הקמת אוהל, תפיסת כוכבים נופלים, איסוף קונכיות בחוף. אלה רק חלק מהפעילויות המרגיעות שתוכלו לבצע באי הבודד שלכם במשחק "אנימל קרוסינג: אופקים חדשים" משנת 2020. בנינטנדו הצליחו ליצור אוטופיה פסטורלית כמעט מושלמת במשחק הווידאו, שנולד עוד בשנת 2001. הגרסה החמישית שעוצבה לסוויץ' שברה שיאי מכירות בשל הביקוש. מי לא רוצה קיום נטול קונפליקטים באי בודד, שאליו אפשר להזמין את כל החברים? גם התזמון היה מושלם: הגרסה יצאה לשוק בדיוק באותו השבוע שבו העולם נכנס לבידוד עקב הקורונה.
בעולם האידילי של "אנימל קרוסינג", הלוא הוא האי שלכם, אין משימות קונקרטיות. החשיבות במשחק היא לא במה שאנחנו עושים אלא באיך שאנחנו מרגישים. לא צריך להציל את הנסיכה או להילחם באויב. כל אחת יכולה להתקדם, או לא, בקצב שלה. אף פעם לא משעמם באי. כל הדמויות רגועות ומחייכות, ואף אחד לא תנסה לעקוף אותך בתור לחנות. במקרה הגרוע ביותר תסבלו מעקיצה של צרעה.
האם שעות משחק באמת תורמות לבריאות נפשית משופרת? במחקר של אוניברסיטת סינגפור שפורסם במגזין "Frontiers in Psychology" מהשנה שעברה, נמצא שהמשחק עזר בסיפוק צרכים פסיכולוגיים כמו אוטונומיה ומסוגלות. "הממצאים שלנו תומכים בכך שמשחקים יכולים להציע הקלה פסיכולוגית במצבים מלחיצים, על ידי מתן אפשרות לשחקנים לספק את הצרכים הפסיכולוגיים שלהם".
אינסטגרם היא לא הפלטפורמה האידיאלית לתוכן הולסום: היא ידועה לשמצה דווקא בשל ההשפעה השלילית שלה על דימוי גוף של נערות ונערים, ואוצרות של כל הרגעים היפים והפוטוגניים ביותר שלנו, ללא הפגמים והקשיים. עם זאת, יש נישה קטנה אך עקשנית של יוצרות תוכן שמעלות תכנים שקשורים לריפוי והחלמה מפוסט-טראומה, ולשמירה על הילדים הפנימיים שבתוכנו גם לאחר ההתבגרות. כלומר, הגנה על המקום העדין ביותר שנמצא בנו. הן עושות את זה באמצעות מימים עם סרטי ילדים ואנימה - כל סרטי דיסני, דובוני אכפת לי והדינוזאורים האבודים של "המסע לעמק החלומות", בחשבונות קסומים דוגמת hopehealingarts.
היוצרת הופ קרפנטר מבקשת מאיתנו לדמיין מחדש את עצמנו כילדים, ולהיות עדינים כלפי עצמנו. במה שהיא מכנה "מקלט ליוצרים רגישים" מפרסמת קרפנטר מימים רכים, כולם בגוונים של דמדומי שקיעה, שאליהם היא מצרפת טקסטים כמו: "אני שומרת על הלב שלי רך על אף שנפגעתי בעבר" (פוקימון), ו"שפת האהבה שלי היא לעזור לך לזכור את החלומות שהיו לך כילדה" (המומינים). תת-ז'אנר קסום במיוחד הוא דמויות שפונות אל עצמן כילדות, לצד טקסטים דוגמת: "אני לעצמי הקטנה: את שוברת מעגלים בכל פעם שאת מראה אדיבות לגוף שלך" (במבי) ו"אני לעצמי הקטנה: את תמיד היית אהובה ותמיד תהיי" (פוקימון).
דינקי הסנאי יכול להכניס לפה שלו את כל האגוזים, בבת אחת, כל הזמן. מערכת היחסים בינו לבין האבא המאמץ שלו, שמתעד אותו בטיקטוק, חד-צדדית. האבא קורא לו (והוא מזהה את קולו!), הוא מביא לדינקי אגוזים, דינקי אוכל את האגוזים במהירות בלתי נתפסת וממשיך לרוץ לו. בערוץ אפשר להכיר גם את הסנאי מושי, וליהנות מהשמחה העצומה שאוחזת ביצורים הקטנים, שקארי בראדשו כינתה "עכברושים עם תלבושות יותר חמודות".
כמו ממשיכה הרוחני טד לאסו, גם לזלי נופ (איימי פוהלר), כוכבת "מחלקת גנים ונוף" (אפשר לצפות ב-HOT וב-yes קומדי) אופטימית ואוהבת אדם באופן בלתי מתפשר. היא עשויה מאמפתיה, חיוכים ואהבה לוופלים. כמו לאסו, גם היא קשרה את שמה במותג בעל ערך מפוקפק. אם אצל לאסו זוהי קבוצת כדורגל כושלת, כאן מדובר בעיירה כושלת - פואני, אינדיאנה. מקום שלאיש לא אכפת ממנו, פרט ללזלי נופ. היא תעשה הכול בשביל המקום שהיא אוהבת, למרות תפקידה הממוצע במחלקת גנים ונוף, לא משנה כמה כפויי טובה יהיו תושביו. היא האנטיתזה ל"יוסף", הפקיד בעירייה שיצר דודו גבע. היא לא רק מאמינה במערכת, אלא מצליחה להכניס לתוכה נשמה.
באמצעות תנופה קומית אדירה וחיוך מאוזן לאוזן הפכה פוהלר את נופ לאישה שמייצרת במו ידיה קיום שכולו הולסום. היא החברה הכי טובה, שהמציאה יום כדי לחגוג את החברות שלה (גלנטיינז דיי). היא מלאה באהבה גם למי ששונא אותה, כמו תושבי איגלטון, העיירה המוצלחת והעשירה השכנה ("שמעתי שהם קוראים לנזלת שלהם 'הקוויאר של פואני!'", גילתה נופ). היעדר הציניות שלה מצליח להמיס גם את הלבבות הקשוחים ביותר (אנחנו מסתכלים עליך, רון סוונסון), ולהפוך כל מקום שאליו היא מגיעה להרבה יותר שמח.
אין אהבה בעולם כמו זו של כלב, ויש מעט דברים שמביאים אותנו לידי דמעות במהירות שיא כמו כלבלבים מאושרים שזוכים להתאחד מחדש עם החבר הכי טוב שלהם, הבעלים, אחרי הרבה זמן. הרגע הזה, כשהחייל האהוב עליהם ביותר בכל העולם חוזר הביתה, שבו הם פשוט לא יודעים את נפשם מרוב אושר, הוא הולסום טהור.
שרה צ'רמן שמעה את עצמה בפעם הראשונה בגיל 29, בעזרת מכשיר שמיעה. על הרגע הזה כתבה בבלוג שלה: "לאימהות שקוראות את זה, זה היה ממש כמו הרגע הזה שהזמן עוצר מלכת והתינוק שלך מגיח אל העולם. התחלתי לבכות, ואז בכיתי עוד כי יכולתי לשמוע את עצמי בוכה. ואז צחקתי, ואז נבהלתי מהצחוק שלי". גם תגובתה של התינוקת ששומעת את אמא שלה בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה ממיסה את הלב.
הקיפודים אוירו, מונאקה ואזוקי כבר אינם בחיים, אבל חשבון האינסטגרם שלהם עדיין פעיל. שלושת הקיפודים פשוט חמודים, לא משנה מה הם עושים, ובעצם הכי חמודים דווקא כשהם לא עושים כלום מלבד לקבל ליטופים בבטן. יש גם תחפושות חמודות עם כובעים קטנטנים. במגזין "ניו יורקר" היללו את התופעה: "אזוקי, הקיפוד המפורסם מהאינסטגרם, הוא הדבר הטהור היחיד שנשאר בעולם".
"אנקאנטו" הוא כנראה אחד הטקסטים המרגשים ביותר על משפחות, והסרט הטוב ביותר של דיסני מאז "לשבור את הקרח" (הוא כמובן זמין לצפייה בדיסני+, לצד הופעה חיה של כוכבי הסרט מבצעים את השירים). ודאי נתקלתם בשיר המצליח "אנחנו לא מדברים על ברונו", להיט ענק בזכות הכתיבה המבריקה של לין מנואל מירנדה ("המילטון"). במרכז הסיפור - מיראבל, חלק ממשפחת מדריגל הקסומה, שמתגוררת בבית מופרע בקולומביה. לכל אחד מבני המשפחה יכולת מיוחדת, אבל מהו כוח-העל של מיראבל? התשובה היא מהות ההולסום, כי היא נטועה בהנחה שכל אחד ואחת מאיתנו ייחודיים בדרכנו.
מיראבל היא הגיבורה הראשונה של דיסני שהיא מתולתלת עם משקפיים. אחותה, לואיזה, היא ייצוג ראשון אי פעם של אישה שרירית וחזקה שמרימה חמורים בלי למצמץ. לואיזה החסונה הפכה לכל כך פופולרית בקרב ילדות, שרק חיכו לייצוג של אישה חזקה ולא שברירית, שכל הבובות בדמותה אזלו מיד. מה יותר הולסום מזה?
