במשך יותר מ-12 שנים גליה כהן יונס חלמה להעלות את המחזה שלה, "מועדון חברות", על מנת להדהד את סיפורן של "החברות של", צעירות שאיבדו את החבר שלהן במהלך שירותו הצבאי, כשאיש לא סופר אותן. אבל כישלון רדף כישלון. את המסע הזה החלה כשאחת השותפות שלה לדירה השכורה סיפרה לה על האובדן הפרטי שלה ועל הקושי העצום להתמודד איתו. "כשליוויתי אותה ביום החתונה שלה", מספרת כהן יונס, "היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי: 'גליה, תדעי שאין לי יום שאני לא חושבת עליו, ואף אחד לא רוצה לשמוע את זה יותר'. היא נשואה כבר הרבה שנים, אבל היא עדיין חיה את זה. באותו רגע נשבר לי הלב והבנתי שיש פה סיפור שצריך לספר ולהביא אותו לבמה או לטלוויזיה - ואם צריך, אז לשחוט בדרך גם פרות קדושות, כדי ש'החברות של' יוכרו כחלק ממשפחת השכול, בדיוק כמו אלמנות הנופלים".
כהן יונס ניגשה לעבודת תחקיר ממושכת. "נפגשתי עם עשרות רבות של נשים, חלקן היום כבר מעל לגיל 60", היא אומרת. "מרביתן נשואות באושר, אבל תמיד חיות לצד הזיכרונות והחוסר הכבד הזה".
ההבדל בין החברות השכולות לבין אלמנות צה"ל כל כך גדול?
"הוא עצום. בגרסה קודמת של המחזה הייתה תמונה של שתי צעירות. לאחת היה חבר במשך ארבע שנים, ולשנייה היה חבר רק במשך חצי שנה, שהיא נישאה לו. שני הבחורים נהרגו באותו זמן, באותה פעילות. לזאת שנישאה משרד הביטחון דואג - נותנים לה מענה נפשי, בודקים שיש לה אוכל במקרר, מזמינים אותה לטקסים. והבחורה השנייה כאילו נעלמת. היא והחברות שלה למעגל 'החברות של' נאלצות לשאת לבד את המטען הכבד, רואות ולא נראות, שקופות.
"היום במשרד הביטחון הרבה יותר רגישים לנושא. פעם אף אחד לא היה טורח להגיד להן שהאהוב שלהן נפל. היו צריכים שהמשפחה שלו תגיד להן. למרות השינוי, עדיין התחושה היא שהחברה לא נותנת לגיטימציה למקום שלהן. החברות השכולות כל כך רוצות להוכיח שהחייל אהב אותן, ואלמנה לא צריכה להוכיח כלום. על החברה השכולה יגידו, 'איזה מזל שלא הייתם נשואים'. זה נשמע כמו קללה, בטח לא משהו מנחם".
"מועדון חברות", שביים טל וניג ושתעלה ב-27 בינואר בתיאטרון גבעתיים, מספרת את סיפורן של ארבע צעירות מצחיקות, כובשות ושכולות, שמהר מאד מבינות שאין להן מקום ב"משפחת השכול", כי הן "רק חברות". גם האנשים הקרובים אליהן מאבדים סבלנות לאבל שלהן, ולכולם יש מה להגיד. "מזל שלא הייתם נשואים", "מזל שלא היה לכם ילד", "וואו, איך רזית – את נראית מהמם". אבל יותר מהכול זהו סיפור על המאבק של הבנות לחזור ולנהל חיים נורמליים.
גליה כהן יונס, בת 46, אמא לשלושה ילדים (8.5, 7 ו-4), חשבה תחילה לכתוב סדרה ואף הציעה אותה לחברת HOT. "אישרו כבר תקציב לפיתוח הסדרה וכמעט יצאנו לדרך", היא אומרת. "חשבתי שהנה זה עומד לקרות, דיברו איתי אפילו על במאי, וירדו מזה. פשוט נשבר לי הלב. ואז הכרתי את איתי, בן הזוג שלי, ונכנסתי לתרדמת. ילדתי שלושה ילדים. אני יודעת שיש לי קול משלי, כלשון הקלישאה, אבל לא מצאתי אותו. הייתי כמה שנים בקומה. שום דבר לא עבר לי בראש. רק גידלתי את הילדים. ניסיתי כל הזמן לכתוב ולא הצלחתי. הייתה לי תקופה מאוד קשה, וכדי לחזור לעניינים הלכתי לסדנה של אסף צפור, שהציע לי לעשות מזה מחזה. זה קסם לי, אבל זה לקח זמן. אני גם ככה לא תפקודית ועוד נוספו לי ילדים קטנים".
התחנה הבאה הייתה תיאטרון הקאמרי. גם שם גילו התעניינות במחזה שלה, אבל שוב זה היה רק כמעט. הוא הועלה בהצלחה בפסטיבל "קריאה מבוימת", אבל נדחה לבסוף. גם לקורונה, שעיכבה הכול, היה חלק לא מבוטל בדחייה. "נאמר לי שזה לא יקרה השנה, אולי בשנה הבאה ואולי לא", היא מספרת. "הקהל בפסטיבל התגלגל מצחוק. מה שאני עושה שם זה לקחת את השכול ולהפשיט אותו. המחזה עוסק בסוגיות שלא מדברים עליהן. הן יכולות לדבר על זה שלפעמים החבר המת התנהג לא יפה, או שהיה סקס לא משהו, או על הקושי לבנות מערכת יחסים חדשה מול גברים שנדלקים על 'חברה שכולה'".
איתי יונס, בן זוגה של גליה, החליט לא לוותר ולצאת למימון המונים. "החלטה שהתקבלה כנכונה למרות שהייתי סקפטית לגביה", היא אומרת. הם קיוו לאסוף 380 אלף שקל, אבל ההיענות הייתה עצומה והסכום שנאסף הגיע ל-900 אלף שקל. גם תיאטרון גבעתיים, בניהולו של השחקן אוהד קנולר, התלהב מהמחזה, והחליט להעלות אותו אצלו (זוהי הפקה משותפת של תיאטרון גבעתיים וגליה כהן יונס הפקות, י"ב). "בהתחלה הייתי מאוד בספק לגבי ההצעה של איתי", היא אומרת. "אנשים פוחדים עכשיו שלא יהיה להם מה לאכול בקורונה ואני באה לבקש 380 אלף שקל? זו תרבות. למה שהם יקנו? הם לא קונים כרטיסים להצגות שהם יודעים שהן טובות. אז לבוא ולהגיד להם 'בואו תקנו כרטיסים מראש ותשקיעו בהצגה שאתם לא יודעים עליה כלום'? אבל תוך ארבעה ימים הגענו ל-380 אלף שקל, ותוך חודש הגענו כמעט ל-900 אלף".
החזרות להצגה התקיימו כשכהן יונס נעה בין ברלין, שם היא מתגוררת בשנתיים האחרונות, לישראל. "זאת הייתה חוויה", היא מחייכת. "בקרוב נחזור לארץ. הילדים שלי צריכים לגדול כאן. זה המקום הכי טוב עבורם. ברלין היא לא הבית שלי. יש כל כך הרבה משמעויות בלהיות מהגרת. תחשוב על זה שכשהגענו לכאן רק התחילה הקורונה - סגרים, קור אימים, בלי חברים, בלי כלום! אז כשאנשים שומעים 'רילוקיישן' הם ישר מגלגלים סרטים בראש. הלו, תירגעו, זה לא כמו שאתם חושבים".
לפני כשלושה שבועות התקיימו חמש הצגות לאנשים שנרתמו לגיוס ההמונים, באולם בית החייל בתל אביב. כ-900 איש הגיעו לכל הצגה. התגובות היו מרגשות. אחת מהחברות השכולות שהיו בהצגה כתבה אחריה: "מעבר למקום האישי, לאובדן, הרגשתי שמדובר בצער הרבה יותר רחב שיכול לשנות תודעה. חברה שכולה? עד לפני כמה שנים לא היה ברור בכלל שיש דבר כזה, ועכשיו עלתה הצגה ובה היא אמירה מאוד ברורה: 'אני חברה שכולה'. וזה לא משנה אם החבר שלנו נהרג בפעילות מבצעית, מת ממחלה קשה או שאולי החיים היו כבדים מנשוא עבורו. וזה גם לא משנה אם שבוע לפני התווכחנו ונפרדנו. היא הראתה שלכולנו יש מקום, וכולנו חברות שכולות שאיבדנו אהבות, ואף אחד לא ייקח את זה מאיתנו".
חברה שכולה אחרת כתבה: "קוראים לי שירה. ב-8.6.2003 נהרג בן זוגי אסף אברג'יל ז"ל, במהלך שירות המילואים שלו במחסום ארז. אז אני בעצם שירה החברה של אסף. אתמול הייתי בהצגה והרגשתי ששירה שבהצגה זאת אני".
גליה, את כבר חושבת על עוד מחזה?
"אני חושבת על משהו, אבל זה ייקח זמן. אנחנו צוחקים שאנשים רוצים שנעשה 'מועדון חברות 2'".
