אומרים שיום אחד יהיה נחמד לגור בתל אביב. העיר השנייה בגודלה בארץ והבירה התרבותית של הישראליות החדשה תהיה מעין עיר אוטופית. חלום שהתגשם בפלדה וזכוכית. כמו בדימויים המלאכותיים שיוצאים ממשרדי אדריכלים, התושבים ישוטטו להנאתם – עם או בלי כלביהם, שלובי זרועות או בגפם – בכיכרות המצוחצחות ותחת עצים מוריקים. מסביב? שקט חלומי וסדר מופתי. מזג האוויר תמיד יהיה בעדנו, ורק מצב הרוח יתחרה בצלילותו. ולא רק טוב יהיה, אלא גם אפשרי. השכירות תהיה זולה והפקקים ייעלמו באורח שמיימי. "הטבלה משקרת", אומרים לנו הפוליטיקאים, "והחזאים קטני אמונה".
עד להתגשמות הפנטזיות, השהות בתל אביב כבר מזכירה שיטוט במקום פלאי, אך מסיבות שונות לחלוטין. העבודות על הרכבת הקלה הפכו את העיר למבוך מתעתע, בעל היגיון פנימי נסתר, שמסלולו משתנה מספר פעמים בשבוע ולעתים אפילו בין הבוקר לערב. המחסומים הניידים מדלגים מצד לצד, סוגרים ופותחים דרכים חלופיות סביב הולך הרגל הנבוך (והרי לא לשווא קוראים לזה מבוך). למרבה הברכה, או בעצם הקללה, המשוטט אף פעם אינו לבד. בלבירינת האורבני יש לחמוק ללא הרף מיצורים פזיזים ועיוורים בעלי תאבון קטלני. אלו הם נהגי הקורקינטים, האופניים החשמליים והאופנוענים, שדוהרים במידה זהה על הכביש ועל המדרכה. לכאורה יש חוקים למבוך, אך בפועל הסכנה מולכת, ועל המטייל החפץ חיים לזכור כי שלומו מופקד אך ורק בידיו. למען הגיוון, לאורך כמה חודשים בכל שנה, המבוך מוצף במים. מתברר כי אלות הגורל הן מעריצות אדוקות של ספורט אקסטרים.
רבי משה חיים לוצאטו תיאר מבוך כזה בספרו "מסילת ישרים": "ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה". בכתביו, המבוך הוא משל לחיים עצמם. על פי ההשערות הוא שאב השראה מלבירינת סטרה, שנמצא בווילה פיזני, בין פדובה לוונציה. מבוכים היסטוריים כאלה, גדולים יותר או פחות, נבנו לפי עדויות ארכיאולוגיות כבר לפני יותר מ-3,000 שנים. אבל אף אחד לא תכנן להתגורר בתוכם.
עוד "איי תעתוע":
העיר לא משתוללת רק לרוחב, אלא גם לגובה. מגדלים מתרוממים בקצב שיא, כמו בחדר הלידות של ילדי ענקים. הנוף משתנה בכל זווית ומצמיח חרדה קלסטרופובית (העיר, מספרים הזקנים, הוקמה במקור על שפת הים) לצד תקווה חמוצה-מתוקה שהחומה האורבנית תספק לפחות מעט צל. אכן, ככל שהעיר נעשית צפופה ותזזיתית יותר, היא מתרחקת מהדימוי הנפוץ לגבי עיר, ונעשית דומה יותר להזייה עתידנית מהספרות והקולנוע. בספרו המכונן "הזיית ניו יורק", תיאר האדריכל רם קולהאס כיצד פארקי השעשועים של קוני איילנד היוו פרודיה על מנהטן ועל הטכנולוגיה העירונית בכלל, רגע לפני שהעיר עצמה חיקתה אותם והפכה לקרקס מסוג חדש. תל אביב של ימינו, שבה כולם שועטים ללא הרף מכל עבר ולעתים גם מעל (ברחבי העיר אפשר למצוא רחפנים ראשונים, ובעתיד מספרם צפוי להתרבות), נדמית כהכפלה של עצמה בריבוע.
כל מקום עתיד להשתנות, כולל אתרים שלא דרך בהם מעולם שום אדם. גם הדיונות נודדות, ויבשות מתאחדות ונפרדות. ובכל זאת, הקצב בעיר הוא בלתי נתפס. במצב האבסורדי של 2022, כמעט כל מי שמשוחח על תל אביב מדבר בעצם על מה שהייתה בעבר, על בסיס זיכרונותיו מלפני יובל שנים, שני עשורים או אשתקד. עסקים קמים ונופלים, כבישים נסללים ונקברים, דור בא ודור עובר לגבעתיים. באחד הפרקים בספרו "הערים הסמויות מהעין", איטאלו קאלווינו מתאר את העיר הבדיונית מאוריליה: "הישמרו לכם מאוד מלומר לתושבי עיר זו שלעיתים מתקיימות ערים שונות זו אחרי זו על אותה קרקע עצמה ותחת אותו שם, והן נולדות ומתות מבלי שתכרנה זו את זו, בלא כל תקשורת ביניהן". בעמוד הבא הוא מתאר את פדורה, שבמרכזה ניצב ארמון גדול, עם כדור בדולח בכל אחד מחדריו. הכדורים משקפים את "הצורות שהעיר יכולה הייתה לעטות אלמלא, מסיבה זו או אחרת, לבשה את הצורה שבה אנו רואים אותה כיום".
האם אלו הן שתי ערים מופרכות, מומצאות לגמרי, או בסך הכול משל על כל עיר באשר היא? נדמה שהתשובה ברורה. בינתיים נחמד לשבת ולהרהר בכל זה (אפשר עם ספר של קאלווינו) על ספסל פנוי בעיר. עוד נותרו כמה כאלה, וגם כמה פארקים ירוקים. בקרו אותם ואמרו להם שאתם אוהבים אותם, לפני שיהיה מאוחר. מי יודע איפה הם יהיו מחר.
