עד לפני עשור, אלישע נחמיאס לא ידע שיש לו סיכוי להינצל. כילד הוא גם לא הבין שיש לו ממה. הוא נולד וגדל במשפחה מרובת ילדים שלימים קיבלה את השם "הכת הירושלמית", כת פוליגמית שבמשך 15 שנים פעלה תחת אפן של הרשויות. אמו היא אחת משש הנשים של דניאל אמבש, ראש הכת ומי שכונה "גואל רצון הירושלמי", שתחת אצטלה של דת וטיהור הילך אימים על בני ובנות משפחתו, על נשותיו ו־17 ילדיו, עם סנקציות ועונשים שכללו מעשי אינוס, הרעבה, מכות והשפלות. סרט אימה עם תסריט מופרע שהסתיים עם מעצרו של אמבש והגשת כתב אישום מהחמורים שהיו בישראל.
עוד כתבות למנויים:
נחמיאס, שבחר לשמור על שם נעוריה של אמו, שעדיין טוענת לחפותו של אמבש (שבאוקטובר 2013 נידון ל־26 שנות מאסר), נשלף מהחיים שהכיר בגיל תשע וחצי; הוא ואחיו הופרדו זה מזה עוד בליל המעצר, ולאחר החקירות פוזרו במוסדות של משרד הרווחה ברחבי הארץ. חלק מהאחים והאחיות התראיינו במשך השנים לכלי התקשורת, גוללו את סיפור הילדות המצלקת בצל אב נרקיסיסט ומתעלל, ואמהות שלקחו חלק פעיל במערכת הענישה. עבור נחמיאס זהו הראיון הראשון. על החיטוט בעבר הוא היה מעדיף לפסוח, ומבקש שלא לפרט מדי על הזוועות שהיו לנוף ילדותו. "בתור ילד חוויתי סיטואציות לא נעימות שבדיעבד הבנתי שפגעו בי, אבל בזמן אמת חשבתי שזה הדבר הנכון לעבור, כי נקודת המוצא של הכת היא שראש הכת הוא הדמות הכי סמכותית, אפילו אלוהית, ושכל מה שהוא עושה - זה הדבר הכי טוב בשבילך".
3 צפייה בגלריה
''הגעתי לתוכנית, בשביל לקבל את ההכרה''. אלישע נחמיאס ב''אקס פקטור לאירוויזיון''
(צילום: אוהד קב)
בחרת לקרוא לו ראש כת ולא אבא.
"הוא לא ראוי לקבל את התואר אבא. הוא האבא הביולוגי שלי אבל מבחינתי הוא לא יכול להיקרא אבא, אבא לא יכול להתנהג בצורה כזו אכזרית לילדים, לנשים שלו, לתא המשפחתי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשנחמיאס בן ה־19 התיישב על במת האודישנים של ה''אקס פקטור לאירוויזיון'' (ימי ראשון ברשת) וביצע את ''יש לי סיכוי'' של אביתר בנאי, הוא לא שם לב שהוא מפרק את השופטים לחתיכות. מבחינתו היה זה הרגע שבו הרגיש בשל להיחשף מוזיקלית, להמר על האופציה לייצג את ישראל באירוויזיון, ומשם להגביר. "תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן, אבל עכשיו כמו שאני יושב, יש לי סיכוי להינצל, אני חושב", שר מי שגדל בכת סדיסטית, וחמישה שופטים למודי ריאליטי, שואוביז וציניות - קרסו לתוך עצמם, יחד עם הקהל.
"תוך כדי האודישן לא שמתי לב לתגובות כי השופטים ישבו רחוק", הוא מודה; "הייתי מאוד לחוץ, מאוד נרגש, מבחינתי זה גם לא היה הביצוע הכי טוב שלי, אבל אחרי שהנחתי את הגיטרה וראיתי את השופטים ואת הקהל עומדים, הבנתי שהאודישן היה טוב, שזה היה אירוע מרגש. אני מודע לעובדה שזה ריאליטי, מודע לסיפור שלי עם כל הבאזז שהוא מביא, ולכן גם שאלתי את עצמי אם זה משהו שאני מוכן לקחת על עצמי, לחשוף את עצמי כדי לקבל חשיפה כזמר. בסוף החלטתי ללכת על זה. הרי אם אני אעסוק במוזיקה, מן הסתם זה יצוץ".
לא חששת שהסיפור יהפוך לקלף שלך?
"כן. אני מבין שסיפור חיים יכול להיות קלף מעניין, אבל אני יודע שאני מספיק טוב כדי להחזיק במה וקהל. בשביל זה הגעתי לתוכנית, בשביל לקבל את ההכרה".
האודישן שלך הפך לגולת הכותרת של פרק הפתיחה של התוכנית. זה השירה? הסיפור? בחירת השיר? האקס פקטור?
"שילוב של הכל. השופטים היו מאוד רגישים, הבחירה של השיר השתלבה מאוד יפה עם הסיפור על הכת והאחים שלי, זה היה משהו שנותן תקווה, והכל יחד מינף את הביצוע".
אז הבחירה בשיר לא הייתה מקרית.
"לגמרי לא. אני מאוד מחובר לשיר הזה, גם יצא לי לחמם את אביתר בנאי במרץ האחרון. שלחתי לו סרטון והוא הסכים. אחותי השתתפה בסדנה שלו אז הוא מכיר את הסיפור שלי".
דיברתם על החיבור שלך לשיר?
"אישית לא פתחתי בפניו את הסיפור, אני לא נוהג להגיד לאנשים, 'עכשיו יצאתי מכת'. זה משהו שאני פחות מאמין בו".
כילד שגדל לתוך המציאות הקיצונית הזאת, נחמיאס לא היה מסוגל להבין את הסיטואציה. "בתור ילד היה לי סבבה, היו לי אחים וצחוקים והייתה לי ילדות עם האחים שבדיעבד גיליתי שהיא לא נורמלית. לא היה מושג כזה 'חברים' כי לא הלכנו למסגרות, היו לי רק אחים. השלב הפחות נעים בקייטנה הזאת היה כשהתחילה האלימות. הייתה בבית אלימות מאוד קיצונית. בתור ילד היו דברים שהיה לי קשה לראות. עם אמא שלי חוויתי הרבה קשיים כי היא לא באמת הייתה בתפקיד האמא שלי, גם לא הייתי קורא לה אמא, קראתי לה בשמה הפרטי. אני לא זוכר סיטואציה של קשר איתה, חוץ מענישה. לפעמים היינו יכולים להיות במחסן שלושה ימים כי דניאל רצה להעניש אותה, והוא היה מעניש אותה דרכנו".
"לא הבנתי כמה הסיטואציה שגויה, חשבתי שמה שקורה לי זה התיקון שלי. ככה קראו לזה, 'דינים'. אני כן זוכר שכשראיתי שמטביעים את אחותי בג'קוזי במסגרת עונש בכיתי. הנפש יודעת מתי אתה חווה משהו לא טוב"
כעסת?
"לא הבנתי כמה הסיטואציה שגויה, חשבתי שמה שקורה לי זה התיקון שלי. ככה קראו לזה, 'דינים'. אני כן זוכר שכשראיתי שמטביעים את אחותי בג'קוזי במסגרת עונש בכיתי. הנפש יודעת מתי אתה חווה משהו לא טוב".
אתה זוכר את הרגע שבו שוטרים הוציאו אותך מהבית?
"באותו יום הגיעו בלשים במסווה של עובדי חברת חשמל, אחת הנשים לקחה אותנו לג'ימבורי, וכשחזרנו ראיתי את הבית הפוך, וחלק מהנשים צעקו. ארבעה שוטרים לקחו אותי, לא הבנתי מה עושים לי והשתגעתי, היינו מאוד אנטי־משטרה. זה מה שחונכנו. משכו אותי, התנגדתי, תפסו אותי מכל צד והכניסו אותי לרכב עם אחותי הקטנה. אני זוכר שאמרתי לה באותו רגע, 'מעכשיו יהיה טוב'. משם לקחו אותנו לחקירה. כמה ימים אחר כך הגעתי לפנימייה, ואז התחיל ההלם האמיתי. הייתי בשלוש פנימיות, היו אנשים טובים שדאגו לי, אבל להגיד לך שהיה כיף? זה תותים ליד מה שחוויתי בבית, אבל זו לא חוויה שילד רוצה לעבור. ילד רוצה לגדול בבית".
הסבירו לך שהיית חלק ממשהו שלא קורה בחיים הנורמטיביים?
"ראיתי ילדים אחרים, הורים שבאים לבקר, לאט־לאט אתה מבין שאצלנו היה משהו אחר. אתה מבין שאבא שלך היה נשוי לשש נשים ושאין דבר כזה. בגיל תשע אני מתחיל להבין שהמקום שממנו יצאתי הוא הזיה, ועד אז חשבתי הפוך. זו הייתה חתיכת כאפה, אבל כאפה טובה".
ואין לך אפשרות לשתף את האחים בגילויים האלה, כי אתם בנתק.
"העובדה שהיה נתק בין האחים זה משהו שאני לא יודע איך זה קרה, זה פאק של המערכת. ניתקו אותי מהגרעין המשפחתי, מהאחים שגם היו החברים שלי, האנשים היחידים שאני מכיר ושמכירים אותי. נולדתי עם מום ביד. מבחינתי זה מעולם לא היה אישיו, גם לא מבחינת האחים שלי. ופתאום אני נכנס לבית הספר, פעם ראשונה, לכיתה ה', וכולם הסתכלו לי על היד".
מה הלהיב אותך בחיים החדשים?
"כששמעתי קללות, הייתי מזדעזע. ילד מקלל ולא מקבל מכות על זה? זה לא הגיוני. אין עונשים. הרבה פעמים היה לי פחד שאם לא אתנהג יפה בבית הספר יענישו אותי. היו לי דפיקות לב, לקח לי זמן להבין שענישה לא אמורה לפגוע".
הבנה משחררת.
"מאוד. התחלתי לבדוק גבולות. באתי ילד טוב, ציונים מאוד טובים בבית הספר, מצטיין, הרגשתי שאני חייב להיות כזה. וכשהבנתי שאני גם ילד ומותר לי לעשות שטויות התחלתי להבריז משיעורים, להיות יותר עם חברים, דברים שהם לא פשע אבל בהתחלה פחדתי לעשות. פתאום הבנתי מאיזו בועה יצאתי. אחר כך הגיעה סלידה, היה לי מאוד קשה עם הדת".
"יש להכיר בפגיעה שלך ויש להגיד 'אני קורבן', זה הבדל משמעותי. אני פגוע נפשית מהחוויה שלי כילד, פגוע גם פיזית, אבל להגיד 'אני קורבן' זה משהו שלא העליתי על דעתי. הבחירה שלי היא להמשיך הלאה"
מה היה התהליך?
"קודם כל אתה מחליף כיפה, זה כבר לא נ־נח־נחמ־נחמן־מאומן אלא כיפה סרוגה גדולה, אחר כך כיפה יותר קטנה, אחר כך אתה גוזר קצת מהפאות ואז כבר את כל הפאות ומסתפר קצר. זה לקח שנתיים. מבחינתי זה היה קורה ישר, כי ראיתי את הילדים בפנימייה ואהבתי את התספורות שלהם, אבל פחדתי שאמא שלי, שאיתה איפשרו לי להיות בקשר, תראה שאני בלי פאות. בגיל 12 כבר הייתי בלי פאות. מרדתי וגיליתי שהשמיים לא נופלים, וזו תגלית מעניינת".
ומה היחס שלך לאלוהים?
"תמיד היו לי איתו שיחות. הייתי שואל אותו, 'למה אני פה? למה דפקת אותי ככה?' אבל אחרי זה הבנתי שאני אדון לגורלי".
בשום שלב לא תפסת את עצמך כקורבן.
"יש להכיר בפגיעה שלך ויש להגיד 'אני קורבן', זה הבדל משמעותי. אני פגוע נפשית מהחוויה שלי כילד, פגוע גם פיזית, אבל להגיד 'אני קורבן' זה משהו שלא העליתי על דעתי. הבחירה שלי היא להמשיך הלאה".
באמת אפשר להמשיך הלאה?
"בוודאי. באיזשהו מקום אני והאחים שלי יצאנו יותר מחוזקים, הרצון שלנו להשתלב בחברה הוא יותר גדול מהרצון של החברה לשלב אותנו. כל האחים שלי התגייסו, יש לי אחות שקיבלה מצטיינת רמטכ"ל, יש לי אח שעשה קרבי, אחותי בקרבי, אני עוד מעט מתנדב לצה"ל, מקווה להתקבל ללהקה צבאית. יש לנו רצון וכוחות להוכיח שאנחנו יכולים לעמוד בהכל".
והעבר נותר נעול מאחור?
"נעול הוא לא, זה לא טבעי לנעול דברים, בטח לא משקעים וטראומות מהעבר. צריך להבין לאן אתה מנתב את הכאב ואת המשקעים. אני בחרתי במוזיקה, אני מרגיש שזו התרפיה שלי, הבריחה שלי, המקום שלי להשתגע. גלגל הצלה".
אתה גם בטיפול?
"כרגע לא. כרגע הגיטרה היא הטיפול שלי".
את הגיטרה הוא הרים לפני שלוש שנים בשבעה של אחותו אודל, שנפטרה בגיל 16 כתוצאה מנפילה שהובילה למפרצת במוח, ולאיחוד מחודש של האחים לבית אמבש אחרי שש שנות נתק. "התחלנו להיפגש בבית החולים כשהיא אושפזה, ולאט־לאט חזרנו לקשר", הוא משחזר; "ואחרי שהיא נפטרה הבנו כמה אנחנו חשובים אחד לשני. בשבעה האחים שלי ניגנו, יש לי חמישה אחים שמנגנים, וביקשתי מהם ללמד אותי אקורדים בסיסיים. אחרי שנה, באזכרה, כבר עקפתי אותם בנגינה, כי הצבתי לעצמי מטרה ומאותו יום ניגנתי חמש שעות כל יום. עם הנגינה הגיעה גם הכתיבה וההלחנה. כשאחותי נפטרה הסכר הזה נפרץ. עד היום אני לא מפסיק לכתוב, לנגן ולשיר, ובקרוב מוציא את הסינגל הראשון שלי, 'רואה עולם'".
שיר על החיים החדשים?
"אני לא מנתק את מה שעברתי מהחיים שלי. המקום שבו גדלתי והקשיים שעברתי גרמו לי להיות מי שאני היום ולא הייתי מתחלף עם אף אדם בעולם. אני אוהב את מי שאני היום, אוהב את הגבר שהפכתי להיות, ותכלס כל הקשיים שעברתי בחיים רק פיתחו אותי".
אז אלישע הילד לא מודחק.
"לא, הוא לגמרי כאן. הגדולה זה לא להשאיר פצועים מאחור, לא לשים את העבר בקופסה ולתת לה להעלות אבק במחסן. צריך להכיר בעבר אבל לחיות את ההווה".
ומה לגבי העתיד? יהיה אירוויזיון?
"לא אסרב לאירוויזיון, אבל בחלומות הכי פרועים שלי בא לי לעשות איזה סולד־אאוט בקיסריה".
מזהים אותך כבר ברחוב?
"לא בכמויות, אבל פה ושם אני שומע מחמאות וזה נחמד. שולחים לי הודעות, כותבים לי שאני השראה. מישהי שנמצאת בחודש השישי להיריון כתבה לי שהרופאים אמרו לה שהילד שלה ייוולד עם בעיה באצבעות, והיה לה קשה עם זה, ואז היא ראתה אותי בטלוויזיה וזה נתן לה המון כוחות. מבחינתי עשיתי את שלי".
מה עוד נשים כותבות לך באינסטגרם?
(צוחק): "אתה פנוי? אתה פנוי?"
נו, ו?
"כבר כמעט שנה יש לי מישהי, היא גרה במודיעין, בשירות לאומי. הכרנו אצל חברים. איים אין לאב. זו האהבה הראשונה שלי".
אתה טיפוס רומנטי?
"כשאני בזוגיות אני אוהב לפנק, לבשל. אני מכין את החביתה הכי טובה בארץ, וגם הופך אותה הכי טוב. את יכולה לכתוב את זה".
פורסם לראשונה: 07:41, 12.11.21
