אמנם בישראל אנחנו כבר אחרי הקורונה ועולם התרבות חזר עם הופעות, קונצרטים, תיאטרון וקולנוע, אבל באירופה המציאות עדיין אחרת לגמרי, כפי שמספר המנצח והמלחין תום כהן בראיון ל-ynet מביתו שבבריסל, שם הוא חי כבר שנים על קו ישראל-בלגיה. בארץ הוא המנצח והמנהל המוזיקלי של תזמורת ירושלים מזרח ומערב, ושם הוא עושה את אותו התפקיד ב-MED Orchestra.
"הקורונה פה עדיין בשיאה", הוא אומר, "עכשיו התחילו לחסן את בני ה-40 ומעלה והמספרים עוד לא יורדים, אבל כבר יש אווירה של סוף קורס. לכל אורך המגפה ההתנהלות פה הייתה שונה מאשר בארץ, יותר מבחינת הסטייט אוף מיינד של האנשים והמדינה. למרות שהמספרים פה היו פחות טובים מבישראל, לא הייתה את ההרגשה הדרמטית הזאת שהעולם קורס ושהכל נגמר. מהרגע שפתחו את השמיים חזרתי לקצב הקודם שלי, ואני שבוע פה ושבוע שם, כמו טבח", הוא צוחק.
אחרי מבצע "שומר החומות" בעזה, זה בטח לא קל להיות ישראלי באירופה בימים אלו.
"מצד אחד ברור לכל מי שבא איתי במגע שאני יהודי וישראלי וזו הזהות שלי. מצד שני, רוב האנשים שאני עובד איתם וחלק נכבד מהחברים שלי הם מוסלמים שהגיעו ממדינות ערב, ככה שהשיח לגבי ישראל והקונפליקט באזור - בין אם בדברים שאנחנו מתווכחים בינינו או מסכימים עליהם - הוא שיח מתמשך. אבל אף אחד מהחברים שלי לא מתנהג אליי אחרת או מאשים אותי במה שקורה. העבודה שלי מאפשרת לי לעשות זום אאוט ולהסתכל באופן רחב יותר על המצב ולמצוא את המקום שבו לי ולשכנים שלי יש תרבות אחת. לא הרגשתי באופן אישי שום התייחסות קשה או רעה מיוחד".
אתה גם המנהל המוזיקלי של התזמורת האנדלוסית של מונטריאול. עד כמה זה נוח לחיות בשתי מדינות, או אפילו שלוש?
"אם הייתי שואל אותי לפני הקורונה, הייתי עונה לך שאני מרגיש שאני לא עושה מספיק ושהפתרון שלי הוא לחיות כמה סטים של חיים במקביל. אני אבא לילד בן חמש ופתאום במשך שמונה חודשים הלכנו לישון מחובקים כל לילה, מה שלא קרה קודם. לשמחתי, בישראל הפעילות חזרה באופן מלא ואני נמצא במצב ביניים של להגיע לפה ולעבוד כמו פסיכי, ואני מרגיש כמה התרבות חסרה לאנשים. אני מאוד מתגעגע לעבודה בחו"ל, אבל קשה לי לראות איך אני חוזר לחיים שהיו לפני הקורונה".
ואיפה יש יותר עניין במוזיקה האנדלוסית – שם או אצלנו?
"לפי הסטטיסטיקות של ערוץ היוטיוב של התזמורת, ויש לנו בחודש כמעט שלוש מיליון צפיות, ישראל היא רק המדינה הרביעית בצפיות, ובמקום הראשון נמצאת מרוקו, ואחריה טורקיה ואלג'יר ורק אחרי זה צרפת וגרמניה, שיש בהן קהילות ממרוקו. ההתעניינות במוזיקה הזאת בעולם הערבי, ובעיקר בצפון אפריקה, היא עצומה והם רוצים להיות חלק מזה. בארץ מתייחסים לזה פחות כאל פלא, כי עבור הישראלים זו שפה מאוד טבעית".
בתזמורת ירושלים מזרח מערב חברים נגנים משלוש הדתות, אך כהן מספר שהתסיסה שהייתה פה ברחובות בשבועות האחרונים לא חדרה אל חדר החזרות. להיפך. "אלו אנשים שהם כבר משפחה בגלל שהם כל כך הרבה שנים ביחד. עד לפני שנתיים הייתי איתם בקשר יותר הדוק מאשר עם המשפחה הגרעינית שלי. אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה או ביחס למיעוט הערבי בישראל, אלא במי שמזייף בנגינה או מאחר לחזרה. היה לנו פעם שבוע שנפתח בקונצרט בשפרעם, המשיך להופעה במועצה בבקעת בית שמש מול קהל חרדי והסתיים בערב התרמה לנוער הגאה בבית האופרה בתל אביב. אף נגן לא ביקש להשתחרר או לא להגיע לאחד מהקונצרטים. האג'נדה הזאת של החיבור חלחלה כי אנחנו עושים אותה בפועל כבר 11 שנה. כשנפלו טילים על הדרום נגנים מדתות אחרות מהצפון הזמינו את החברים שלהם להתארח בביתם. זו משפחה".
"גדלתי במקום שלא הייתה בו הפרדה בין 'גבוה' ל'נמוך'"
כאמור, כהן חי על קו אירופה-ישראל, ועכשיו הוא שוב פה לרגל "מחכים לנסים", היצירה החדשה שהלחין על פי ספרם של אתגר קרת ושירה גפן, שתעלה בבכורה בפסטיבל ישראל ב-17 ביוני בירושלים וב-8 ביולי בבית האופרה בתל אביב (במסגרת סדרת "מזרח מערב "של האופרה הישראלית). עלילת הספר מגוללת את סיפורו של לב הקטן שמתעקש לחכות לחברו נסים בזמן שחברות וחברים אחרים מזמינים אותו להצטרף לחוויות צבעוניות ומפתות. כהן והבמאית והכוריאוגרפית מירי לזר כתבו יצירה שמזכירה ברוחה את "פטר והזאב" של פרוקופייב ואת "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, ושילבו גם השפעות של מוזיקת דיסקו וצלילים ברוח פסי הקול של "מלחמת הכוכבים" ו"חגיגה בסנוקר". לדברי כהן, הרעיון נולד מהחיבור שלו עם הזוג קרת את גפן. "עוד מנעוריי אני מעריץ את אתגר ואת הכתיבה שלו. כשהוא ושירה היו כאן בבריסל לצילומי הסדרה שלהם "המתווך" הפכנו לחברים, והתחלנו לחשוב ביחד מה לעשות. צח גרניט, מנכ"ל האופרה, חשב איך לחבר בינינו. הקורונה אפשרה לנו לדמיין יותר בגדול כי היה לנו זמן, וכך נולדה יצירה שלמרות שהמוזיקה היא השחקן הראשי בה, היא לא השחקן היחיד בה. יש גם רקדניות וגם שירה ואתגר נמצאים על הבמה".
עוד לפני שכהן החל להלחין את היצירה הוא הקריא את הספר "מחכים לנסים" לבנו בן החמש, אדם. "זה ספר שיש בו מעט מאוד טקסט וגם הטקסט שבו מאוד פשוט, אבל יש בו המון מחשבות בין המילים על זמן, מרחב, נאמנות, ציפייה וסבלנות, מושגים שהם מאוד מעניינים לילדים אבל גם למבוגרים. את העושר הזה שבין המסרים ניסינו לתרגם למוזיקה תוכניתית שתיצור חיבור מזרחי-מערבי שחרות לנו ב-DNA". כרגע היצירה מיועדת למבוגרים, אבל כהן רוצה שגם ילדים יחשפו אליה. "אני די משוכנע שבעקבות החזרה של עולם התרבות תהיה בהמשך גרסה לילדים שתוצג בפורמט של סל תרבות בפני בתי ספר".
לדבריו, תהליך הכתיבה עם לזר היה מאוד מורכב. "מירי ואני חברים הרבה מאוד שנים. הכרנו דרך מאור זגורי כשעבדנו ב'זגורי אימפריה' שהלחנתי, ואנחנו מתקשרים ברמה מאוד גבוהה והיה לנו חשוב שהכוריאוגרפיה לא תיכתב על המוזיקה כי המוזיקה והתנועה נובעות אחת מהשנייה. בהמשך אתגר ושירה נכנסו, ובגלל שהם מגלמים את הדמויות ויש להם אינטראקציה עם המוזיקה, הם גם העירו הערות והיו מאוד חדים. בהתחלה קצת חששתי מזה, כי עבדנו על זה במשך חודשיים-שלושה ופתאום הם הגיעו והתחילו להעיר, אבל ההערות הקטנות שלהם התגלו כנכונות והם שינו לנו את ההבנה, והשפיעו על התווים והמוזיקה. התהליך היה מאוד כיף כי זה הרגיש כמו אורגניזם אחד שמכיל יחד את המילים והתנועה ונוצר תוך כדי עצמו. לא רצינו שמשהו מזה יהיה צפוי".
תזמורת ירושלים מזרח ומערב עם דויד ברוזה
(צילום: ניידת סנטרל הפקות)
במהלך השנים, כהן גם שיתף לא פעם פעולה עם מוזיקאי רוק ופופ ובהם עידן רייכל, דודו טסה, עומר אדם, דויד ברוזה ואהוד בנאי. "כל החלקים מהיצירה שלי הם חלקים ממי שאני", הוא אומר, "לשמחתי גדלתי במקום שבו לא הייתה הפרדה בין 'גבוה' ל'נמוך' או בין סגנון 'ראוי' ל'לא ראוי', וככה יוצא לך ילד ששומע גם מייקל ג'קסון וגאנז אנד רוזס בזמן שמהחלונות בשכונה שומעים דיכאון טורקי ומוזיקה מרוקאית ואמא שלו מקשיבה לצ'ייקובסקי. אני נהנה מכל חיבור מוזיקלי ופחות חשובה לי ההגדרה שלו".
החיבורים האלו בין סגנונות ובין מזרח למערב קשורים בעבותות לא רק ליצירה של כהן, אלא גם לסיפור חייו. הוא נולד בבאר-שבע לפני 38 שנה לאב עם שורשים עיראקים ולאם ממוצא פולני-אנגלי. בגיל ארבע החל לנגן על חלילית, אך מהר מאוד עבר למנדולינה ושירת בצה"ל כמוזיקאי מצטיין. משם הגיע לניצוח כי "המנדולינה לא מספיקה לך. הכלי של המנצח הם 30 או 40 נגנים שיושבים מולו והאושר הוא הרבה יותר גדול". לדבריו, החיבור שבין מזרח למערב הוא טבעי "כי אי אפשר לעשות את ההפרדה הזאת. אני מנסה לתת לזה גם נופח חברתי ולהבין שהעושר הגדול שלנו הוא מזה שכל אחד מאיתנו שונה, אבל ביחד אנחנו יכולים להרכיב פסיפס צבעוני שייחודי רק לנו. הייתי שמח שהחיבורים האלו היו קורים גם בתחומים אחרים".
תזמורת ירושלים מזרח מערב מתוך מופע המחווה לפיירוז
(צילום: חיים ברבלט)
חוץ מלחבר בין עמים, גלויות וצלילים, לכהן יש תכונה נוספת שאיתה נולד – סינסתזיה - תופעה שבה גירוי חושי אובייקטיבי אחד מעורר חוויה סובייקטיבית בחוש אחר ונוצר מיזוג קוגניטיבי בין מספר חושים. הוא מספר בחיוך שבעבר חשב שכולם כמוהו. "כמעט כל דבר שאני רואה מקבל איזה צבע בראש שלי. ברמה האמנותית-מוזיקלית זה מאוד משפיע כי כשאני עוצם עיניים באופן מטאפורי אני רואה איך דברים מתחברים והם ברורים לי אינסטינקטיבית בגלל הצבעים שלהם".
נושא נוסף שקרוב לליבו היא המוזיקה הערבית, ובעיקר היעדרה מהמרחב הציבורי הישראלי, למרות שיש כאן ציבור גדול – ערבי ויהודי כאחד – הדובר את השפה. "בשנים האחרונות יש תהליך מאוד חיובי לגבי השפה הערבית, שעד לפני כמה שנים נתפסה רק כשפת האויב. לפני כמה חודשים ראיתי חבר'ה צעירים ליד הבית של אמא שלי בבאר שבע שהקשיבו למוזיקה ערבית עכשווית, וזה לא קרה לפני כן. כי בעבר או ששמעת מוזיקה ערבית מפעם או ששמעת מוזיקה ים תיכונית. זה תהליך מאוד מבורך והוא קורה גם בתזמורת שלנו. פעם שאלו אותי אחרי קונצרט שלנו למען השלום אם אני חושב שהשלום אכן יבוא בעקבות הקונצרט, ואמרתי שאני משוכנע שלא, אבל כל מי שהיה באותו ערב בקונצרט יכול לדמיין כמה מופעים כאלו היו יכולים להיות לנו, אילו רק היה שלום".
אפרופו שלום, אחד הפרויקטים בהם היית מעורב היה הקמת התזמורת עבור מלך מרוקו. יש כבר תוכניות לקונצרט לרגל ההסכם שנחתם לאחרונה?
"בספטמבר 2019 נערך הקונצרט האחרון במרוקו בהיפודרום בקזבלנקה. הוא זכה להצלחה גדולה וסימל את תחיית התזמורת במרוקו גם בשטח ולא רק בדיגיטל, ואנחנו כבר מחכים לקונצרט שמתוכנן שם בספטמבר בתמיכת העירייה, הארמון והתקשורת המקומית – תמיכה שכמובן התגברה בעקבות ההסכם. ב-21 באוקטובר יהיה לנו קונצרט גדול במשולש הגבולות של ישראל-מצרים-ירדן עם כל החשודים המיידיים (הוא צוחק) שישודר גם למרוקו, ובו שתי התזמורות - הישראלית והמרוקאית - ינגנו ביחד את צלילי המזרח התיכון החדש".
4 צפייה בגלריה
"בכל דבר שאני עושה אני שואף שיהיה מאה אחוז בידור ומאה אחוז אמנות"
(צילום: דניאל קמינסקי)
אתה חושב שהמדינה מתקצבת מספיק גופי מוזיקה תזמורתיים או תוכניות של חשיפה לילדים למוזיקה?
"כילד הרגשתי שהיו לי המון אופציות סביבי, אבל התפקיד של אנשים כמוני הוא לא רק להתלונן אלא גם לשנות בפועל. בעכו, לדוגמה, אנחנו כבר מקימים קונסרבטוריון בתמיכת העירייה ובעזרת משפחת שטראוס שיחבר בין מזרח ומערב. כך שילד שייצא ממנו ידע לנגן גם את באך וגם את עבד אל-והאב. כך נוכל לייצא מוזיקה שהיא שלנו ולדעתי היא גם המוזיקה הקלאסית של העתיד - מוזיקה שהיא גם זה וגם זה".
ואיך מושכים קהל צעיר, שצורך בעיקר פופ עכשווי, וגורמים לו להתחבר למוזיקה יותר מורכבת וכלית?
"הרעיון הוא שהמוצר שאתה עושה חייב להיות מצוין כדי שאנשים ירצו לקנות אליו כרטיסים ולהרגיש חלק ממנו. בגלל זה אני עושה מופעים באופרה בהם שרית חדד שרה זוהר ארגוב, כדי שדרכם אנשים יכירו את מה שהתזמורת עושה. בכל דבר שאני עושה אני שואף שיהיה מאה אחוז בידור ומאה אחוז אמנות".
ואתה אוהב את הפופ שמשמיעים בשנים האחרונות ברדיו?
"כל סגנון מוזיקלי והכוח שלו. אני מאוד אוהב, למשל, מה שאנשים כמו ג'וני גולדשטיין עושים, וזה מבחינתי לא מבטל את הסגנונות האחרים שאני אוהב להאזין להם בבית".
