גיבור אל-הורי
בשבוע שעבר סיפרנו שאחד ההוגים הבולטים של ימינו, טא-נהאסי קואוטס, צפוי להשתלב בכתיבת הסרט הבא על עלילות סופרמן. מאז התברר שכותב אחר, ידוע אף ממנו, גילה עניין רב בגיבור העל יפה הבלורית ואף הקדיש לו שיר עשרות שנים לפני כן. מדובר בלא אחר מאשר ולדימיר נבוקוב.
השיר האבוד, שנכתב בשנת 1942 ונקרא "הקינה של איש המחר", פורסם כעת לראשונה בכתב העת Times Literary Supplement. במסגרתו, סופרמן (שנבוקוב כתב את השיר מנקודת מבטו) מצר על כך שלא יוכל להביא ילדים עם בת זוגו, לויס ליין. כך, האהבה בין השניים מצטיירת כמעין טרגדיה מודרנית, המזכירה את תשוקת האלים מהמיתולוגיה היוונית לבנות האדם. בחיי היומיום שלו, קלארק קנט נדמה כפקיד משעמם וממשוקף, אך מימוש היצר שלו עלול להסתיים בהולדתו של "תינוק מפלצתי", ואולי אף להמית את אהובתו.
במאמר שפורסם לצד השיר, חוקר הספרות אנדרה באביקוב מספר כי נבוקוב שלח את השיר לעורכי ה"ניו-יורקר", אך במגזין דחו אותו. נבוקוב היה אז סופר אלמוני למדי ותושב חדש בארצות הברית (איש לא יכול היה עוד לדמיין שיכבוש את העולם הספרותי עם "לוליטה" כעשור לאחר מכן). והנה עידוד קטן לקוראי הטור שהם גם כותבים בראשית דרכם: מה עשה נבוקוב אחרי שנדחה שירו? כתב שירים וסיפורים נוספים, ושלח גם אותם. חלקם התפרסמו במגזין, חלקם במקומות אחרים. האם הוא נעלב ממכתבו של העורך צ'ארלס פירס, שטען שהקוראים לא יבינו את השיר? אולי. האם זה גרם לו להרים ידיים? לא.
ללבוש את מורקמי
לא נעים לומר, אבל הרוקי מורקמי מתמסחר. ויודעים מה, מותר לו. עד שייקבל את פרס נובל לספרות שהוא כל כך רוצה, אך בינתיים לא יוצא, בינתיים הוא יכול להתהדר באיזה חוזה קטן עם יוניקלו (נו, אלה שמייצרים את המעילים הקלילים והמנופחים של כל מועמד לראשות הממשלה או שר ביטחון באשר הוא). "אני מנסה ללבוש בגדים פשוטים - ככל שזה יותר פשוט, זה יותר טוב. ג'ינס וטי-שירט, עם סווטשירט או סוודר", אמר בכתבה שנעה בין ריאיון לפרסומת, בחסות יוניקלו, "אני חושב שזה נהדר שמישהו יכול לגרום לבגדים יומיומיים להיראות גם נוחים". והוא מקנח בהתבטאות שלא מביישת אף פרזנטור: "ליוניקלו יש חנויות בכל העולם, אז אם אתה בטיול ואתה צריך משהו, הם מצילים את יומך".
לא מדובר בחולצות לבנות חלקות ובג'ינסים כחולים-צלולים בסגנון ג'יימס דין, אלא בבגדים שמהווים מחווה ליצירתו של הסופר. הליין החדש כולל שמונה חולצות עם דימויים המבוססים על ספריו, וגם על תוכנית הרדיו שהוא מגיש מזה זמן מה. לסיום, הבהרה: "אוזני חמור" משתדל שלא לשפוט את קוראיו. אם תלבשו את אחת החולצות, זה יתקבל בהבנה. אך אם תקראו את הספר שעליה היא מבוססת, זה יתקבל בהערכה (חוץ מזה, מה מלא סטייל יותר מאשר לשבת עם ספר בלב ההמולה? שום דבר, באחריות).
פרידה מבבליופיל
במשך שלושה עשורים, "בבליופיל" הייתה אחת מחנויות הספרים המשומשים האהובות (והזולות) בתל אביב. בין חוף הים לאלנבי, נערמו במגדלים גבוהים יצירות מופת משובחות לצד עלילונים מצהיבים. מבוך של ספרים שהיה יכול לככב בחלומותיהם של בורחס, בולניו - ובעצם, כנראה גם בשלכם, קוראי הטור. מי שהזדמן לשם גם נתקל בעסקה מפתיעה ויוצאת דופן: אפשר לקנות ספר, לקרוא, להחזירו לחנות ולקבל חזרה חצי מהמחיר.
השבוע קיבלנו בשורה עצובה. על חלונות הראווה של החנות נתלו מודעות אבל שבישרו שהבעלים, פנחס משעניה, הלך לעולמו. הוא היה בן 83 במותו. אף שמעולם לא היה ידוען, פוליטיקאי חובב תקשורת, דמות ציבורית או פליט ריאליטי - בשביל אינספור אנשים, עוברי אורח או לקוחות קבועים, הוא היה בן לוויה בעולם הקריאה, או מדריך שפתח צוהר לעולם ומלואו של רעיונות ומילים. יהי זכרו ברוך.
זינוק של סוס
אחרי כל תנועה מגיעה תנועת נגד. התרבות נעה כמטוטלת. במקרה הזה, יש שיאמרו, זה היה די צפוי. כבר ביום בו דווח כי שישה ספרים של דוקטור סוס לא יתפרסמו יותר בשל תכנים גזעניים, היו מי שהציעו לרוץ ולרכוש אותם - לא מטעמים של עידוד מסרים פוגעניים, אלא מתוך נוסטלגיה, דחף אספני ואפילו מחשבה כלכלית. בתיאוריה, יום אחד הם יהיו שווים הון - בשל נדירותם ודווקא בשל ההחלטה ההיסטורית.
לצד הספרים המדוברים, גם שאר ספריו של דוקטור סוס, "השערורייתים" פחות, מטפסים בטבלאות. באמזון, "חתול תעלול", "דג אחד, דג כפול, דג אדום, דג כחול" נעשו רבי מכר באופן מיידי כמעט, ונכון לסוף השבוע - 15 מספריו של תאודור סוס גייזל כיכבו ברשימת 20 הספרים הנמכרים ביותר באתר. במקביל, הולכים ומתרבים הקולות שמבקשים לא למחוק את ספריו של דוקטור סוס בכלל, אלא להבדיל בין ספריו הסטריאוטיפיים יותר (ויש שיאמרו פוגעניים) לבין ספריו השוויוניים יותר. כך או כך, כמי שנולד בשנת 1904, מובן שתכניו של סופר הילדים המנוח - ומהנמכרים והנקראים ביותר בעולם - לא יוכלו להלום באופן מושלם להלכי הרוח של המאה הנוכחית. מה יעלה בגורלו, ימים יגידו.
עם כל השירים והביקורות
כתב עת ספרותי חדש זה משהו שצריך לברך עליו, בבחינת נעשה ונשמע. קודם כל, איזה יופי וכל הכבוד וברוך הבא. אחר כך נבין מי ומה. הכירו, אם כן, את "מעלה - כתב עת לביקורת", שהקימו נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי ואביב פטר. לפי העורכים, שמו של כתב העת "מעיד על שאיפותיו המרכזיות: להתמיר את הדיון בספרות, לחפש אחר המניעים הגבוהים בכתיבת ביקורת ספרות, ולהצביע על המדדים לבחינתה של היצירה הספרותית". בין היתר מופיעה בדבריהם המילה "עדינות". "אנו מבקשים להפוך את ביקורת הספרות משדה קרב, זירת סיף, חדר ניתוח או חדר המתנה מנומנם, לאתר של עדינות, אמונה, הגות, קסם ויופי", הם מבטיחים.
ועוד הם מוסיפים: "הביקורות המתפרסמות במעלה נכתבות מתוך הכרה במשמעות יצירתו של הכותב. לעולם לא נבקר את מי שאנחנו לא מעריכים את עבודתו או בזים לו חרש בליבנו. לעולם לא נבקש לומר את המובן מאליו של טעמנו. תמיד נכניס בשערנו את מי שחשוב לנו לומר לו משהו, את מי שדחוף לנו לענות ולהיענות לו. וגם כאשר הביקורת תהיה שלילית, היא תיכתב מתוך תקווה, לא מתוך ייאוש; בענווה, ולא מתוך גבהות לב".
על פי התוכנית, גליונות כתב העת יתפרסמו ארבע פעמים בשנה. הם יופיעו במלואם ברשת, אך גם צפויים להופיע בדפוס. בגיליון הראשון מופיעות 16 ביקורות, בהן על "חיי השקר של המבוגרים" מאת אלנה פרנטה, "להיות אישה סופרת" של עמליה כהנא-כרמון, "שימי ראש" של נעמה צאל ו"השגיאה המופלאה" של חמוטל בר-יוסף. קריאה מהנה ומחכימה.
בחייה ובמותה
אין בעולם הספרות הרבה דמויות איקוניות כמו סילביה פלאת'. הקארה הבלונדיני והסרט בשיער. המעבר מארצות הברית לאנגליה. הדיכאון מהלך האימים והיצירה מלאת הדמיון. הזוגיות ההפכפכה, הסוערת, הבעייתית, עם המשורר האנגלי טד יוז. והדרך המזעזעת שבה שמה קץ לחייה, בגיל 30 בלבד, בעוד ילדיה הקטנים עדיין במיטה, בבוקר של חורף אנגלי קר בשנת 1963. אבל כדאי לזכור גם שלצד הסיפור העוצמתי הזה, מדובר בראש ובראשונה במשוררת מבריקה, שידעה לסדר מילים זו לצד זו באופן שיתלוש את הקורא מתוך עולמו וישליך אותו לעולם אחר בן רגע. אתה בגון קרית ספר, עוקב במבטך אחר בעלי הכנף, ורגע אחרי זה אתה לפות בזיכרונות ילדותה רוויי הצבע, החן והבלהה של אישה זרה. חילופי הדברים של המשפחות התל-אביביות הצעירות דועכים, כשבאפך עולה ריח של לבורגנום, פרח קטן, צהוב ורעיל. גם אם מעולם לא הרחת אותו, עכשיו אתה יודע מה ריחו.
הכתיבה הייחודית של פלאת' בשיריה וביומניה האישיים, והנחמה שהיא נותנת לקוראיה (ובייחוד אלה שכמוה, קרועים בין היופי לבין הסבל, בין הפנטזיה לבין הכאב) הביאה לה מעריצים אדוקים רבים. כעת, אחת מהן גם תיקבר לידה, בבית עלמין קטן ביורקשייר. אבל זה לא היה ברור מאליו, והבקשה החריגה הצריכה את אישורה של הכנסייה האנגלית, כיוון שהמנוחה, שמתה בגיל 44, חייה במרחק של יותר מ-300 ק"מ מבית הקברות.
בבקשתה הנרגשת, סיפרה האישה האלמונית על ביקור בבית הקברות, שהותיר בה רושם עז. "לא נשארנו שם זמן רב, כיוון שהאוטובוס האחרון יצא לדרך, אבל בכל זאת, הרגשתי חיבור רוחני עז למקום", סיפרה. "אחים שלי ומשפחותיהם יודעים שאני אוהבת ספרות, ויבינו למה אני מבקשת להיקבר בבית העלמין על שם הקדוש תומאס".
אנשי הכנסייה שדנו בבקשה תיארו אותה כ"בלתי שגרתית וייחודית". על פי כללים שנוסחו משנת 1853, לנוצרים מאמינים ישנה זכות להיקבר בכנסייה קרובה למקום מגוריהם, אך במקרים חריגים, הכנסייה יכולה לתת היתר מיוחד. וכך, כאמור, קרה במקרה הזה. אשת הכמורה שעסקה בנושא כתבה כי "יש עניין רב בהיסטוריה של הכפר ושל הקשר שלו לסילביה פלאת', ולמרות שרוב האנשים שקבורים כאן הם בני המקום, זה לא נכון לגבי כל שוכני בית העלמין. כך או כך, ככל הידוע לי, עד היום איש לא ציין כי הסיבה לרצונו להיקבר כאן קשורה לספרות".
לטורים קודמים של "אוזני חמור" לחצו כאן
