ההמלצה הראשונה בנוגע למלודרמת האימה הגותית-מודרנית "ההזמנה" (The Invitation) היא אל תצפו בטריילר. במקום לעורר עניין בסרט השלם, הטריילר מהווה סיכום ממצה לא רק של העלילה, אלא גם של כל טוויסט שיתחולל בה. ההמלצה השנייה חשובה עוד יותר: אל תטרחו לצפות בסרט השלם. ואולי בעצם מומלץ לראות את הטריילר כדי לבטל כל הצדקה לצפייה בסרט השלם.
" ההזמנה" – טריילר
ניתן להבין את הרצון של התסריטאית בלייר באטלר והבמאית ג'סיקה מ. תומפסון לעדכן את המסורת של אימה גותית, להביא אותה לעולם המודרני ולכלול בה מרכיב גזעי. מעבר לרעיון המעניין לכשעצמו הסרט מצליח להיכשל בכל דבר – המשחק, העלילה הצפויה, אימה המתבססת על הבהלות, בימוי חובבני של רגעי האקשן הלא רבים, ומהלך עלילתי שאמור להחניף להלכי הרוח הפוליטיים העכשוויים.
יסודות הרומן הגותי עוצבו במחצית השנייה של המאה ה-18 על ידי סופרים כמו הוראס וולפול, ובמידה רבה יותר אן רדקליף ("התעלומה של אודולפו" מ-1794). האיקונוגרפיה של ספרים אלו היא של טבע פראי ומבנים עתיקים, והסכימה העלילתית, המודגמת היטב ב"אודולפו", היא של גיבורה צעירה ותמימה הנקלעת לטירה שבה מסתתרים סודות אפלים. אדון הטירה הוא גבר מושך ומסוכן, והגיבורה נמצאת בסכנה שישלטו עליה שבסופה מוות. זהו קונפליקט מיני ומעמדי הממוסגר באמצעות נוכחות אפשרית של אלמנטים על-טבעיים. רדקליף, באקט חלוצי של ספרות פמיניסטית, העניקה לגיבורות ספריה ניצחון על הכוחות האפלים המשויכים לעולמו של הגבר.
ההשפעה של הרומן הגותי על התפתחות האימה בספרות והקולנוע היא מובהקת ומהותית. הספרים והסרטים שעסקו בדמויות של ד"ר פרנקנשטיין ודרקולה הושפעו מהמאפיינים האיקונוגרפיים, ופיתחו גם מרכיבים עלילתיים בהשראת הספרים. באופן ספציפי המודל של רדקליף מהדהד במלודרמות שבהן נשים מצויות בסכנה שישלטו עליה על ידי גבר כריזמטי – "רבקה" (1940) ו-"חשד" (1941) של אלפרד היצ'קוק, "אורות הגז" (1944) של ג'ורג קיוקור והמלודרמות שהופקו בבריטניה באולפני גיינסבורו (1950-1943). הדוגמאות רבות וממשיכות להדהד בצורות שונות גם בעבודות אימה-קיטש נוסח סדרת הספרים והסרטים "דמדומים" (2012-2008), או "קרימזון פיק" (2015), סרטו של גיירמו דל טורו המתכתב בדרך מעניינת עם מסורת זו.
ביקורות סרטים נוספות:
ניתן לשער שכתיבת התסריט של "ההזמנה" החלה בתרגיל מחשבתי: כיצד ניתן להוסיף לסכמת האישה הצעירה בסכנה שישלטו עליה את האלמנט העכשווי של אימה גזעית? במילים אחרות, כיצד ניתן לשלב את הגיבורה של אן רדקליף בעלילה המזכירה את "תברח" (2017) של ג'ורדן פיל? הדרך לשילוב זה נמצאה בסרט, אך היא מאולצת למדי.
העלילה מתחילה בניו יורק. איווי (נטלי עמנואל) היא אישה צעירה שאמא שלה נפטרה לפני חודשים ספורים, ובכך הותירה אותה ללא קרובי משפחה ידועים. היא שואפת להתפתח כאמנית המפסלת בחימר, אך בינתיים מתפרנסת ממלצרות בקייטרינג יוקרתי. באחד מאירועים אלו היא לוקחת הביתה "שקית הפתעות" שחולקה לאורחים העשירים, ובתוכה נמצאת גם ערכה לבדיקה גנטית המאפשרת לגלות אילנות יוחסין (בנוסח השירות של Ancestry.com). מסתבר שלא רק איווי קיבלה את תוצאות הבדיקה. היא מקבלת שיחת טלפון מאיש עסקים אנגלי צעיר בשם אוליבר אלכסנדר (יו סקינר), שחרף גוון העור המאוד בהיר שלו טוען שיש ביניהם קרבה משפחתית הנובעת מאירועים סנסציוניים בעבר.
איווי פוגשת את אוליבר, ובמהלך השיחה היא משתכנעת לקבל את הצעתו להזמנה לאירוע משפחתי – חתונה שתתרחש באחוזת המשפחה באנגליה, ובה היא תוכל לפגוש את כל הקרובים האבודים. היא מגיעה לאחוזה המפוארת, ופוגשת את אדון האחוזה וולטר דה וויל (תומאס דוהרטי). האדון לא רק צעיר באופן מפתיע, אלא גם נראה כמו אחיו הצעיר של הנרי קאביל. מהשנייה הראשונה הם מפלרטטים במרץ. מה יכול להיות מימוש מושלם יותר של חלום רומנטי עבור האמריקאית צעירה?
חוץ מהאדון החתיך בעל שם המשפחה הסוגסטיבי כל מה שקורה באחוזה הוא רצף של סימני אזהרה להתרחשויות אפלות מתחת לפני השטח. אופיו הקשוח והאכזרי של הבאטלר מר פילד (שון פרטווי), הסורגים המשוננים בחלון החדר המפואר בו משכנים את איווי, המשרתות שהובאו במיוחד למען החתונה ויש להן נטייה מוזרה להיעלם, הספרייה שאסור להיכנס אליה כי היא "נעולה לרגל שיפוצים". המשפחה המורחבת נראית נרגשת באופן חשוד למדי מנוכחותה של איווי, אבל באופן מוזר כמעט ואין נשים בהתכנסות המשפחתית. זאת למעט שתי נשים יפות שקשורות בדרך לא ברורה לאדון דה וויל – הראשונה בלונדינית ידידותית אך קצת מוזרה בשם לוסי (אלנה בודן), והשנייה ברונטית גבוהה וסרקסטית בשם ויקטוריה (סטפני קורנליוסן). סימני האזהרה הם אוסף כה צפוי של קלישאות, עד שניתן היה לטעות ולחשוב שהם כחלק מפסטיש ז'אנרי. אפשרות אחרת וסבירה יותר, היא שהיוצרות חושבות שלא רק הגיבורה לא ראתה מימיה סרטי אימה, אלא גם הצופות המיועדות של הסרט.
כמובן שאסור לגלות מה הסיפור של החתונה, של האדון, ושל המניע האמיתי להבאתה של איווי. אבל הרמזים מאוד עבים, וקשה מאוד להאמין שיש צופים שלא יבינו את הדברים הרבה לפני הגיבורה. אחד הסיפוקים שסרטי אימה מציעים הוא דמויות מטומטמות שנענשות בחומרה, אבל כאשר הסרט מכוון להעצמה נשית וגזעית אז גם אם הגיבורה היא קשת הבנה, לא ניתן לחרוג מהמטרה אליה חותר הסרט.
הבעיה המהותית ב"ההזמנה" אינה שהכול צפוי, אלא שהצפוי מדרדר את הסרט במהירות בגלל איכות הביצוע. הגיבורה מוצבת מול איום שקשה להבין איך ניתן להתגבר עליו, אבל הסרט הופך את מה שמאיים עליה לכזה הפועל באופן כה חסר היגיון, עד שההבסה שלו הופכת לאפשרית. בשונה מהסאטירה השנונה שג'ורדן פיל יצר ב"תברח", ליוצרות (הלבנות) של "ההזמנה" אין יותר מדי מה לומר, והן לא אומרות את המעט הזה בצורה מעניינת.
