סרטים לא מועטים נתנו לצופים הצצה למה שקורה מאחורי הקלעים של עשיית סרטים. בין אם אלו התמרונים המפוקפקים של המפיק (The Bad And The Beautiful), משבר היצירה של הבמאי ("שמונה וחצי"), ייסוריו של התסריטאי ("אדפטיישן"), או תהליך הצילומים עצמו ("לילה אמריקאי"). שחקנים הם, כמובן, גורם מרכזי בתהליך ומקור לא אכזב למעמדים דרמטיים בסרטים אלו, ובכל זאת לא זכור לי סרט משמעותי שבודד את עבודת המשחק משאר מרכיבי ההפקה. ישנו הבימאי הצרפתי המנוח ז'אק ריווט שהתמקד מספר פעמים בתהליכי העבודה של השחקנים, עיסוק שהגיע לשיאו במגנום אופוס Out 1 (1971) על כל 760 דקותיו, אך המדיום שבו פעלו הדמויות היה תיאטרון ולא קולנוע.
הקומדיה "התחרות הרשמית" (Official Competition) היא אולי לא סרט משמעותי במיוחד, אבל היא מנסה לעשות בדיוק את זה – לבודד את שלב החזרות של השחקנים מכל שאר היבטי ההפקה. על הסרט חתומים שני הבמאים הארגנטינאים גסטון דופרה ומאריאנו כהן, אבל בראש ובראשונה הוא יוזמה של שניים משלושת שחקניו - אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז.
"התחרות הרשמית" - טריילר
את קרוז ובנדרס מכיר כל חובב קולנוע, בהיותם שני השחקנים המזוהים ביותר עם עבודותיו של פדרו אלמודובר. בנדרס שיחק בשמונה מסרטיו – חמישה מסרטיו הבועטים בשנות ה-80, ואז, לאחר הפסקה של 21 שנים, בעוד שלושה. פנלופה קרוז שיחקה מאז 1997 בשבעה סרטים של אלמודובר, כאשר היא חוזרת ומגלמת דמויות של אימהות, כפי שעשתה גם בסרטו האחרון "אימהות מקבילות".
למרות העבודה רבת-השנים של השניים בסרטיו של אלמודובר, הם כמעט לא שיחקו זה מול זו. ב"לעוף מהתרגשות" (2013) הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה זה קרה, וגם כאן לא הייתה זו יותר מהופעת אורח קצרצרה של 2-3 דקות. ב"תקווה ותהילה" (2019) בנדרס גילם את האלטר אגו של אלמודובר, וקרוז שיחקה את אם הבמאי בסרט האוטוביוגרפי המבויים בתוך הסרט, והמתקיים בעלילה כ"זיכרונות" של הבימאי. מתכונת זו של מציאות מול יצירת בדיה הפרידה בין שני השחקנים למרות שהם היו השחקנים הראשיים בסרט.
קרוז ובנדרס צפו בעבודותיהם הקודמות של דופרה וכהן, וככל הנראה אהבו את הטון הקומי-סאטירי שבו הם השתמשו כשבחנו דמויות של אמנים. ב"האזרח המכובד" (2016) הגיבור היה סופר זוכה פרס נובל (השחקן היה אוסקר מרטינז – השחקן השלישי ב"התחרות הרשמית") שחוזר לעיירת ילדותו רק לגלות שאינו חביב במיוחד על אלו שהיו מקור השראה לעבודותיו. ב"יצירת המופת שלי" (2018) היה זה צייר ותיק שמנסה למרוד כנגד עולם האמנות. כעת הגיע תורם של שחקני הקולנוע.
קרוז היא לולה קוואבס, במאית שאפתנית ומוערכת של קולנוע אמנותי, שנוהגת להשתמש בשיטות לא קונבנציונליות כדי לחלץ את הופעות המשחק שבהן היא מעוניינת. בגלל המוניטין שיש לה היא זוכה לפניה של מנכ"ל חברת תרופות עשיר וזקן (חוזה לואיז גומז) שרוצה להותיר חותם לאחר מותו. הפקת סרט יוצאת לדרך לא מתוך אהבת אמנות הקולנוע או הבנה בה, אלא מתוך אהבה עצמית. לאחר הצבת מסגרת זו ל"התחרות הרשמית" אין יותר מדי מה לומר על התוכן עצמו של הסרט בתוך הסרט. זו הצבה בעלת ניחוח סאטירי של המניע להפקה, אבל זה אספקט מיותר במהלך הכולל של הסרט.
כדי שיהיה "סרט חשוב" נבחר לעיבוד ספר זוכה פרסים יוקרתיים עוסק ביריבות רבת-שנים בין שני אחים מאוד שונים, והמחייב ליהוק של שני שחקנים שונים. הראשון הוא פליקס ריברו (בנדרס) – שכמו מי שמגלם אותו הוא כוכב קולנוע בינלאומי, שחלק מקריירה שלו מתנהל בהוליווד. ריברו נהנה להפגין סממנים ראוותניים של עושר, וחייו האישיים הסוערים העניקו לו ילדים רבים מנשים שונות. הוא לא מאמין בחזרות ובצלילה לעומק הדמות אלא נסמך על הכריזמה שלו כשחקן.
איוואן טורס (מרטינז), השחקן השני, הוא הפך הגמור. מבוגר יותר בגילו, ועובד לא רק כשחקן אלא גם כמורה למשחק בעל משנה סדורה לגבי הטכניקה הנדרשת ומשמעות העבודה. הוא חי בזוגיות יציבה אך משמימה בביתו הגדוש בספרים. הוא שחקן מוערך, אבל רחוק מאוד מההצלחה של הכוכב הבינלאומי שמולו הוא משחק, ולכן מסווה את הקנאה שהוא חש בהתנשאות.
"התחרות הבינלאומית" סרט על משחק, לא רק בהיותו עוסק בתהליך עבודה של שני שחקנים, בעלי טמפרמנט שונה וגישה שונה, אלא בהציגו את הדינמיקה הכוללת גם את המשחק של הבמאית שצריכה להפעיל כל אחד מהם, ולשלוט על הדינמיקה הזוגית בין השחקנים. כמובן שאם היחסים בין השחקנים היו הרמוניים, לא הייתה סיבה מיוחד להתעכב על תהליך העבודה המשותף.
כדי לממש את רצונם של בנדרס וקרוז לעבוד יחד, ולעסוק סרט שעוסק בתהליך העבודה של שחקנים, "התחרות הרשמית" תוכנן כך שעבודת השחקנים תנוטרל ממרכיבים רבים של תהליך ההפקה. ברוב הסצנות משחקים רק שלושת השחקנים הראשיים. מספר הלוקיישנים מוגבל (ברובו הסרט מצולם בחללי החזרות הממוקמים במוזיאון אמנות ריק ממבקרים), והסרט צולם בראשית תקופת הקורונה, כך שהצילומים הופסקו לתקופה של כחצי שנה. לכן, במה שצפוי להיות סממן של לא מעט סרטים שצולמו בתקופת המגפה, יש בו תחושת דלות מבחינת מספר המשתתפים.
דופרה וכהן בחרו לצלם את הסצנות במשך זמן רב מבלי לעצור את פעולת המצלמה. לתת לבנדרס, קרוז ומרטינז זמן רב לאלתורים, לתת להם לבטא את הדמויות ולהגיב האחד לשני. מה שנערך לסרט המוגמר הוא זיקוק של מה שצולם. לא הביצוע המושלם של משפטים שנכתבו מראש, בדרך התואמת את הסרט שיושב בראש של הבמאים, אלא של מה שהם יצרו באלתור על בסיס המתווה העלילתי. יש עלילה, אבל התכלית אינה להתקדם מנקודה לנקודה בדרך המהירה ביותר, אלא להתעכב על התהליך.
ל"התחרות הרשמית" לא יהיה יותר מדי מה להציע לצופים שלא יהיה להם סבלנות או עניין בתהליך העבודה של שחקנים. אבל גם לאלו שעשויים לגלות עניין במבט סאטירי על התנגשות בין שחקנים בעלי טכניקה ואישיות שונה, תיתכן לא יותר מרמה מוגבלת של סיפוק מהסרט. סביר להניח שהשחקנים נהנו לבלות כמה חודשים באלתור, אבל התוצאה המוגמרת איננה בעלת עומק רגשי, הומור חד, או אמירה מעניינת על האמנות, ולפיכך יוצא שהיא קצת מאכזבת.
