נחוצה מידה לא מבוטלת של התחסדות כדי להתעלם מפגמיו המרובים של "מילה שלה" (She Said), ולהעריך את הסרט רק על פי נושאו. הסרט הזה נדמה כאילו נעשה במיוחד לציון חמש שנים לתנועת metoo#, והוא עמוק כשלט חוצות ואפקטיבי כפשקוויל ברחובות מאה שערים. לפחות חמש פעמים מצולמת חזיתו של בניין הניו יורק טיימס מזווית נמוכה – כאילו כדי להבהיר לנו מיהו הגיבור האמיתי של הסיפור הזה. למי שתהה שמא העיתונות הכתובה מפרפרת את פרפורי הגסיסה שלה – הנה סרט שמספק לה הנשמה מפה לפה.
"מילה שלה" – טריילר
באחת הסצנות היותר מעצבנות בסרט הזה – והתחרות, האמינו, קשה – יושבות בבר שתי עיתונאיות ה"ניו יורק טיימס", מייגן טוהי (קארי מאליגן) וג'ודי קנטור (זואי קאזאן), ודנות בתחקיר ההולך ומתהווה שלהן על סיפורי התקיפות המיניות והסכמי השתיקה של מפיק-העל הארווי ויינשטיין. לפתע ניגש אליהן גבר-מטרידן, שמסרב לקבל לא כתשובה. טוהי הנסערת מתעצבנת. "לך ת***ין", היא צורחת עליו בזעם, והנ"ל חוזר למקומו כשזנבו מקופל. הסצנה הזו, כמו כמה אחרות בסרט, רוצה להראות לנו שהעיתונאית החוקרת הצעירה מה-זה זועמת, ושבכל גבר, מסתבר, מסתתר הארווי ויינשטיין קטן. התוצאה, על כל פנים, היא סצנה גסה שמבוצעת ברמה של תרגיל בבית ספר למשחק על ידי שניים מתלמידיו הפחות מצטיינים.
בסצנה אחרת ניצבים עורכי וצמד כתבות ה"ניו יורק טיימס" מול צג המחשב עליו מופיעה הכתבה החושפנית על מעללי ויינשטיין, זו שהניעה את metoo#, כשהם עוקבים בעיניהם אחר הכתבה העומדת להישלח לפרסום. "כן", מאשר כל אחד מהם בתורו, כמו היה מודע לרגע ההיסטורי שהוא/היא עומד להיות חלק ממנו. אבל הסצנה הזו מבוימת בטקסיות וחגיגיות כאילו הם קוראים את כתבי הקודש וכאילו הלחיצה על כפתור "פרסם" כמוה כשיגור טילים גרעיניים. זהו סרט כל כך מלא בהכרת ערך עצמו עד שנדמה שיש צורך בכתובית מקדימה: "אתם עומדים לצפות בסרט חשוב. ראו הוזהרתם".
"מילה שלה" מבוסס על ספר באותו שם שכתבו טוהי וקנטור המגולל את סיפור חשיפת פשעיו המיניים של ויינשטיין - המרצה כיום 23 שנות מאסר - בשנת 2017. זהו הסיפור שהביא, כאמור, לפריצתה של תנועת metoo#, ולחשיפת סיפוריהן של שחקניות כאשלי ג'אד, המגלמת בסרט את עצמה, רוז מקגוואן וגווינת' פלטרו שעבדו עם ויינשטיין ונמנו, כמסתבר, עם עשרות קורבנותיו. הסיפור הזה יכול היה להפוך את הסרט ל"כל אנשי הנשיא" של המאה הנוכחית – סרטו של אלן ג'יי פקולה מ-1976 שגולל את הנסיבות שהובילו לחשיפת פרשת ווטרגייט, והתבסס על ספרם של שני עיתונאי "וושינגטון פוסט" שחקרו את הפרשה, בוב וודוורד וקרל ברנסטין. הסרט הזה נותר יצירה עוצמתית עד עצם היום הזה, מה שאי אפשר לומר על "מילה שלה" אפילו שבועיים אחרי הצפייה בו.
יתר על כן, "כל אנשי הנשיא" יכול לשמש גם היום סרט חובה בבתי ספר לעיתונאות בכל מה שקשור לעבודה על תחקיר עיתונאי. הוא ספוג במתח ובהתלהבות של עבודה עיתונאית על סיפור שהולך ומתברר כהיסטורי. ב"מילה שלה" הגיבורות מדברות כל הזמן בטלפון הנייד, כשהן מגלות משהו הן מתחבקות זו עם זו בהתרגשות, ולא שוכחות להכריז עד כמה הסיפור שהן עובדות עליו הוא חשוב. הבמאית הגרמנייה, מריה שרדר ("הגבר המושלם שלך" שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע), מתקשה להפיח חיים בסיפור, ובסצנה מגוחכת נוספת המצלמה שלה נעה במסדרונות הריקים של בית מלון יוקרתי – כאילו מדובר במחווה לסרטו של סטנלי קובריק "הניצוץ" – כשברקע נשמעת ההקלטה האותנטית של ויינשטיין המנסה לכפות את עצמו על הדוגמנית אמברה בטילנה גוטיירז.
כאשר ויינשטיין עצמו כבר מופיע בסרט, השחקן המגלם אותו מצולם מהעורף או מוסתר חלקית, בהכרעה אסתטית שמבליטה את מפלצתיותו. אבל זו עוד אחת מאותן סצנות שהאפקטיביות שלהן נפגמת דווקא משום שהיא מרדדת את הסיפור כולו למלחמתן של בנות אור בבן חושך. דמויותיהן של טוהי וקנטור כמעט ואינן זוכות לפיתוח. טוהי סובלת ממה שנדמה כדיכאון שאחרי לידה וקנטור מנסה להסביר לבתה הקטנה, בשיחת זום, אחר מה היא רודפת – אבל הדמויות שלהן נותרות שטוחות, בשירות האידיאליזם העיתונאי-נשי. באחת הסצנות, לגמרי במקרה, הן מגלות שלבשו שמלות לבנות – הו, סמליות ארורה – בצאתן לחשוף עוד פרט הקשור בהסכמי השתיקה שכפו ויינשטיין ואנשיו על הנשים שתקף ועל העדות.
"מילה שלה" הוא סרט חשוב. אבל חשיבותו חרוטה עליו באותיות הלוגו של "ניו יורק טיימס" המתנוססות על חזית הבניין. כמו "ספוטלייט" זוכה האוסקר מ-2015 (על עיתונאי "בוסטון גלוב" שחשפו את הניצול המיני של ילדים בקרב בכירי הכנסייה הקתולית המקומית) או "פצצה" מ-2019 (על פרשת ההטרדות המיניות ברשת פוקס ניוז שהביאה להדחתו של המנכ"ל רוג'ר איילס) – גם הסרט הזה מתענג על היותו בצד הצודק. זה בא על חשבון הצגה מורכבת של הדמויות הנשיות הראשיות, יחד עם הלעגה ודמוניזציה של דמויות גבריות (למעט אם הן העורך הראשי של "ניו יורק טיימס", דין באקה, בגילומו של אנדרה בראוור), ותסריט (רבקה לנקיביץ, "שאהבה נפשי") שנדמה כאילו כמה מהמשפטים בו מסומנים במרקר – אלה שהדמויות צריכות להדגיש בטון חגיגי.
הסרט גם לא יוצא נשכר מהופעותיהן של קאזאן ומאליגן, שהבעת החשיבות העצמית שהן עוטות על עצמן - עדיף עם כוס קפה נטול ביד - מתחילה באיזשהו שלב לייגע. זהו סיפור של ניצחון חשוב על אחד האנשים הדוחים בהיסטוריה של הוליווד ועל המערכת ששירתה אותו ולמעשה איפשרה לו להיות מה שהוא. חבל שהסרט נותר בגדר נימוקים לפרס פוליצר אך ללא ערך קולנועי של ממש.
