התנגשויות אלימות בין חיילים לאזרחים, טנקים ומסוקי תקיפה, לחימה בשטח בנוי, פיגועי התאבדות, הפגנות, מחנות פליטים, הפסקות חשמל ורעב, והרג המוני - כל אלה הפכו לחלק מהמציאות של חיי היומיום בישראל ובעזה בחודשים האחרונים, וכך גם בארצות הברית כפי שהיא מופיעה בפנינו בסרטו החדש של אלכס גארלנד "הקרב על אמריקה" (Civil War, "מלחמת אזרחים" בשמו המקורי). ובארצות הברית המדומיינת, אך הלא דמיונית, בדרמת המלחמה המרהיבה הזאת יש גם מנהיג תאב כוח שנאחז בשלטון בכל מחיר, ומוביל את האומה לשסע עמוק בשם הגאווה הלאומית, כפי שהוא מבטא אותה בנאומו לאומה בסצנת הפתיחה. "מעולם לא היינו קרובים כל כך לניצחון", הוא מכריז, "אנחנו מחסלים את כיסי ההתנגדות האחרונים של המורדים". והוא משקר כמובן. המצב בשטח שונה לחלוטין.
"הקרב על אמריקה" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
המצב בשטח מובא כפי שהוא באמת למסך דרך עיניהם ועדשת מצלמתם של עיתונאי המלחמה - הגיבורים של יצירת המופת הזו שהוקרנה בבכורה במסגרת פסטיבל SXSW, כבר נחשבת לאחד הסרטים המדוברים של השנה, וצפויה לעלות בישראל ב-25.4. עיתונאים אלה מחויבים לתיעוד תוך סיכון חייהם. הם מתעדים את הזוועות, בלי לשפוט. וזו גם הגישה של הבמאי שנמנע כמעט כליל מלהתעסק בנסיבות הפוליטיות של הסכסוך האלים שהגה בארצות הברית העתידית/עכשווית. אין פה תככים פוליטיים ציניים או עימות אידיאולוגי מעמיק בין ימין לשמאל, דמוקרטים או רפובליקנים, שמרנים או פרוגרסיבים. למעשה לא ברור מי נגד, וזה גם לא כל כך משנה.
נאומו של נשיא ארצות הברית (בגילומו של ניק אופרמן) בפתיחת "הקרב על אמריקה", משרטט בקווים כלליים את גבולות הגזרה במאבק על עתידו הפוליטי מול המליציות המורדות שהתאחדו לחזית אחת התוקפת ממערב את נאמני הממשל ומה שנותר מהצבא האמריקני שאמור להגן עליו. רוחו הממזרית של דונלד טראמפ שורה עליו, ואיתה אזהרה מרומזת למה שהוא עלול לעולל לחברה האמריקנית עם חזרתו האפשרית לבית הלבן, תוך התרסה נגד שיטת האיזונים והבלמים. אבל דמות הנשיא נטול השם כמעט וזניחה והוא כמעט ולא מופיע בסרט שממזג בהצלחה בין סצנות פעולה מסעירות ורגעים אישיים מרגשים. היצירה מתמסרת כל כולה לבני אדם, הסבל האנושי שהם החווים והאובדן הבלתי נתפס בצל המציאות המשתנה ורוויית האלימות שמסביב.
סיפור הרקע ממקם אותנו בארצות הברית השסועה בעיצומה של מלחמת האזרחים השנייה, אבל יריית הפתיחה, או שמא המפץ הגדול שלה, צצה בפיגוע התאבדות המוני בניו יורק שגובה את חייהם של שוטרים וכן תושבים מורעבים שמנסים לפרוץ דרך למאגרי מזון ושתייה. בין הנוכחים במקום גם צלמת מלחמות נודעת בשם לי (קירסטן דאנסט). ההלם הראשוני שלה מתווסף לאינספור זוועות אחרות שחוותה בעבר כחלק מעבודתה העיתונאית באזורי מלחמה מסביב לעולם. זאת בסך הכול רק עוד טראומה אחת מני רבות ששחקו את הנפש שלה, והפכו אותה לישות נרקיסיסטית מחוספסת המתכנסת בתוך הבועה של עצמה, בודדה ומבודדת בעודה מתבוננת על שמתרחש מסביבה בעיניים כבויות וציניות. זוהי הדרך היחידה לשרוד בעולם האכזר הזה.
החושים החדים של לי מצילים את חייה ברגע הפיצוץ כשהיא מוצאת מחסה ברגע האחרון, ולוקחת איתה גם את ג'סי הצעירה (קיילי ספאני), שמגיעה לאתר כדי לתעד את ההפגנה. אין לה את הניסיון ומיומנויות ההישרדות של העיתונאית הוותיקה אבל היא חולקת שאיפות דומות כצלמת מלחמה. כשלי והמפיק שלה ג'ואל (ואגנר מורה) יצאו למסע מסוכן דרומה לוושינגטון הבירה כדי להשיג סקופ מרעיש, ג'סי אוזרת אומץ ומתלווה אליהם. בניגוד לשני העיתונאים הוותיקים, היא לא יודעת מה צפוי לה בשדה הקרב. הכתב המזדקן סמי (סטיבן מקינלי הנדרסון) מודע לחלוטין לסכנות, ובכל זאת לוקח איתם טרמפ בדרך לחזית הצבאית בשרלוטסוויל שבווירג'יניה - עיר הזכורה כיום כקו העימות בין ארגוני הימין הקיצוני למפגיני השמאל על רקע הכוונה להרוס אנדרטה לזכר גנרל רוברט אי. לי, המפקד הצבאי של הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית. הראשונה.
גם אנחנו הצופים מתלווים לגיבורים בסרט מסע שהוא אישי כפי שהוא מכליל על רקע אי-היציבות הפוליטית. מסלול הנדודים שלהם ברור ומוכתב מראש בהתאם למפה, אבל הסביבה שלהם משתנה תדיר וכך גם המצב הקיומי שלהם. כעיתונאים הם חותרים למגע עם חיילים ואזרחים ונוכחים בשדה הקרב כבלתי מעורבים, אך עדיין מעורבים. ואנחנו כמותם מתבוננים מהצד, מבפנים. הם חווים מפגשים עם אנשים טובים באמצע הדרך או לחילופין נבלים אכזריים משוליה. והם פוגשים גם את עצמם בתוך השריון הרוחני שעטו כדי לשמר את אנושיותם מול זוועות העולם. אפילו לי הצינית יוצאת מהקונכייה שלה כלביאה אימהית כדי להגן על ג'סי התמימה.
בין סצנות האקשן טעונת אבק השריפה והאדרנלין (האחרונה בהן אינטנסיבית במיוחד) לרגעי עדינות יפים ולעיתים סוריאליסטיים, בין ויזואליה פוסט-אפוקליפטית של מכוניות נטושות לאורך כבישים ראשיים לנופי טבע מפעימים - הרגשות נעים בין אומץ לפחד, קור רוח וחרדה, אטימות לחמלה, ייאוש לתקווה. כמו בקלאסיקת הקולנוע "צא וראה" של הבמאי הרוסי אלם קלימוב מ-1985, שעלילתה מתחוללת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, גם ב"הקרב על אמריקה" יש מנעד מגוון ועמוק של רגשות כתגובות אנושיות לחוויה הבלתי-אנושית הקשה שבחוץ. נפש האדם גמישה ומסתגלת לאירועים מסביבה. זו הדרך היחידה לשרוד את התופת, וגארלנד עושה עבודה נהדרת כשהוא שוזר את כל החוויות הללו יחד עבור הגיבורים ועבור הצופים. זה מטלטל, זה מוחשי, לא פעם מזעזע, ולעתים אפילו מלא הומור, אבל במציאות הנוכחית זה כנראה גם הכרחי.
3 צפייה בגלריה
מטלטל, מוחשי, לא פעם מזעזע, ולעתים אפילו מלא הומור. מתוך "הקרב על אמריקה"
(צילום: A24)
עשר שנים אחרי שביים את סרטו הראשון "אקס-מכינה", מותחן המדע הבדיוני הצנוע מבית חברת A24, גארלנד שב לעבוד עם המעצמה העדכנית ביותר של תעשיית הקולנוע האמריקנית (האחראית בין היתר על "אור ירח", "הכול בכל מקום בבת אחת" ו"אזור העניין") עם התקציב האדיר ביותר בתולדותיה - כ-50 מיליון דולר. זו גם ההפקה הגדולה והמרשימה ביותר שהבמאי הבריטי המוערך הוביל אי-פעם, והתוצאה היא יצירת מופת שתניב בוודאי שגשוג מסחרי אדיר כלהיט אקשן מסחרר, וגם תהנה מביקורות מהללות כדרמה אנושית מרגשת ואנטי-מלחמתית. קרוב לוודאי ש"הקרב על אמריקה" יזכה גם בשלל מועמדויות לאוסקר על כך שהסרט ממזג את כל ההיבטים הללו באופן מוצלח כל כך על המסך כביטוי של המציאות הנוכחית בעולמנו וכתשקיף לעתיד הלא רחוק בארצות הברית, אירופה ואולי גם בישראל. מדובר אומנם בסרט בדיוני, אבל כזה הממחיש את מצבה הנוראי של האנושות כרגע, בלי קשר לעמדות פוליטיות. ממש כפי שגיבוריו אומרים: אנחנו מתעדים כדי שאחרים ישפטו.
