לולא הכתם השחור בלב הדיונות הזהובות היה נדמה שזה המקום הפסטורלי ביותר בסיני. הכתם, מכתש עמוק שצרם את הנוף, נוצר כשמטוס קרב מצרי פספס את הבסיס ולגודל הנס גרם רק לפציעתו של החול הבראשיתי. במשך הלילה ריפאה הרוח בעזרת הדיונות הנודדות את הפצע המכוער ונותרה צלקת עגולה קעורה אפורה.
קצין החינוך המקומי, יצירתי במיוחד, החליט להפוך את הבור הרחב לאמפיתיאטרון. "הם מפציצים ואנחנו שרים" אמר, והחליט שההופעה שלנו תהיה דווקא בליבו של הלוע שגרמה הפצצה. בשעה היעודה החלו לטפטף כוחותינו. למי בוער? בשממה הזו יש לך את כל הזמן שבעולם. אט אט התקבצו קהל לובשי מדים מיוזעים, קצינים וחיילים, סדירים ומילואימניקים והצטופפו ב"היכל התרבות" המקומי. מתוך שובל אבק, הופיע פתאום קומנדקר שעצר בהתזת חול. "שמי יואל רקם, צריכים עזרה?" הציג את עצמו המילואימניק עם זיפי זקן והשכפ"ץ וירד מהרכב תוך שהוא מנדב את ידיו בסחיבת הקוליסות (קלעים). השם וקולו של הדובר צלצל מוכר, אבל לך תנסה להיזכר כשהמוח מיובש בחום של ארבעים מעלות בצל. "אתה לא מקול ישראל?" ניסיתי בהיסוס. "בינגו. יש!". וכך החלה בינינו חברות רבת שנים שנזרעה במדבר במלחמת ההתשה.
- טורים נוספים של אברהם זיגמן:
מראשית דרכו הציב לו "קול ישראל" כמטרה לא רק העברת אינפורמציה חדשותית אלא גם העשרת חיי הרוח של מאזיניו. כך שודרו תוכניות שעסקו במסורת ובהיסטוריה הישראלית, תוכניות מדע, הומחזו דרמות מקוריות בגרסה רדיופונית (תסכיתים), הוקמו תזמורות סימפונית וקלה, נערכו פסטיבלי זמר ובמשך השנים הוקלטו באולפני הרדיו עשרות אלפי שירים בביצועים שונים שעד היום הם נכסי צאן ברזל בזמר העברי. בתחילת דרכם חיפשו עורכי המוזיקה ברשות השידור את הצליל הישראלי המקורי. ומכיוון שבעולם שלטה בשנות ה-50 רוח הפולק, חשבו העורכים שהווי הקיבוץ והכפר המבטא נאמנה את הרוח העממית החלוצית מקביל לאותה הרוח הנושבת בחו"ל.
אחד מהעורכים ששם לו למטרה לגלות ולטפח כוחות אמנותיים המצויים בהתיישבות העובדת היה מאיר הרניק. ואכן הוא שהביא לקדמת הבמה להקות כמו חמישיית גלבוע שהקים נחצ'ה היימן מבית אלפא, או להקת הגבעטרון שהייתה אז בתחילת דרכה, להקת סעד מהדרום, להקת הברווזים מקיבוץ אפיקים, להקת משמרון ממשמרות, ואיך לא? שלישיית שריד.
כיצד נוצרו להקות אלו ושכמותם? בהיעדר מסורת שתמלא את תוכן חיי החברים מחוץ לשעות העבודה (מלבד האידיאולוגיה הנוקשה), הייתה תחושה שהאמנות על כל שלוחותיה תמלא את החלל. ואכן לא היה ילד בקיבוץ בשנות ה-50 שלא קיבל חינוך מוזיקלי, שר או ניגן בכלי. לא היה חדר שלא שמעו בו מוזיקה קלאסית, ולא היה דשא שלא קלט את כל כמות הטל יחד עם שירי "אמא רוסיה" בקולות. לכן אך טבעי היה שיודעי זמר התארגנו באופן ספונטני ובעידודם של החבר'ה או של רכז התרבות, או ועדת החגים, קמה שלישייה או צמד. ה"יחד" היה כל כך דומיננטי עד שכמעט ולא נותר מקום לסולנים. להתארגנויות המוזיקליות האלו לא היו יומרות של קריירה, לכל היותר להופיע בקיבוץ השכן ולחזור הביתה בשלום. אחת התוכניות ששימשה קרש קפיצה ללהקות חובבים אלו הייתה "מועדון הזמר" בעריכתו ובהפקתו של חנוך חסון.
כשמאיר הרניק יצא לשליחות בחו"ל מילא את מקומו יואל רקם, צעיר ירושלמי, עם עבר חינוכי בבית הספר החקלאי, שירות צבאי בצוות ההווי הראשון של הנח"ל (עם רן אלירן, נחצ'ה היימן, שייקה פיקוב ועוד), ונטוע היטב בפולקלור הישראלי העממי. באמצעות עיתוני הקיבוצים, לחישות מפה לאוזן והחבר'ה מהצבא טווה יואל רשת של "מודיעים". וכך החלו להגיע אליו ידיעות על כישרון שנמצא במקום זה או מסיבת סיום בקיבוץ אחר, או עלייה לקרקע של היאחזות חדשה בגבול הלא שקט, לכל אלו נסע יואל רקם הקליט והביא קולות רעננים לרדיו.
"ירוק-ירוק" היה שמה של תוכנית די זניחה שהוקדשה ל"שירי סוכנות". עכשיו, בעריכתו המחודשת של יואל, שודרו הקלטות שדה שהונצחו בהם קולם ונגינתם של יוצרים ומבצעים שמקום מושבם בקיבוץ או בכפר. וגם אם נשמעו בוסריים, הרי עצם "פיתחון הפה" עודד ודרבן את הכוחות היצירתיים לפעילות מבורכת. אחת הלהקות שהחלה את פרסומה ב"ירוק-ירוק" הייתה שלישיית המעפיל. שותפות של קיבוץ עין-החורש משם הגיעה עירית סנדנר, וקיבוץ המעפיל משם הגיעו אהוד שחם וגדי אלון, וכשגדי עזב לארצות הים החליף אותו דן שרון אף הוא מהמעפיל. למעשה השלישייה כבר הייתה מוכרת בקיבוצי השומר הצעיר. הם הופיעו ב"צוותאות", בכנסים של התנועה, או בעצרות של המפלגה (פעם היה נהוג להביא אמן שישלים את הרצאת הפוליטיקאי). אני נפגשתי איתם לראשונה ב"בית המורה" בתוכניתו של חנוך חסון "מועדון הזמר" שהוקדשה למבצעים מההתיישבות העובדת. בחלק הראשון של התוכנית השתתפו להקת הנח"ל, אני וחבריי מהיאחזות נח"ל שניר ושלישיית המעפיל. בחלק השני של המופע הופיעה חבורת בית רוטשילד בניצוחו של אפי נצר עם סולנית שהייתה אז נערה צעירה אלמונית ושמה ירדנה ארזי. ובחזרה לשלישיית המעפיל. נרגשים מאוד הם עלו לבמה, נעמדו מול המיקרופון בהעמדה פשוטה (אם בכלל ניתן לקרוא לזה העמדה), ללא תלבושת מיוחדת וללא גינונים של אנשי במה ותיקים, אפילו מתביישים קמעא, שרו בהרמוניה פשוטה החודרת לאוזן וללב וכבשו את הקהל בסערה.
באותה השנה הזמינו את עירית סנדנר בעלת הקול המיוחד לחלק האמנותי של פרסי "כינור דוד". כחייל ניתנה לי האפשרות להיכנס ללא תשלום להיכל התרבות בתנאי שאשב על המדרגות. החוויה וההתרגשות לראות את הזמרת הגדולה והגבוהה הזו לבושת השחורים המלווה רק בכלי אחד (בינינו גם זה היה מיותר), ממלאת בקולה את כל חלל האולם הגדול, הזכירה לי את מריה פראנדורי שביצעה את שירי תיאודורקיס או את אסתר עופרים, ומחיאות הכפיים הסוערות הרוגשות והבלתי פוסקות הצליחו להשכיח ממני את הבורג הבולט במדרגה עליה התיישבתי ולשכך את הכאב שהמשיך להציק לי אחר כך עוד ימים רבים.
"ניחוחי חציר" היה למעשה מופע סיכום שנתי של התוכנית "ירוק-ירוק". יוצרים, כותבים ומבצעים ש"התגלו" במשך השנה, קיבלו הזדמנות מחודשת לבטא את כישרונם כאשר הפעם הם נעזרים בכוחות מקצועיים מהקלאסה של הבידור הישראלי. לכאורה היה חשש שבמפגש הזה ייאבד התום הראשוני החובבני. אך לא! המעבדים, מפיקי המוזיקה, כותבי מילות הקישור, הבמאים והמנחים הבינו היטב את ה"רוח הירוקה" ורק עזרו בהבאתה אל הקהל העירוני. ההצלחה הייתה כל כך גדולה עד שבשנה השנייה לקיומו שובץ המופע במסגרת פסטיבל ישראל. ואגב, פסטיבל עין-גב הוותיק הנערך מידי שנה בחופשת הפסח החל את דרכו כאירוע למוזיקה קלאסית, אולם "ניחוחי חציר" שהתקיים במסגרתו בראשית שנות ה-70 הביא לתפנית באופיו ומאז הוא מוקדש אך ורק לזמר העברי.
מסורת הייתה בימיו הראשונים של הרדיו לתת אופי "ירוק" לשידורים בחג השבועות. מסורת זו התבטאה בשידור ידיעות פיקנטיות על הפרה החולבת ביותר במדינה, או על כמות ייצוא תפוזים לחו"ל, או על גידולים חדשים בערבה – מה שקראו אז ידיעות חקלאיות. אך בשנות השבעים נוסף גם ההיבט האמנותי. ימים ספורים לפני החג הוקלטה התוכנית "ניחוחי חציר" באירוע רב רושם בבנייני האומה שצולם לטלוויזיה. השידור שלווה בפרסומת וביחסי ציבור נאותים עמד במרכזו של חג השבועות. בד בבד הופק תקליט והשירים שודרו מעתה ואילך בדרך קבע בתוכניות "קול ישראל" - אפילו למצעד הפזמונים הם הגיעו!
על גב התקליט כתב העורך והמפיק יואל רקם: "אנו רואים בתקליט זה ראשית התעוררות של הקיבוץ לקראת יתר שילוב ותרומה בשדה המוזיקה בישראל". מעניין מה היה נכתב היום?
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
