תשע סימפוניות במסלול חסר תקדים מהפכנית; 32 סונטות לפסנתר פורצות דרך; 17 רביעיות לכלי קשת המבשרות בתחילת המאה ה-19 את המוזיקה של המאה ה-20; 10 סונטות לכינור ולפסנתר שמעמיקות את תפקיד הכינור; 5 סונטות לצ'לו ולפסנתר שמשנות את דפוסי החשיבה של מאזיניו מאז ובכלל; ואופרה אחת שמעמידה במרכז הבמה גיבורה מסוג חדש - אישה שמצילה את בעלה הכלוא בשל דעותיו הפוליטיות. יבול של כ-140 יצירות הניב מוחו של לודוויג ואן בטהובן, מגדולי המוזיקאים בכל הדורות. האיש ששינה את דרך החשיבה של התמיכה באמנות ובאמנים, ממעמד של משרתי אצילים למעמד של אמן עצמאי, מלחין שידע להטמיע ולהדהד ביצירותיו את פירות המחשבה המוזיקלית, החברתית והרעיונית של אירופה שבמהלך המהפכה הצרפתית ואחריה, ומקור גאווה לחברה שבה הוא פעל.
גם אחרי מותו של בטהובן נגזרו על פי ספר המידות שלו ערכי המוזיקה: אולם הקונצרטים הפך ממקום מפגש חברתי לבני מעמד אחד למקדש הקשבה והאזנה לבני מעמדות שונים, ואפילו משך התקליטור הדיגיטלי שתוכנת במאה ה-20 נמדד על פי הסימפוניה התשיעית שלו. המוזיקה של בטהובן שימשה גם כלי פוליטי: היא נוגנה נגד הדיקטטור אוגוסטו פינושה בצ'ילה ובכיכר טיאננמן בבייג'ינג מול הטנקים של הממשלה הסינית, ליוותה את נפילת חומת ברלין, הפכה למושא הערצה ביפן ו"האודה לשמחה" מתוך הפרק הרביעי של הסימפוניה התשיעית משמש בתור המנון האיחוד האירופי.
כל אלה הם אבנים בפסיפס סיפור הגבורה האישי ויוצא הדופן של מלחין שגילה בתחילת העשור הרביעי לחייו שהוא הולך ומתחרש. אך גדולתו הבלתי ניתנת לערעור מצטמצמת למקום אחד שבו הגאונות מומרת במעין אנושיות כנועה - יחסו לנשים. לבטהובן הייתה הערצה ללא סייג לאישה אחת ויחידה - אמא שלו. בשל מצבה הבריאותי נאלץ לשוב מווינה לעיר הולדתו בון כחודשיים לאחר שהגיע לעיר, אך זמן קצר לאחר מכן אמו מתה משחפת. בקצה השני של מנעד הרגשות נמצאה מי שהייתה, לכאורה, האישה הקרובה אליו ביותר, יוהנה פון בטהובן, אשת אחיו קרל ואם אחיינו. בטהובן תיעב אותה והשקיע במאבק נגדה כל כוח אפשרי. באמצעות צווי בית משפט אפילו הפקיע את זכותה כאם וזכה להכרה משפטית כאחראי על גידול האחיין.
בין שני הקצוות האלה משתרע מסלול נסיונותיו - אפשר כבר לומר הכושלים - של המלחין כמחזר. "לבטהובן הייתה חיבה לנשים", כתב עליו פרדיננד ריס, תלמידו וחברו, "הוא לא הסיר מבט כאשר אישה יפה חלפה לידו. הוא תמיד התאהב, בעיקר בתלמידות הפסנתר שלו. אבל לא רק בהן. עובדת היותן נשואות או כאלה שעמדו להינשא לא הפריעה לו בניסיונות החיזור שלו. מציאת האישה המושלמת הייתה משימה חשובה מאוד עבורו". הפסנתרן והמנצח אריה ורדי מסכים עם דבריו של ריס. ולא סתם מסכים, הוא אפילו הכין קונצרט שלם המבוסס על הנשים בחייו של בטהובן, אותו יזמה עמותת ארתור רובינשטיין וישודר ב-17 בדצמבר באתר העמותה, לכבוד ציון יום הולדתו ה-250 של המלחין הדגול.
אנטוניה ברנטנו, תרזה מלפטי, אלאונורה פון ברוינינג, יוזפינה פון בראונשוויג וג'ולייטה גואיצ'רדי - לכולן שמות מושכים ותארי אצולה. "רוב המחוזרות שלו היו בנות אצולה. אבל זו לא חוכמה", מרחיב ורדי, "בווינה של אותם ימים הייתה מסחרה בתארי אצולה. היו אצילים אמיתיים עם תארים שמלווים אותם מדורי דורות והיו גם לא מעט, אולי הרוב, שאימצו, רכשו או סיפחו לעצמם תואר אצולה אמיתי או מזויף. גודל התואר היה כגודל הארנק. בטהובן היה מודע לערך עצמו ואמר לאחד ממיטיביו: 'אצילים יש מאות ואלפים, בטהובן יש רק אחד'", ורדי מוסיף, "אמר וצדק, כמובן. הוא בעצמו שיחק את המשחק. שמו כידוע הוא ואן בטהובן, ו-ואן, כפי שידוע לכל פותר תשבצים מתחיל, היא קידומת שם הולנדית ולא תואר אצולה. כשמי מתושבי וינה או אחרים פנו אליו בתואר 'פון בטהובן' - כלומר הדביק לו תואר אצולה, בטהובן לא טרח לתקן. שיחשבו שהוא אציל".
אחת מיצירותיו הנודעות ביותר של בטהובן היא "לאליזה" - זו שכל תלמיד פסנתר לומד לנגן עליה בתחילת דרכו. איך מיהי אותה אליזה? "לא ברור אם הנמענת היא אליזה או תרזה", מבהיר ורדי, "ואם זו תרזה, אז יש שתיים כאלה: תרזה מלפאטי ותרזה ברונשוויק". מסתורין מלווה גם את מכתבו של בטהובן, "אהובה בת האלמוות" שנחקר רבות על ידי חוקריו של המלחין המחונן. המכתב נמצא בתיבת סתרים בארון שליד מיטתו של בטהובן, לצד ציור מיניאטורי של הגברת ג'ולייטה גוויצ'רדי, לה הוקדשה היצירה המונומנטלית "סונטה לאור ירח". "מי שמצאו את המכתב עלום הנמענת ולצידו הציור עשו אחד ועוד אחד", מסביר ורדי. "תמונת מיניאטורה הייתה סוגה אמנותית מופלאה - ציור שמן מדויק לפרטי פרטים, לרבות העיניים והגבות, וכמובן שזו היתה יצירת אמנות אחת ויחידה, ללא שכפולים. זאת אומרת שהיא הייתה צריכה להזמין צייר שיצייר אותה וברור שאם מיניאטורה כמו זו נמצאה אצל בטהובן, הוא קיבל אותה ישירות מג'ולייטה עצמה. זו הייתה מתנה אישית ממנה אליו".
כפי שריס כתב עליו, לבטהובן היה דפוס חיזור קבוע. הוא אהב אותן צעירות, ובמיוחד אם היו תלמידותיו. על ג'ולייטה גוויצ'רדי הוא היה צועק ומשליך תווים על הרצפה ואצל ברברה (בבט) פון קגלביץ הוא גר בארמון המשפחתי, שם העביר לה שיעורים בחלוק ובנעלי בית. זו הייתה דרך החיזור שלו. הן לא היו נענות לו, ואז נישאות לאחרים. "בגיל 26 הן כבר היו אימהות לארבעה ילדים, אולי עם עוד אחד בדרך, ואז הן התאלמנו ואפשר היה שוב לחזר אחריהן", אומר ורדי. "זה היה חיזור מגושם וגס שבדרך כלל הסתיים במריבה. חשוב לציין בהכללה זו שמחברי הביוגרפיות של בטהובן טייחו עובדות כי הם רצו לעשות ממנו קדוש, ולכן למרות שידוע כי בטהובן היה מבקר קבוע בבתי זונות, פרט זה לא מופיע בביוגרפיות הרשמיות, וגם אם הוא המשיך לחזר אחרי אישה נשואה - הסיפור לא ראה אור בדפוס".
ורדי מדגיש כי בטהובן השתוקק לאהבה. "לא היה יום בחייו שהוא לא היה מאוהב ולא חיזר אחרי אישה. זה היה הציר המרכזי ששיגע אותו והדריך את מנוחתו יום יום, שעה שעה. עם זאת, האיש קם בבוקר וכתב את ה'אפסיונטה', וכאשר סיים, חיבר את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר וכך הלאה. יצירות שאנחנו לא מבינים בכלל איך מחברים כמותן, וזאת מתוך סערת רגשות והתנהגות מטומטמת ומטורפת של ילד קטן בתחום האהבה, ובכל סערת הרגשות הזאת הוא היה בונה לעצמו תסריט אבוד מראש".
אז זה המזל שלנו, שהוא לא הצליח עם הנשים?
"זה היה המזל שלו, שהוא הבין בתוך תוכו שהוא זקוק לעצמאות מוחלטת ולחיות בצורה לא היגיינית ופראית. הוא הזניח את עצמו בכוונה, לא התגלח ולא התרחץ. הוא היה קם באמצע היום או באמצע הלילה וחיבר מוזיקה. החיים שלו היו למען המוזיקה. אם נראה לנו שסיפורי האהבה של שומן או שופן מרתקים, אז סיפורי האהבה של בטהובן מרתקים בריבוע. בגלל הגדולה הבלתי אפשרית שלו בתחומי היצירה, כל מי שעוסק בו מוצא את עצמו שקוע אך ורק בהם, אך כשאתה פותח את תיבת הפנדורה הזאת ומנסה להסתכל על היצירה דרך ציר חיי האהבה שלו, אז אתה מגלה אספקטים חדשים ומרתקים".
