ניק מייסון, המתופף של פינק פלויד, אמר פעם בריאיון כי אם היה לך שיער ארוך והסתובבת ברחובות הנכונים בלונדון בשנות ה-70, מישהו בחברת תקליטים כבר דאג להחתים אותך ואת החברים שלך על חוזה לאלבום. את האמירה ההיא ניתן בהחלט למקם (תוך התאמות מסוימות) גם לתל-אביב של ראשית שנות ה-90. בשנים האחרונות קשה לאתר ברדיו להקות ששרות בעברית, אבל אז היו מלא. חברות תקליטים חיפשו נואשות אחרי אלו שיטיבו לתרגם לעברית את הצלילים והקולות שאקסל רוז, קורט קוביין, אדי ודר וחבריהם סיפקו בקליפים שלהם ששודרו בלופ ב-MTV.
1991, שנפתחה עם מלחמת המפרץ ששלחה את כולנו למקלטים, הייתה יכולה להיות שנה נוראית לשוק המוזיקה הישראלי. בדיעבד, היא הפכה לאחת הפוריות והמגוונות שהז'אנר ידע. כשמשווים את ההשבתה היחסית של אז לנוכח מה שעוברים מוזיקאי ישראל תחת מגבלות הקורונה כבר קרוב לשנה, היא נתפסת כמעט כבדיחה. זו הייתה שנה של חילופי משמרות: מוזיקת אמצע הדרך ששלטה ברדיו לאורך שנות ה-80 החלה לזוז הצידה, ואת מקומה תפסו לא מעט להקות רוק ששטפו את חנויות התקליטים עם אלבומי בכורה יפים וכיכבו בפסטיבלי הרוק בערד, אילת וצמח שמשכו אליהם עשרות אלפי צעירים עם שיער שירד עד לכתפיים, תרמיל על הגב ושק שינה ביד.
בניגוד ל"הקיץ האחרון" של שפיות זמנית – הלהיט שעורכי המצעד של רשת ג' הכתירו כ"שיר השנה" של 1991, המהפך המוזיקלי של העשור ההוא החזיק יותר מקיץ מתוק אחד. אבל לא הרבה יותר. בסוף 1995, בעקבות האסון בהופעה של משינה בפסטיבל ערד ולאחר רצח רבין, מניות הרוק הישראלי צללו בחדות, והרדיו חיפש אווירה רגועה יותר והגיטרות הלכו ונעלמו. עבור הצעירים ששמעו את עשרת האלבומים הבאים, בדרך לבית הספר או לאוניברסיטה, הן נותרו חיות עד היום.
החברים של נטאשה - שינויים בהרגלי הצריחה
יוסי אלפנט, גיבור הגיטרה ומפיק האלבום האדיר הזה לא זכה להחזיק ביד עותק מ"שינויים בהרגלי הצריחה". הוא נפטר מדום לב זמן קצר לאחר שארקדי דוכין, מיכה שטרית וחבריהם סיימו להקליט את אחד מאלבומי הרוק הכי טובים שיצאו פה, אז ובכלל. אחרי אלבום הבכורה (היפה לכשעצמו) והקודר, אלפנט השכיל לכוון כאן את החברים של נטאשה למרכז, למרות שהוא הגיע דווקא מהאגפים הקשים של הרוק האלטרנטיבי. כמעט כל שיר פה זכה לזמן אוויר נאה ברדיו והמכירות היו יפות מאוד. גם 30 שנה אחרי, "עוד נגיעה", "על קו הזינוק", "איש בלי נצח", "בדקה אחת שפויה", "סדר עולמי חדש" והיתר נותרו כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו ונוגנו כאן. מיד לאחר מכן דוכין את שטרית מיקסמו את הכישרון והשאיפות האמנותיות שלהם – וגם את המכירות – בפרויקט המגלומני "רדיו בלה בלה", ואחרי זה פירקו את הלהקה.
ברי סחרוף – הכל או כלום
כבר שנים שברי סחרוף נחשב לנסיך הרוק הישראלי, אבל עד ל-1991, למרות שכבר שר וכתב כמה שירים בפורטיסחרוף, הוא תיפקד בעיקר כגיטריסט (החתיך עם הבלורית) שעמד על הבמה לצד רמי פורטיס. ב"הכל או כלום" הוא ניסה לראשונה גם לבד ופגע בול. זה לא האלבום הכי גדול שלו (התואר הולך ל"סימנים של חולשה", שיצא ביום הראשון של 1994), אך היו פה מספיק שירים טובים שהוכיחו שסחרוף מסתדר היטב גם לבד. בעצם לא כל כך לבד: סחרוף נעזר פה בלא מעט חברים טובים מסצנת הרוק העולה באותם ימים: דן תורן ("השומר של הגן"), ערן צור ("נימפה" ו"ערב חולה") וכמובן פורטיס וסמי בירנבך, עוד אקס ממינימל קומפקט ("לחץ" ו"חלליות"). על הדרך הוא גם חשף את אחד מכישוריו הגדולים – חידוש רוקי לקאלסיקות עבריות – כאן ל"האיש שבקיר" שביצע במקור שמשון בר נוי.
כרמלה גרוס ואגנר – פרח שחור
הנה דוגמה ליחסי הגומלין שפרחו אז בקליקת הרוק העברי. ברי סחרוף, שקיבל מצור שני טקסטים לאלבום שלו, החזיר לו כשהפיק, ביחד עם קורין אלאל, את אלבום הבכורה של כרמלה גרוס ואגנר, הלהקה שצור הקים לאחר פירוק טאטו. בזמן שאלונה דניאל, עוד יוצאת הלהקה ההיא, כבשה את הרדיו במלחמת המפרץ עם "על גגות תל-אביב", צור שר על דברים אפלים ומפחידים בהרבה. שם הלהקה הורכב אמנם משמות המשפחה של השכנים בבית שבו צור גדל בקריות, אך הם הגיעו לכל המדינה. למעט "תמונה אימפרסיוניסטית" ו"פרפרי תעתוע", מרבית השירים כאן היו די קשים לעיכול, אפילו לאוזני עורכי המוזיקה ברדיו הטרום פלייליסטי. "פרח שחור" אמנם לא נמכר בכמויות, אך הוא נותר אחד האלבומים הכי אמיצים ומרשימים שיצאו בשנה ההיא.
נושאי המגבעת – מי רצח את אגנתה פאלסקוג
ב-1991 חברי משינה לקחו שנת חופש מהלהקה, ושלומי ברכה ניצל אותה כדי להפיק את האלבום הזה. אם "פרח שחור" היה האפל ביותר מבין האלבומים העבריים שיצאו ב-1991, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" היה כנראה הפחות מובן שבהם. עם שירים כמו "נגד כיוון הזיפים", "אני טקסט פוליטי?", ערבוב שמה – תוך שיבושו - של חברת אבבא בשם האלבום (היום זה היה יכול להיות בסיס לפודקאסט מסקרנן) ושורות כמו "קנו לעצמכם מתנה לחג / מתנה, מתנה, מתנה לחג / גם אני אקבל בגבולות הסביר / ולכן מי אני שאזרוק אבנים על הים" ("מתנה לחג"), לא תמיד הבנת למה בדיוק מתכוון הסולן אהד פישוף כשהוא שר. אך כשהאזנת לנושאי המגבעת, ובייחוד ל"הבא בתור הוא סוס", אי אפשר היה למחוק את חיוך. זו הייתה חגיגת נויז ונונסנס סופר מקורית שלא האריכה ימים. מעט לאחר הוצאת האלבום הנהדר הזה החמישייה התפרקה.
רוקפור - רשת פרפרים
רוקפור נוסדה בחולון, אך מי שהאזין לאלבום הבכורה היפה שלה, "רשת פרפרים", היה עשוי לחשוב שהוא חזר 25 שנה לאחור ללונדון או לקליפורניה של אמצע הסיקסטיז. חברי הלהקה לא רק נשמעו כמו להקת פולק-רוק פסיכדלית מאז, אלא גם הקפידו להראות כך: חולצות פרחוניות, מכנסיים מתרחבים, גיטרות שהתכתבו עם הביטלס והבירדז ועטיפה פסיכדלית לאלבום שיצא במעט מדי עותקים והפך מאז לסופר מבוקש – לפחות בגרסת הוויניל שלו. בגזרת הלהיטים היו כאן "הכעס" ו"שוב לא שקט", לצד גרסה נוספת ל"שם יש" של יונה וולך (שהופיע גם ב"הכל או כלום" של סחרוף). "רשת פרפרים" הוא עדיין אלבום בכורה יפה שנעים לשוב אליו מדי פעם, אך הוא היה רק המתאבן למאסטרפיס שאלי לולאי, ברוך בן יצחק, איסר טננבאום ומרק לזר הוציאו תחת ידיהם ארבע שנים לאחר מכן - "האיש שראה כל".
תערובת אסקוט - תערובת אסקוט
בניגוד לרוקפור שעדיין כאן, תערובת אסקוט לא ממש האריכה ימים. אסף אמדורסקי, ירמי קפלן ועמיר (ג'נגו) רוסיאנו הספיקו להוציא רק אלבום אחד, אך למרות השמעות נאות - בעיקר ל"החדר האינטימי", "ואולי תבוא איזו נחמה" ו"הילדה שלי" - הם בחרו לפרק את החבילה ולצאת לקריירות סולו. אמדורסקי נטש את הרוק האלטרנטיבי והרזה שהוצג פה ופצח ברומן ארוך עם האלקטרוניקה. קפלן - לפחות בתחילת דרכו כסולן – עוד שמר על הרוח הפרועה שנשבה כאן, ורק ג'נגו נותר נאמן באמת לפורמט הגיטרה-בס-תופים הנזירי שאפיין את האלבום הזה. למרות שנותרו חברים טובים, תערובת אסקוט התאחדו מאז רק פעם אחת. אולי השנייה תקרה לרגל הוצאה מחודשת של האלבום על גבי תקליט ויניל - באמת שכבר הגיע הזמן.
אתניקס – מסאלה
אתניקס היו תגובת הנגד לכל להקות הגיטרות שכאן (וגם לאלו שלא נכנסו לרשימה). או בחלוקה של אותם ימים: בזמן שגלי צה"ל קידשו את הרכבי הרוק של תל-אביב, ברשת ג' טחנו את השירים שהופיעו ב"מסלאה". ואתם יכולים לנחש לבד למי האזינו יותר. התחנה גם העניקה לאתניקס את תואר "להקת השנה" ושניים מלהיטי האלבום נכנסו לעשרת הגדולים במצעד השנתי: "כתם הפרי" ו"קטורנה מסאלה" המעולה. האחרון גם חשף לקהל הרחב את זהבה בן. אתניקס לא רק נשמעו אחרת מיתר הלהקות אז (הרבה קלידים ולא מעט סלסולים), הם גם נראו שונה: מול הרוקרים המעושנים של שינקין, זאב נחמה ותמיר קליסקי הזכירו יותר צמד רואי חשבון חנונים שהתגלגלו במקרה לעסקי המוזיקה. בזמנו המבקרים די התנשאו על אתניקס, 30 שנה אחרי מותר כבר להודות שלפחות במקרה הזה הם טעו ו"מסאלה" נשאר אלבום פופ אדיר וכיפי.
גידי גוב – אין עוד יום
1991 הייתה אחת השנים הכי טובות של גידי גוב. הוא הנעים לנו את הזמן בחדר האטום ביחד עם חברי "זהו זה" והרדיו ניגן בלי הפסקה את השירים מ"אין עוד יום". אחרי פאזת הרוק הצרוד של "דרך ארץ", אלון אולארצ'יק, החבר מכוורת, הוציא פה מגוב את המיטב באלבום הכי מגוון ומצליח שלו, שגם הכתיר אותו ל"זמר השנה". לצד הרוק ("נאחז באוויר"), יש כאן שפע של רומנטיקה מתוקה ("אני שוב מתאהב" ו"עדיין מחכה לך"), הומור מתבקש ("נערה במשקפיים" שכתב יהונתן גפן) וקורטוב נוסטלגיה ("בשדה ירוק", שדני סנדרסון הלחין לאלבום השני של דודה שמעולם לא יצא). כמעט כל השירים שהופיעו ב"אין עוד יום" הפך ללהיט, אבל מעל כולם בלט "למה ליבך כמו קרח", לא מעט הודות לקול הענק של אלי לוזון שהפך את השיר החביב הזה לפצצת סול עוצמתית.
דויד ברוזה – נשיקה גנובה
באמצע האייטיז נדמה שלא היה סלון בישראל שבו לא התנגן על הפטיפון עותק של "האישה שאיתי" של דויד ברוזה. אחרי השלאגר הספרדי, ברוזה קיווה לשחזר את ההצלחה גם בחו"ל ועזב לארצות הברית. ב-1991 הוא חזר עם "נשיקה גנובה", שאולי לא נמכר כמו "האישה שאיתי", אך היה לא פחות יפה ממנו. לצד השותף הוותיק, יהונתן גפן, שחתום פה על מחצית מהשירים, פנומן הגיטרה הספרדית קיבל שני טקסטים ממאיר אריאל. הראשון, "מתחת לשמיים", היה במשך שנים שיר הכניסה המבוקש ביותר בדרך לחופה, וזכה לביצועים ארוכים (מאוד) במופעי הזריחה של ברוזה במצדה. השני, "בצהרי היום", שבו השתתף גם הטרובדור המתולתל היה הגרסה הכנענית למערבון שמבין שלמרות חלומות על אמריקה, אנחנו עדיין במזרח התיכון ("תראו תראו את ה'גארי קופרים' האלה / 'קלינט איסטוודים' דמי קולו, 'יענו' בזים לשרב / הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם / מתרבות המערב").
שלום חנוך - בגילגול הזה
האגדה מספרת שלקח לשלום חנוך בערך שלוש דקות לכתוב את "ככה וככה", אחד הלהיטים הכי גדולים של 1991. "בגלגול הזה" אמנם נחשב לאלבום פחות "חשוב" של חנוך – בטח כשמעמידים אותו ליד "אדם בתוך עצמו" ו"חתונה לבנה". אבל הוא סידר למלך הרוק הישראלי את אחת השנים היפות בקריירה, בטח אחרי הכישלון שבו התקבל "רק בן אדם" הבומבסטי. היו כאן שירים מעולים ("ככה וככה" ושיר הנושא הגוספלי), דיון חשוב ולא שכיח ביחסי ישראל והפלסטינים ("בדיוק כמוך") וטקסטים שהגיעו מהחבר הטוב, מאיר אריאל ("אומרים שבלי" ו"ויקטוריה" הנהדר). ברשימת הנגנים החלומית כיכבו בין היתר משה לוי, רוני פיטרסון המנוח, וגם הבס המקפיץ של יוסי פיין והסקסופונים של ירוסלב יעקובוביץ. "בגילגול הזה" הוא לא רק אחד מהאלבומים הכי יפים וטובים של חנוך, אלא גם האחרון שלו שבאמת הפך ללהיט מכירות. מאז חלפו 30 שנה.
