לא פשוט להיות לנה דל ריי. על כל אחד שאוהב אותה ומוכן להישבע (ועל הדרך גם לנסות לשכנע אחרים) שהיא הדבר הכי גדול וגאוני שקיים בפופ העולמי בשנים האחרונות, תמצאו ארבעה שלא מסוגלים להחזיק אפילו שנייה אחת מהרגע שבו היא מתחילה לשיר. אבל מבחינת דל ריי, היא ממשיכה לאתגר את הקהל שלה ועושה זאת גם בלא מעט רגעים לאורך Chemtrails over the Country Club, האלבום החדש שלה, השביעי במספר. אלא שלא פעם נדמה שהאריזה אצלה חשובה בהרבה מהתוכן, ושיותר בוער לה להישמע טוב מאשר ליצור מוזיקה מרתקת באמת. דל ריי לא לבד בעניין הזה, חלקים רבים מדי מהפופ העולמי של ימינו כבר כבלו את עצמם להנחת העבודה הזו, לפיה יותר חשוב לצאת נכון מאשר מעניין.
בעשור וטיפונת שחלף מאז שדל ריי הוציאה את אלבום הבכורה שלה היא הספיקה לא מעט. הפופ החולמני שלה, שקורץ לאמריקה המתקתקה והכאילו נאיבית של שנות ה-50 וה-60, ונשמע לעיתים כמו אלבום של ננסי סינטרה שמנוגן בהילוך איטי, הלך והתגבש לאורך הדרך, אבל לא באמת השתכלל. לאט ובבטחה היא בנתה את התפקיד שלה בפופ האמריקני והתאהבה בו כשהתיישבה על משבצת "המיוחדת" - הצעירה החכמה שכותבת שירים נוגים שצריך להקשיב למילים שלהם, ולא רק לבהות בקליפים.
אלו שהצליחו להתגבר על האובר-מלודרמטיות של דל ריי נהנו פה ושם מכמה רגעים יפים באמת לאורך הדרך. Born to Die, האלבום השני שלה, וזה שהפך אותה לתופעה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה, הוא עדיין אחד התקליטים היותר מרשימים שיצאו בעשור הקודם. אחריו הגיעו עוד כמה שניסו להתעלות עליו, או לפחות לשחזר אותו. הם עשו זאת במאמץ רב ובהצלחה משתנה, ובעיקר סימנו את דל ריי כאחת שקצת דורכת במקום ונשמעת לא פעם כמי שעושה קאברים לעצמה. הקיבעון הזה, שעוד נתפס הגיוני כשמדובר ביוצר מבוגר ששיאו מאחוריו, מתקבל באופן פחות לגיטימי כשעוסקים בזמרת שעדיין אמורה להיות בדרך למעלה.
נראה שגם דל ריי הרגישה קצת תקועה. לפני שנתיים משהו אצלה סוף סוף התחיל להשתחרר עם !Norman Fucking Rockwell, האלבום הבאמת גדול בגוף העבודות שלה. לכאורה, הוא לא הציע דבר שהיא לא עשתה קודם לכן: הפופ עדיין היה חולמני, ההפקה המשיכה להיות ערפילית ואולטרה-נוגה, וכל הדרמה המשיכה להתנהל בזחילה הזהירה שבה מומלץ לנהוג ליד בתי ספר וגני ילדים בשנת הלימודים. אבל איכשהו זה עבד. ואפילו נהדר.
אחרי אלבום גדול באמת (ו-!Norman Fucking Rockwell בהחלט זכאי להיחשב ככזה), אמן יוצר יכול לעשות אחד מהשניים: לנסות להתעלות על עצמו במטרה להשלים יצירת מופת נוספת, או לחילופין, לצמצם את הציפיות מעצמו ומהקהל, ולחזור עם אלבום טוב שיספק לו קצת חמצן לעוד כמה שנים. דל ריי, לא מישהי נטול יומרות או שאיפות אמנותיות, בנתה על התרחיש הראשון. אחרי כמה האזנות ל-Chemtrails over the Country Club מתברר שהוא מתאים בעיקר לתסריט השני.
ללא שתי כוסות אספרסו לא בטוח שהייתי צולח את 45 וחצי הדקות של האלבום בלי שהיו נרדמות לי העיניים, וגם האוזניים. דל ריי – שתמיד התנהלה בהילוך שני בואכה שלישי – משייטת לאורך מרבית השירים כאן בהילוך ראשון. הזהירות והשמרנות הזאת כבר לא נתפסת כאנטיתזה לפופ הקופצני הכללי השולט במוזיקה, אלא כעניין שמתחיל קצת לעייף.
מה שמעייף לא פחות מהקו המוזיקלי של דל ריי הוא העיסוק הדי אובססיבי שלה בעבר. היא לא רק זמרת, אלא מעין היסטוריונית חובבת מטעם עצמה של התרבות האמריקנית. גם לאורך Chemtrails over the Country Club היא מרפרפת לימים שבהם ארצות הברית נתפסה כגדולה ומושכת. הרומנטיזציה הזאת של העבר, בתוספת הפילטר הנכון באינסטגרם, כמובן, הפכה לתזה שמובילה את היצירה של דל ריי. אלא שכל מי שמסתובב על כדור הארץ בשנים האחרונות כבר למד בעצמו שלא כל מה שנתפס כעבר מפואר ניתן לשוב ולהלל גם בהווה.
Chemtrails over the Country Club הוא לא אלבום רע, אבל רגע לפני סופו הוא הופך לטוב באמת. הנס הזה מתרחש בזכות שני השירים הסוגרים שזורחים מעל אלו שקדמו להם. Dance Till We Die היפה, שקצת מנער את הקו הישנוני הכללי וזורק לרוק הנשי של הסבנטיז בואכה סטיבי ניקס וג'וני מיטשל, ומעלה חיוך נוסטלגי קטן. מיטשל נוכחת גם בקטע הסוגר של האלבום – בקאבר היפיפה שדל ריי מגישה ל-For Free האגדי שלה.
חוץ מלנבור בדיסקוגרפיה של מיטשל כדי לדוג ממנה עוד קאבר להמשך הדרך, דל ריי צריכה ללמוד ממנה שיעור חשוב יותר. מיטשל – יוצרת חשובה בהרבה מדל ריי – העזה להתחדש, ועוד בשיא תהילתה. היא נטשה בהדרגה את הפולק-רוק שהכתיר אותה כאגדה ומצאה בית חדש במחוזות הג'אז-רוק. הסיכוי שהאלבום הבא של דל ריי ישייט באגפי הפיוז'ן (כמו מיטשל של סוף הסבנטיז) הוא אפסי, אבל לא יזיק לה לצאת מדי פעם מאזור הנוחות שלה.
