שלוש שנים חלפו מאז שנטע ברזילי כבשה את "הכוכב הבא לאירוויזיון" עם לופר וכריזמה. במדינה שבה קאברים הם לפעמים לא אמצעי אלא מטרה, ברזילי המציאה מחדש את המוסד המאובן, שנטה עד אז לכיוון של מחוות גרנדיוזיות וסנטימנטליות. החושים החדים של התוכנית ושלה קלטו שהצופים (ואחריהם מעריצי האירוויזיון) כבר לא מחפשים בהכרח את הפאוזה הדרמטית והגרון הבלתי נשכח, אלא פרשנות שתרכיב ותפרק מחדש את המקור, כמו "הציור השבועי לילד" בגרסה המוזיקלית.
נטע ברזילי Supercalifragilisticexpialidocious
ברזילי חוזרת לאזורים הללו – ואולי הפועל המדויק יהיה נסוגה - באי.פי החדש שלה, שכולל שירים נבחרים מתוך סדרת הרשת Netta's Office. "המשרד של נטע" מתואר על ידה כאמצעי לתקשורת ישירה עם הקהל בעזרת כניסה ל"עולם המוזיקלי הפרטי והפרוע שלי". לדבריה, כך מתאפשר לה "להוציא החוצה דברים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי בשירים או בקליפים המצוחצחים שאני מוציאה".
אלא שהניסיון לייצר מחיצה בין הרפרטואר ה"רגיל" של ברזילי לעומת גרסאות ללהיטים כמו Coco Jumbo של Mr. President או Low של הראפר פלו-רידה הוא מלאכותי. מצד אחד, אפשר לחשוב שסינגלים כמו "באסה סבבה" ו"ננה בננה", או שיתוף הפעולה המחריד עם עומר אדם ב-BEG מייצגים פרסונה אמנותית שחייבת להיבדל משעשועי האולפן והרשתות החברתיות. מצד שני, לתאר את הביצועים באי.פי כמשהו "פרוע" מעלה את התהייה מה בכלל המשמעות של המילה.
למעשה, מה שברזילי מעניקה למעריציה הוא את עונת ההמשך שלא הייתה ב"הכוכב הבא". אפילו הביצוע ל-Barby Girl של אקווה מהעונה ההיא נכלל שם, כי "המון אנשים ביקשו להכניס לפלייליסט", והרי חלילה שלא נאכיל אותם גרבר בכפית. אבל חידושים וחדשנות הם לא אותו דבר. ובשלב זה, הפאזלים המסונתזים של ברזילי כבר נשמעים כמו רעיונות שחוקים ומעייפים שיכולים להרים את האווירה בערבי חברה עם קהל מהסוג שקונה דירות בפרויקט הנדל"ן שברזילי פרסמה.
מלבד Cuckoo היפה שיצא בקיץ, ברזילי בוחרת פעם אחר פעם ב"קטע" שמתחפש לאמירה פורצת דרך. זאת המסכה שבזמרת והיא כנראה משתלבת מצוין עם עידן הוויראליות והשליטה של טיקטוק במצעדים, כמו גם עם החיבה הטבעית והלגיטימית של ברזילי למשחקים. אבל אין שום ערך מוסף בסיבוב על Blue של Eiffel 65, וגם מורשת "מרי פופינס" תשרוד בלי דהירה עמוסת אוטו-טיון על Supercalifragilisticexpialidocious.
נטע ברזילי The Times They Are A-Changin
בכלליות, מה שפעם נחשב מפתיע ואולי אפילו מרענן הוא בסך הכל עוד קצת מאותו הלופר. ולכן יש משהו סמלי בשיר הסוגר, קאבר ל-The Times They Are A-Changing הנצחי של בוב דילן. זאת לא הפנייה משירי פופ וטראש לקלאסיקה. זאת הבחנה טרחנית, שממילא ברזילי מנסה למחוק בקטע פוסט-מודרני (וטרחני לכשעצמו). מה שבולט כאן זאת ההזדמנות לשמוע קול נקי יחסית, ולא רע בכלל. סוף-סוף עיבוד שבו האפקטים משרתים את השיר ולא את עצמם. דילן, אולי בגלל דילניותו, ניצל מהטבח שמתרחש בחמשת השירים שקדמו לו. אבל ברובד עמוק יותר, הוא גם חושף את הסתמיות של הפרויקט בפרט ואת התקיעות של ברזילי בכלל. זה לא מספיק שנטע ברזילי שרה "הזמנים הם משתנים", היא גם צריכה להקשיב.
