מטפסת כל הדרך לוושינגטון
ההשבעה של ג'ו ביידן וסגניתו קמלה האריס ביום רביעי הקרוב תהיה אירוע נוצץ מאוד ומאובטח היטב - ליידי גאגא תגיע לשיר את ההמנון, ג'ניפר לופז תשוויץ במנעד שלה, ברק ומישל אובמה יפגינו חיוכים וריחוק חברתי (הטראמפים דווקא צפויים להבריז). אבל אנחנו חובבי ספרות, ומתמקדים במה שחשוב. לא פוליטיקה, אלא פואטיקה. ועל כן עינינו נשואות אל אמנדה גורמן בת ה-22, שצפויה לגנוב את ההצגה.
גורמן תהיה המשוררת הצעירה ביותר שהשתתפה בהשבעה נשיאותית אי פעם. היא תקרא את שירה The Hill We Climb ("הגבעה שעליה אנחנו מטפסים"), שככל הנראה יהווה משל מרומז לייסורים והמאמץ הכרוכים בתמורות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות. כזכור, ביידן והאריס מדברים על השנים הצפויות לארצות הברית כשנים של איחוי וריפוי הפצעים, לאחר הנימה הפלגנית שאפיינה את האיש שישב בבית הלבן בארבע השנים האחרונות.
למשוררת הצעירה לא היה המון זמן להתכונן. הקשר עימה נוצר רק בסוף החודש שעבר, ולדבריה, נאמר לה כי ג'יל ביידן - בקרוב האישה הראשונה של ארצות הברית - היא זו שהמליצה עליה. בשיחה עם סוכנות הידיעות AP הוסיפה כי לא קיבלה הוראות מפורטות מה לכתוב לקראת האירוע, אבל "עודדו אותה להדגיש מסרים של אחדות ותקווה, על פני הצהרות בסגנון 'דינג, דונג, המכשפה מתה', בנוגע לעזיבתו של טראמפ".
נדמה שהדרך הטובה ביותר ללמוד על גורמן היא להציץ בחשבון האינסטגרם מעורר הקנאה שלה, ובכל זאת, הנה כמה פרטים: היא סיימה את לימודיה בהרווארד בשנה שעברה, וב-2017 נבחרה על ידי ממשל אובמה ל"משוררת הנוער הלאומית". בשנים האלה התרגלה להופיע באירועים חגיגיים ורשמיים, ואף הגיעה לבית הלבן כדי לקרוא משיריה מול הנשיא, מזכירת המדינה הילרי קלינטון, המועמד הדמוקרטי לשעבר אל גור, היוצר לין מנואל מירנדה, זוכת פרס נובל לשלום הפקיסטנית מלאלה יוספזאי ואחרים.
האירוע המתוקשר יציב את גורמן בשורה אחת עם חמשת "משוררי השבעות" קודמים שזכו לתואר הייחודי (באמריקנית זה נשמע יותר טוב). הראשון היה רוברט פרוסט, שהשתתף בשנת 1961 בהשבעת הנשיא קנדי, ואחריו הגיעה מאיה אנג'לו, שהשתתפה בשנת 1993 בהשבעתו הראשונה של ביל קלינטון. בהשבעתו השנייה כיכב מילר וויליאמס. את המסורת חידש אובמה, שהזמין בשנת 2009 את אליזבת' אלכסנדר ובשנת 2013 את ריצ'רד בלנקו. טראמפ, באופן שלא הפתיע רבים, ויתר על נוכחותם של אנשי רוח בהשבעתו.
הקרב על רמבו
השיער שלו מסורק, ובכל זאת נראה סתור. העניבה שלו יושבת בול במקום, אבל בזווית. העיניים שלו נראות נוקשות מאוד, או רגישות כמעט עד בכי. זה ארתור רמבו, והוא בן 17. הוא נראה כמו ילד, אבל בשלב הזה כבר נחשב לאחד המשוררים המבטיחים בצרפת. אבל השיא הפואטי שלו כבר מאחוריו. בקרוב הוא יעזוב את צרפת ויעבור לאתיופיה, שם הוא ימכור נשק. אחר כך יחלה בסרטן וימות במרסיי, כשהוא רק בן 37. מותיר אחריו את המאהב-הפטרון-הקנאי פול ורלן ויצירות מופת כמו "עונה בגיהינום". הפושטק המוכשר, השד משחת, הפך בינתיים לאייקון תרבותי צרפתי. מנכסי האומה. לפעמים צצות עם זה בעיות.
בשנים האחרונות קמה תנועה בצרפת הקוראת להעביר את שרידי גופתו של רמבו לפנתיאון בפריז, ממש ליד ורלן. אכן, קודם כל בגלל שירתו, אבל גם כיוון שבהקשר הפוליטי הנוכחי, לדמותו של רמבו מקום חדש בזיכרון התרבותי כנציג פורץ דרך של הקהילה הגאה, ויש המבקשים להעלותו על נס. התפרסמה גם עצומה, עליה חתמו שלל ידוענים וכן שרת התרבות של צרפת, רוזלין בשלו. השבוע הודיע הנשיא עמנואל מקרון שזה לא צפוי לקרות.
למקרון אין שום דבר נגד המשורר הנערץ. להפך, הוא פשוט דואג גם לבני משפחתו הנותרים. לפי סוכנות הידיעות הצרפתית, נשיא הרפובליקה שיגר אליהם מכתב, בו הודיע כי הוא מכבד את בקשתם ששרידיו של רמבו יישארו בעיירת הולדתו, שרלוויל-מזייר. "אני לא רוצה לפעול נגד רצונותיה של משפחת המת. השרידים של ארתור רמבו לא יועברו", כתב. אם כן, בשנים הקרובות, לכל הפחות, מעריצי הספרות המאוכזבים יכולים להישאר מאוכזבים, ובני המשפחה יכולים להישאר רגועים - שכן על פי החוק הצרפתי, הנשיא הוא היחיד שיכול להורות על העברת נקברים לפנתאון, שבו קבורים ענקי רוח כמו דיומא, וולטר, ויקטור הוגו ורוסו. לעת עתה, ורלן ורמבו ייאלצו להיוותר רחוקים זה מזה, במותם כמו בסוף חייהם.
המכתב של עגנון לגולדברג
בשנת כך וכך, התאריך לא ידוע, ש"י עגנון שיגר מכתב ללאה גולדברג. "לידידתי הכבודה במשוררות בעולם תבורך כבוד לאה גולדברג", פותח הסופר, ואפשר ממש להרגיש את הערצתו כלפיה מציפה את הדף. במכתב עגנון כותב לגולדברג על ביקוריו באוניברסיטת שטרסבורג ובסורבון בפריז - "שתי הרצאות נפלאות הרצו עליי", הוא מספר - ומצר על כך שבירושלים לא זכה לכבוד כזה, לדבריו. "מרוב אהבתי אליך הרשיתי לי לכתוב לך", עגנון כותב ומגלה את הצד הרגשני באופיו, וגם אשתו אסתר מצטרפת לברכות.
אבל הדרמה האמיתית של המכתב מגיעה בצורת בקשתו של עגנון, ממנה גולדברג התעלמה. כידוע, עגנון ידע לרדוף אחר כבודו, ובו זמנית, להציג את עצמו כאיש עניו, נחבא אל הכלים ממש. וכך הוא כותב: "ועתה ברחמיך הרבים קחי את המכתב וקרעי אותו לקרעים למען לא יישאר זכר להתפארות שלי, איש צליל דעת שפתאום שמח בכבוד שעשו לו".
המכתב לא נקרע, אלא נשמר במצב מצוין והתגלגל לארכיון של מכון גנזים. יאיר קידר, יוצר סדרת הסרטים הספרותית והחשובה "העברים" (שאת כל פרקיה אפשר למצוא ביוטיוב בחינם, וכדאי לעשות כן) מצא אותו, ופרסם אותו בקבוצת הפייסבוק המומלצת שהוא מתפעל, "לאה גולדברג". אם גם אתם כמו עגנון אוהבים את המשוררת רבת הכישרון, תוכלו למצוא בקבוצה שלל פנינים בלתי מוכרות - תצלומים, מכתבים, כתבי יד ומה לא.
כתבו את זה קודם, לפניי? זה לא משנה
אחד השירים האהובים על הצוות המורחב של "אוזני חמור" (המונה בשלב זה אדם אחד בלבד, אבל מי יודע מה יוליד יום), הוא Cemetry Gates של להקת הסמית'ס. האם זו שירה? האם זה פזמון? לא חשוב. בוב דילן זכה בנובל לספרות כבר לפני נצח וחצי, ואין טעם לנהל את הדיון הזה. כשזה טוב - זה טוב. ובמקרה הזה, זה נשגב.
"יום שמש מחריד, אז אני פוגש אותך בשער בית הקברות", שר מוריסי על גבי המוזיקה הקופצנית, "קיטס וייטס בצד שלך, אבל וויילד הפראי לצדי". הדובר ובן הלוויה שלו משוטטים בין המצבות הישנות, כשהם שוקעים בהרהורים פילוסופיים, קיומיים ממש, בהתאם למיקום. "כל האנשים האלה, כל החיים האלה, איפה הם עכשיו? עם האהבות, השנאות והתאוות שלהם - ממש כמו אלו שלי. הם נולדו, הם חיו והם מתו. זה כל כך לא הוגן. אני עומד לבכות".
ואז מקבל השיר תפנית. מתברר לנו כי זוהי בעצם יצירה ארס-פואטית קטנה, שעוסקת בקשיי הכתיבה לא פחות מבחרדת המוות. וויילד שמוזכר בבית הראשון, חוזר ומפציע בבית השלישי. כשהשותף לשוטטות מדקלם שורת שיר ומייחס אותה לעצמו, הדובר אינו יכול לעבור על כך בשתיקה. המילים מצלצלות לו מוכר. "אם אתה רוצה לכתוב פרוזה או שירים, המילים חייבות להיות שלך. אל תעשה פלגיאט ואל תיקח בהשאלה, כי תמיד יהיה מישהו איפשהו, עם אף גדול שיידע, יכשיל אותך ואז שיצחק כשתמעד" (בבריטית זה נשמע הרבה, אבל הרבה יותר טוב). השיטוט בבית הקברות המסתורי והספרותי נמשך, והדמות המלווה מגלה דבר מה מוזר: גם כשהיא מנסה לגוון, לומר מילים שאך ורק היא יכולה להמציא, מתברר לה שמישהו כבר כתב אותן פעם. ובמקרה הזה, נפקנית מ-1804!
עד כאן, שיר גדול. מענג. מושלם. אבל מחקר קטן מגלה שמדובר בעצם בשיר ענק. כי בעוד שהדובר בשיר מכשיל פעם אחר פעם את בן לווייתו, וחושף את חוסר מקוריותו המשווע, מתברר שגם הרהוריו הפילוסופיים שלו - האינטימיים ביותר, אלה שבוקעים לכאורה מצפונות לבו, נאמרו כבר על ידי מישהו איפשהו. ובאופן ממוקד יותר, בסרט "האיש שבא לארוחת ערב" של וויליאם קית'לי משנת 1942. באחת הסצנות, השחקנית לוריין שלדון (בגילומה של אן שרידן) אומרת את הדברים האלה ממש - וכמעט באותו ניסוח, כפי שתוכלו לראות בסרטון. אגב, הסרט עצמו גם אינו מקורי לגמרי, והוא מבוסס על מחזה שעלה לבמות שלוש שנים לפני כן.
מוריסי הוא מומחה לאירוניה, אבל נדמה שיש כאן משהו גדול יותר מזה. בשיר שכולו עוסק בפלגיאטים, ובאהבת הספרות כאחד, הוא שותל פלגיאט משלו. כאילו הוא אומר לנו שבסופו של דבר, זה פשוט בלתי נמנע. נסה להגיד משהו חדש ותגלה שנגזר עלייך לצטט בעל כורחך, ובו זמנית, הוא מראה לנו שההקשר משנה הכל. אפילו כשהמילים זהות, בסרט ההוליוודי הנושן ובלהיט הבריט-פופ הקצרצר הן מקבלות משמעות שונה לגמרי. נגזר עליך לשחזר, אבל נגזר עליך גם לחדש. אין לך מוצא.
