במלחמת העולם הראשונה שני חיילים בריטיים נשלחים לשטח האויב כדי למסור הודעה שיכולה להציל את חייהם של 1,600 חיילים, בהם אחיו של אחד החיילים. יש להם שעות ספורות לעשות זאת.
זה הבסיס הדרמטי לסרט "1917", יצירתו האפית והחדשה של סם מנדס, שגם כתב את התסריט ומבוסס על סיפורים שסבו סיפר לו. בתפקיד החיילים שני שחקנים אלמונים למדי, דין צ'רלס צ'פמן (תומאן מ"משחקי הכס") וג'ורג' מקיי ("קפטן פנטסטיק"), אבל סביבם אפשר להבחין בכמה פרצופים מוכרים כמו קולין פירת' ובנדיקט קמברבאץ'. את הסרט צילם האגדה החיה רוג'ר דיקנס, מהצלמים המוערכים והמהוללים בתעשיית הקולנוע ("בלייד ראנר: 2049", "ארץ קשוחה") בסגנון צילום שמדמה שוט אחד, וכבר עכשיו הסרט מסתמן כאחד הסרטים הבולטים בעונת הפרסים הקרובה.
"1917"- טריילר
"ברגע שהבנתי שהסרט יהיה שעתיים של זמן אמיתי, זה היה הדבר הטבעי לעשות, לנעול את הקהל ביחד עם הדמויות המרכזיות, ולהיות איתם כאשר הם מתחילים להבין, במודע או לא, שאולי הם לא יצליחו לצאת מהמסע הזה", מסביר מנדס בריאיון ל-ynet את בחירת הצילום הייחודית, "הרגשתי שהקהל צריך לחוות עם הדמויות כל שנייה שעוברת".
את ההשראה לסרט קיבל מנדס מסבו, אלפרד מנדס, שגויס בגיל 17 לצבא הבריטי ונלחם במלחמת העולם הראשונה. אלפרד מנדס הפך לסופר – אולם לילדיו ולקרוביו הוא סיפר רק בשלב מאוחר בחייו על מה שעבר עליו במהלך המלחמה. "רק באמצע שנות השבעים לחייו הוא החליט שהוא הולך לשתף במה שקרה לו בשנות נעוריו. הייתי אולי בן עשר או אחת עשרה והיה סיפור אחד שהוא סיפר לנו - שהטילו עליו משימה להעביר מסר דרך שטח הפקר בחורף של 1916. הוא היה קטן פיזית, והם נהגו לשלוח אותו כי הוא היה מסוגל לרוץ מתחת לערפל בשטח. זה הסיפור שנשאר איתי, הסיפור שהרגשתי שאני רוצה לספר".
הבעיה הראשונית והעיקרית שעמדה בפני מנדס הייתה איך לספר סיפור אפי במסגרת מלחמה שהייתה מאוד סטטית. "היה המון מחקר מסביב לנושא, ידעתי שבלי למצוא את הפתח ליציאה שלהם לא אוכל לעשות את הסרט, אבל אז גיליתי את הרגע ב-1917, שבו הגרמנים נסוגו לקו הינדנבורג ופתאום זה נעשה אפשרי ליצור מסע שיתרחש בנופים שונים ובאווירה מגוונת". קו הינדנבורג, רק על מנת לסבר את האוזן ולהביא את הרקע לסיפור, היה קו ההגנה של הגרמנים בחזית המערבית בחורף של 1917-1916. בין פברואר למרץ 1917 נסוגו הכוחות הגרמניים מהקו כשהם מותירים אחריהם הרס רב, עצים כרותים, מלכודים וחומרי נפץ לאורך הדרך. תקופה זו נתנה למנדס את הקרקע לטוות את עלילת הסרט שלו.
"זוהי מלחמה שהסתיימה לפני יותר ממאה שנה ואנחנו עדיין מאוד ערים לה", אומר הבמאי. "יש דור שלם של גברים שפשוט נעלמו במלחמה. אם תלכי לאזורי המלחמה יש המון אנדרטאות יפות לאותם נעדרים. המספר של קברים בלתי מסומנים הוא מדהים, פשוט צלבים לבנים בכל מקום. כך הבנתי שהדבר הכי נכון לעשות עם הסרט הוא לקחת שני אנשים אחריהם נעקוב אל תוך הלא נודע. זו הפעם הראשונה שהייתי על סט ומצאתי את עצמי מתרגש מהאירוע שאנחנו מביאים לסרט, יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיים. בחיי, סט של סרט הוא הדבר הכי לא מרגש בעולם, הוא מלא בטכנאים ובאנשי מקצוע, ועם כל זה מצאתי את עצמי אבוד ברגשות לא אחת".
כאמור, לתפקיד שני החיילים ליהק מנדס שחקנים צעירים ויחסית אלמוניים. מנדס טוען שאם היה מלהק שמות גדולים לתפקידים האלה זה היה משנה לגמרי את הדינמיקה של הסרט. "רציתי שלקהל יהיו יחסים נקיים וטריים לגמרי עם הדמויות הראשיות", הוא מסביר ונותן קרדיט גדול לאולפני דרימוורקס ויוניברסל איתם עשה את הסרט.
"מה שקרה פה והיה שונה מכל הסרטים שעשיתי בעבר, הוא שאני כתבתי את התסריט. זה אומר שהייתה לי שליטה עליו. יכולתי ללכת ולהוציא אותו למעין מכירה פומבית. אמרתי, הנה התסריט שלי, אני רוצה לעשות אותו בצורה כזו עם הצוות הזה ועם השחקנים האלה, אתם רוצים לעשות אותו? אם הם אמרו לי כן, אז היו מספר ישיבות ויכולתי להחליט אצל מי התנאים יותר טובים. החלטתי ללכת עם האולפנים האלה כי היו לי איתם יחסים בעבר. ספילברג ודרימוורקס עשו איתי את "אמריקן ביוטי" ואת "הדרך לפרדישן" ויוניברסל עשו את "ג'ארהד" כך שהרגשתי בטוח בידיים שלהם. כמובן שבאיזשהו שלב האולפנים אמרו שזה ייתן להם אלמנט של בטחון אם בכל זאת אלהק כמה שמות ידועים, מה שהתכוונתי לעשות בכל מקרה. הסיבה שקולין פירת', בנדיקט קמברבאץ' וג'יימס מאדן בסרט היא בגלל שהם באמת טובים ורציתי שחקנים באמת טובים שיגלמו את התפקידים האלה. אבל לשתי הדמויות המרכזיות רציתי שחקנים טריים ככל האפשר".
האם ההחלטה לצלם את הסרט כשוט אחד היה חלק מהרצון שלך שהקהל ירגיש קרוב יותר לדמויות?
"כן. ברור. כל החלטה היא החלטה למען הקהל. לא הכל מצולם מנקודת המבט של החיילים, לפעמים רואים אותם בנוף כדמויות קטנות ולפעמים רצינו שהקהל יבין את הקושי הפיזי שלהם. והריקוד של שלושת הדברים: המצלמה, הדמויות והנוף, זו השפה של הסרט המסוים הזה. בתוך זה לא רצינו שהמצלמה תפרסם את עצמה. היא לא עושה דברים משוגעים כמו להיכנס דרך חור של מנעול והיא לא עוקבת אחרי תנועת הקליע או שטויות כאלה. תחשבי על זה, אנחנו חווים את החיים בשוט אחד מתמשך אז השפה הקולנועית הזו מזויפת. אבל איך השפה המזויפת הזו הפכה לנורמה בקולנוע? אלה החלטות עריכה שהתקבלו בשנים המוקדמות של התעשייה מסיבות שלא קשורות למוח שלנו אלא למצלמה. המצלמות היו כבדות מדי כדי לזוז איתן אז היית חייב לחתוך, ואז זה הפך לנורמה וכולם מאוהבים בטריקים של עריכה.
"אבל אותו הניסוי לא נעשה בכיוון ההפוך, ובעידן של מצלמות קלות וקטנות לא חייבים לשבור את ההרגשה של ההמשכיות. אני חושב שזה חלק מהתפתחות ההדרגתית של הדקדוק הקולנועי. אני לא אומר שאני צליין, שאני ממציא את הדרך, אני לא רוצה להישמע מנופח ובעל חשיבות עצמית, אבל זו הדרך שבה בחרנו לספר את הסיפור תוך צמצום המרחק בין הקהל לדמויות, בלי פילטרים לא הכרחיים. האם זה גימיק? הכל בסרטים זה גימיק. אני מתייחס לזה כדרך נוספת לספר סיפור, דרך שמתאימה הרבה יותר לסרט הזה שהוא בעצם מותחן עם ספירה לאחור, מעין פצצה מתקתקת ולא רק סרט מלחמה".
מנדס שהתחיל את דרכו בתיאטרון וזכה בפרס האוסקר ובתהילה עולמית ב-1999 עם סרטו הראשון "אמריקן ביוטי", נשאב לעולם המרטיני המנוער והלא מעורבב של ג'יימס בונד כשביים את שני הסרטים האחרונים בפרנצ'ייז המצליח, "סקייפול" (2012) ו"ספקטר" (2015). המרגל הידוע בשירות הוד מלכותה הביא למנדס כסף רב וחשיפה, אולם זה גם עלה לו בחמש שנים בהן הוא לא רצה לשוב לכיסא הבימוי. בזמן הזה מצא מנדס מפלט באהבתו לתיאטרון ובבימוי שתי הפקות מאוד מוצלחות שזכו לאהדת המבקרים והקהל, "הפרימן" ו"טרילוגיית לימן". "הייתי צריך קצת זמן לעצמי והתיאטרון סיפק אותי", הוא מסביר. "אחרי חמש שנים של בונד הרגשתי מרוקן והייתי צריך להטעין מצברים מחדש. תמיד רציתי לכתוב, ואחרי שנרגעתי קצת ומצאתי את עצמי חשבתי שאולי זה הזמן הנכון לנסות ולכתוב את התסריט הראשון שלי".
למה לקח לך כל כך הרבה לכתוב את התסריט הראשון?
"שאלה טובה. אולי בגלל שאני לא מחשיב את עצמי כתסריטאי טוב, זו הסיבה הראשונה. כשאתה במצב ששולחים אליך את העבודות של התסריטאים הכי טובים, אתה מבין שאתה לא כזה טוב. אבל אני חושב שגם חמש השנים שביליתי בחדר התסריטאים של בונד נתנו לי מעט אומץ. אני לא אומר, חלילה, שכתבתי את הסרטים האלה, אבל כן הייתי נוכח בתהליך הבריאה שלהם וזה עודד אותי. גם מדובר בסרט שלא מבוסס על דיאלוג, וזה עזר לי. בתור במאי תמיד הערכתי את האובייקטיביות שלי ואת היכולת שלי להישאר טיפה מנותק, ולפי זה להיות מסוגל לשפוט אם זה עובד. כשאתה עובד על דבר שלך, זה קצת יותר קשה. אבל בגלל המהות של הפרויקט והיותו אישי הרגשתי שזה קודם כל הסיפור שלי לספר, וגם הסיפור הוא ליניארי ולכן הצורה שלו הייתה פשוטה בסופו של דבר".
מה גרם לך לחזור ולרצות לעשות סרטים?
"מזוכיזם?", הוא צוחק וממשיך, "אתה מקבל איזו תחושה פנימית, מן הרגשה של ערב חג המולד. אני מודה שנעשה קשה יותר ויותר למצוא דברים שיכולים לגרור אותך מהמשפחה שלך ומהדברים שחשובים לך בעולם. אבל פה הרגשתי שזה חלק ממני, חלק מהילדות שלי, חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי והרגשתי שאני חייב לספר את הסיפור כמו שלא הרגשתי בעבר. לפעמים החודשים של התסכול, ההכנות המטורפות, האתגרים הבלתי פוסקים יכולים להיראות קצת חסרי תכלית, אבל עם הסרט הזה, נדמה לי שזה היה שווה את ההקרבה. אני מקווה שגם הקהל יחשוב כך".
