שנת 1971 הייתה שנה של התפוצצות. ברדיו לד זפלין שרו על אישה שבטוחה שכל הנוצץ זהב, ג'ון לנון עשה לכולנו דמיון מודרך ואריק איינשטיין חלם לשנות את העולם. בקולנוע, סטנלי קובריק שלח את אלכס וצוות הבריונים שלו להשליט אימה ברחובות, השוטר אזולאי הוריד דמעה ומונטי פייתון הראו לנו משהו שונה לגמרי. בינתיים בירושלים, בכיכרות ובצמתים, "הפנתרים השחורים" החלו להתאסף ולעשות בלאגן. הם קראו למגר את אפליית בני עדות המזרח במדינת ישראל, גנבו בקבוקי חלב מהעשירים וחילקו אותם לעניים, סחפו אחריהם סטודנטים צעירים ומרקסיסטים מושבעים, ואפילו הצליחו לגרום לגולדה להגדיר אותם כ"לא נחמדים". כך לפי האגדה.
הפעם הראשונה ש"הפנתרים השחורים" - אלה הישראלים, לא אלה מאמריקה - הוזכרו ב"ידיעות אחרונות" הייתה בינואר של אותה שנה. "קבוצת נערי שוליים בירושלים, הקובלת על קיפוחה בחברה הישראלית, החליטה לאמץ דרכם של הפנתרים השחורים", סיפרה הכותרת, בליווי ציטוט אופייני: "אנחנו לא נשתוק - אלימות תזעזע את הממשלה!". מאז תנועת המחאה ההיסטורית הזו הספיקה להדליק את המדינה, להישכח מעט - ולאחרונה עלתה שוב לכותרות הודות לסדרה "שעת נעילה", המביאה את סיפורה על רקע אירועי מלחמת יום הכיפורים.
בצירוף מקרים, "הפנתרים השחורים" עומדים כעת גם בלב אחד האירועים בפסטיבל המקוון "דוקו.טקסט" של הספרייה הלאומית, שתוכניתו נקבעה כבר לפני חודשים. במשך עשרה ימים, החל מיום ראשון הקרוב (ה-15.11) יועברו בשידור חי הקרנות סרטים, הופעות חיות, שיחות עם יוצרים ובמאים וסיורים מודרכים באוצרות הספרייה. במהלך האירוע על "הפנתרים השחורים", יוצגו פריטים ייחודיים ובלתי מוכרים מאוספי הספרייה - כרזות, פליירים, מכתבים, ועיתונים - שמציגים מממקור ראשון את סיפורה של התנועה, מתחילתה ועד לדעיכתה, עם הצטרפותם לפוליטיקה של שניים ממנהיגיה, צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו.
על אף שמאבקם היה מקומי, אנשי "הפנתרים השחורים" ספגו השראה בינלאומית, ולפחות בתחילת הדרך, עיניהם היו נשואות למאבק האפרו-אמריקני. עם זאת, חיש מהר חלקים מהם התנערו מההשוואות המתבקשות לתנועה ההיא. "שנתיים-שלוש לפני הצמיחה של המחאה בארץ, הייתה בארצות תנועה שהזכירה קצת את 'בלאק לייבס מטר' של היום. 'הפנתרים השחורים' אצלנו אימצו את השם שלהם, אבל עם הסתייגויות. הם הדגישו: 'אנחנו אוהבים את המדינה'", מספר ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. "אבל כך או כך, השם הזה נפל לידי השלטון כפרי בשל. אמרו להם, 'אתם יודעים שהפנתרים השחורים בארצות הברית אנטישמים ואלימים?'. אז הם לא ראו את עצמם כחלק ממאבק עולמי, אלא מקומי ואותנטי".
"לכל הדעות, אלה היו אנשים שיצאו מהנקודות הכי חלשות בחברה. היום כשאתה מסתכל על מוחים בעולם, בגל המחאה הנוכחי, זה לא כל כך ככה. היום גם מעמד הביניים לוקח בזה חלק, ובאמריקה אתה רואה שמי שמשתתף במחאה הם גם לבנים וגם שחורים", מציין עמיאור.
בין החומרים בספרייה הלאומית נמצא גם התמליל של השיחה המפורסמת של נציגי "הפנתרים" עם גולדה. "הם בעצם באו ואמרו לה: 'אין לנו לחם לאכול, הילדים שלנו נפלטים ממערכת החינוך, אנחנו כבר עשרים שנה בארץ, מתדרדרים לפשע ולזנות. ומצד שני בירושלים, בעיר שלנו, יש שכונות מסודרות עם עשירים שחיים טוב'. 'הפנתרים' ייצגו אנשים שחיו בבתים ערביים נטושים במוסררה, בתנאים מאוד קשים. עשרה ילדים במשפחה, כשלהורים לא הייתה פרנסה קבועה. ממתוך זה צמחו הדרישות הפוליטיות שלהם, שבעצם התפתחו למאבק בממסד כולו'".
בין היתר יוצגו באירוע הדימויים שמפוזרים כאן, לאורך הכתבה: כרזה של "הפנתרים השחורים", שלדברי עמיאור נעשתה בהשראת עיצוב של כרזות סובייטיות, הזמנה שמעודדת סטודנטים מהאוניברסיטה העברית להצטרף למחאות וגיליון של ביטאון התנועה, שעוצב ונוסח על ידי האנשים של תנועת "מצפן". לדברי עמיאור, "הם טענו שהממשלה רדפה אותם ומנעה מהם להדפיס את העיתון באופן קבוע. ויכול להיות שהם צודקים, כי הוא באמת לא הופיע בצורה סדירה".
ממצא נוסף מארכיון הספרייה: כרזה המציגה דמויותיהם של שר האוצר דאז פנחס ספיר, שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר. לזו האחרונה, אומר עמיאור, נעשה עוול מסוים מבחינה היסטורית. "אלה שלושת האנשים ש'הפנתרים' מיצבו כיריבים שלהם. עם זאת, גולדה גילתה עניין אמיתי בהם. הייתה לה נטייה סוציאליטת חזקה, וזה לא נכון שלא היה אכפת לה. אבל הם ראו בה את הממסד שהם שונאים, ובתמלול של השיחה ביניהם, אין ספק שהיא קצת מתנשאת עליהם. היא שואלת 'למה אתה לא עובד?', ומישהו עונה לה 'אני יכול לקבל רק עבודה בשכר חלקי'. אז היא שואלת, 'למה אשתך לא עובדת?', והוא עונה, 'כי יש לנו ילד בבית ואין מעונות לילדים'. נדמה לי שהיא מציעה להם סיגריות והם לא רוצים לקחת".
"אין ספק שהם שינו את החברה הישראלית"
ירון סחיש, ארכיונאי במחלקת הארכיונים, שעוסק באוספים הישראלים, מספר כי חלק מהפריטים שעוסקים ב"הפנתרים השחורים" קוטלגו כבר בזמן אמת, בעוד שאחרים נאספו ונמסרו לספרייה על ידי בני הזוג דפנה ורובין קמינר. "קמינר היה חבר במלא ארגוני שמאל, ואסף חומרים איפה שהוא נמצא", מספר סחיש. לדבריו, ארגוני השמאל של התקופה ההיא היו "שמאל באמת, ולא מה שהיום קוראים לו שמאל, כמו יאיר לפיד. יש לנו אוספים גדולים של מלא ארגונים שהיו שמאלה מהמערך וממפלגת העבודה: מחאות נגד מלחמת לבנון, סרבני גיוס, 'נשים בשחור', 'מצפן' ו'שי"ח' (שמאל ישראל חדש)".
אחד הדברים המרתקים ביותר במקרה של "הפנתרים השחורים", אומר סחיש, הוא החיבור בין אנשי התנועה לארגוני שמאל מובהקים. אלו ואלו נפגשו בין היתר בבית הקפה טעמון, במרכז ירושלים, שנחשב למעוז של השמאל הקיצוני של אותם ימים. "פחדו מהם גם בגלל השם שלהם, אבל גם בגלל שזה היה איזה חיבור שלא נראה לפני כן, של אנשי שכונות של ושמאל רדיקלי, שסומנו בעצמם כאויבים מסוכנים של החברה", סחיש מסביר.
"'אני לא חושב שהם הציגו את עצמם ככה בשכונות, אבל הם בהחלט נתפסו כארגון רדיקלי. מכל ארגוני המחאה שקמו בארץ מאז קום המדינה, זה היה הארגון שהכי הפחיד את הממסד, כי לא הבינו מה באמת הכוח שלהם. ראו שהנה, הם סוחפים אחריהם גם את כל שכונות העוני. הם הציתו מרד חברתי על קיפוח ועל חלוקת העוגה", מוסיף סחיש.
חיבור נוסף, ומפתיע לא פחות, נוצר עם הסטודנטים הצעירים שלמדו באוניברסיטה העברית באותה ימים. סחיש מספר: "אחרי ההפגנה הגדולה של הפנתרים שהייתה באחד במאי 1972 - כיסחו אותם שם במכות, והיו עשרות עצורים ומלא פצועים - קמה בן לילה תנועת מחאה של סטודנטים. זו הייתה הזדהות עם 'הפנתרים' ובמין הצתה מאוחרת של מרד הסטודנטים באירופה ובארצות הברית. קראו להם 'ה-2 במאי', והם השתלטו על בניין הסנאט פה בגבעת רם. לקח כמה ימים עד שפינו אותם".
יש באוסף חומרים שהפתיעו אותך במיוחד?
"הפתיע אותי לראות שכבר מההתחלה המשטרה או השב"כ החדירו לתוכם סוכנים. יש עכשיו את הסדרה הזו, 'שעת נעילה', ויש שם דמות של עיתונאי מארגון 'מצפן' שמשחק ליאור אשכנזי. והוא אומר לפעיל של 'הפנתרים' - 'תיזהר, שתלו אצלכם אנשים'. ואתה רואה את זה גם בחומרים שאספנו: הייתה שם חשדנות מההתחלה, ובצדק. באמת השתילו אצלם אנשים וניסו להוביל פילוגים בתוך התנועה".
במבט לאחור, אתה חושב ש"הפנתרים השחורים" הצליחו לחולל שינוי?
"מבחינה אלקטורלית מסתבר שלא היה להם כוח, אבל מבחינת החותם שהם השאירו, אין ספק שהם שינו את החברה הישראלית. מאז שהם קמו, ההתייחסות לקיפוח הכלכלי הייתה אחרת. גולדה הקימה ועדה שנקראה 'ועדת כץ' כדי לבדוק את הטענות של חלוקת התקציב וכו', והגיעו למסקנות מרחיקות לכת שאחר כך גם ביצעו. אל תשכח שאז לא היה פה קפיטליזם חזירי והכל היה מופרט. ישראל התיימרה אז להיות מדינת סעד".
גם היום אתם אוספים חומרים ממחאות עכשוויות?
"כן. היום יש כבר פחות ניירות, והרבה יותר תוכן באינטרנט, אבל ניקח לדוגמה את ההפגנות שיש עכשיו בבלפור, או ההפגנות של החרדים. אם מישהו מאצלנו עובר שם, הוא אוסף מהרצפה דברים מודפסים ואנחנו מיד מקטלגים את זה".
