יואב רץ בלילות, לכאורה לשומקום, ובדרך חולף על פני חסר בית המחטט בפחים. הדימוי הזה, ששב וחוזר פעמיים-שלוש בסרט "15 שנה" הוא בעיניי דוגמה מובהקת לעודף סמליות שמשתלטת על סרט. כמו מכונית תקועה, חלון סגור. הדימוי הזה מבקש להציג גבר במשבר, אבל הבעיה עם סרט הביכורים של יובל הדדי היא שהמשבר הזה פשוט לא משכנע.
יואב (עודד לאופולד) הוא גבר הומוסקסואל בן 42 המנהל מערכת יחסים זוגית ממושכת עם דן (אודי פרסי) הצעיר ממנו בארבע שנים. בתחילת הסרט הוא מגיע עם בן-זוגו לפתיחת תערוכה של חברה ותיקה שלו, אמנית (רותי אסרסאי), וכאשר בדברי התודה שלה היא חושפת את עובדת היותה בהריון – משהו בו מתערער. זמן מה אחר כך, במהלך ארוחה חגיגית עם חברים לציון 15 שנה לזוגיותם, יואב מביך את דן כאשר הוא מתפרץ עליו בשל רצונו להיות אבא. הוא חושף את סלידתו מ"טרנד", כהגדרתו, של זוגות חד-מיניים המביאים ילדים, ורואה בכך כניעה לתכתיבים בורגניים. הלוואי ויכולתי להאמין לו, בהינתן אורח החיים שלו עצמו.
יש משהו נרקיסיסטי בדמותו של יואב, וזה מובלט כאשר הוא צופה בדיוקנאותיו המוגדלים שעליהם מתבססת התערוכה הנ"ל. הוא גם חרד מהזקנה ("אני לא מתכוון להיות זקן", נשמע קולו המלווה את אחד התצלומים), וזה קצת מוזר נוכח העובדה שהוא בן 42, לא בדיוק הגיל שבו אמירות כאלה, גם אם הן נאמרות בקול עמוק ומנוכר, נשמעות משכנעות. בכלל, הדינמיקה בינו ובין האמנית היא אחד ההיבטים הפחות מפותחים של הסרט. היא הולכת איתו לבדיקת קולונוסקופיה שאותה הוא מסתיר, משום מה, מבן-זוגו דן, ושם הם נתקלים באחות שלמדה איתם בתיכון, ושהיא מסוג אותן דמויות שהומצאו כדי להעביר אינפורמציה שלתסריטאי אין מושג איך להעביר אותה בדרך יותר מעודנת.
"15 שנה" הוא סרט שלא החליט על מה הוא. האם זהו סרט על משבר זוגיות? על פחד מהורות? על גבר שמעולם לא למד איך להביע את עצמו (מה שהופך את הקשר בינו ובין דן למעט לא משכנע)? יש משהו נכון באופן שבו הסרט מתייחס כמובן מאליו אל העובדה שהוא עוסק בזוגיות הומוסקסואלית, אבל דווקא משום כך חסרים בו עומק פסיכולוגי ומורכבות שיסבירו את התנהגותו של יואב. אנו מבינים שהוא חש טינה כלפי אביו המאושפז במוסד סיעודי, ונדמה לנו שכבר היינו לא פעם בסרטים הללו שבהם ישנה איזו דמות אב שתהום פעורה בינה ובין בנה – עד כדי כך שזו נהפכת לקלישאה. אין צורך להבהיר או לפרט מה בדיוק קרה ולמה (גם אם אפשר לנחש) – זוהי עוד דרך לאפשר לשחקן לעטות הבעת פנים המשלבת שנאה ואהבה ברגע חולף בסרט.
כל אחד מבני הזוג יוצא לחפש לו חלופות מזדמנות, וזוהי הזדמנות בעבור הדדי להראות לנו סצינה של מין קשוח בין יואב וחייל צעיר שהוא פוגש באתר היכרויות, ולעומת זאת – קשר מעודן שנרקם בין דן ובעליו של בית קפה תל-אביב (תמיר גינזבורג החינני). אגב כך, קשה להבין איך המשבר הזוגי הזה מתרחש רק אחרי 15 שנה. מה חיבר בין יואב ודן מלכתחילה? האם סירובו של יואב להיות הורה קשור בצלקת שהוא נושא עמו מהעבר, מהקשר שלו עם הוריו? אם כן, העובדה שהוא תולש תצלומים ישנים מאלבום משפחתי ומהדק אותם, נסער, אל הקיר לא בדיוק מספקת הסבר לכך. זוהי עוד קלישאה של זעם כלפי הורים, שנמצאת שם רק כי כך לא צריך לפרש דבר.
שחקניו של "15 שנה" עושים את המיטב כדי להתמודד עם הכלום-תסריט שהופקד בידיהם. במיוחד פרסי, שנוכחותו הסימפטית מעניקה לסרט מידה של רגש ואנושיות. אני מבין שחלק מהעניין שהסרט אמור לעורר נובע מהעובדה ששחקניו הסטרייטים מתנשקים עם גברים ואפילו, תחזיקו חזק, מעורבים בסצינות מין הומוסקסואליות. אבל זוהי, לטעמי, עוד עדות לשמרנותו של הסרט, שכמו מבקש מאיתנו להעריך את ההיבט הזה בהופעתם במקום לעצב דמויות והוויה מורכבות יותר.
