רמי פורטיס זוכר היטב את ההופעה האחרונה שלו לפני שהקורונה השביתה את העולם. "זה היה בפורים, ב-17 במרץ, ולמחרת התחיל הסגר. זו הייתה ההופעה האחרונה בבארבי ומאז לא עמדתי על הבמה", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "זה קצת מצחיק וקצת מבאס כי עשיתי את זה כל החיים וזה כבר הפך להרגל, עד שזה נקטע. זה כמו שטייס יטיס מטוס אחרי הפסקה ארוכה והוא יצטרך לחזור ללמוד איך לעשות את זה. עוד לא התחלתי לדמיין איך תיראה ההופעה הראשונה ביום שאחרי הקורונה, אבל אני מאמין שהיא תהיה אושר רב".
בתשעת החודשים הארוכים מדי שעברו מאז, הוא בעיקר משתדל לשמור על השפיות. "הזמן נהיה כמו מסטיק. שעה היא לא שעה וכל יום דומה לקודמו", הוא אומר בחיוך מריר ומגלה שאת הזמן הוא מחלק בין הבית לאופניים. "אני יוצא לרכיבה ומשתדל לשחרר כמה שיותר קיטור. אני רוכב כבר כמה שנים על אופניים בלי הילוכים כדי לשמור על הבריאות, אבל בקורונה זה בא אפילו יותר טוב". כשהוא לא רוכב הוא כותב ומנגן, ובעיקר צופה בסרטים. "אני מתמקד עכשיו בנשיונל ג'יאוגרפיק. יש לי סבלנות לבהות במסך במשך שעות". למרות ששירת כחייל בסדיר בזמן מלחמת יום כיפור, בסדרה "שעת נעילה" הוא עוד לא צפה, וגם לא מתכוון לצפות. "לא מעניין אותי יותר יום כיפור. לא מדליק אותי להעלות בכל פעם מחדש את הטירוף הזה. כבר נפרדתי מהחוויה ואני לא צריך להציף אותה בתוכי. אני רוצה להניח את זה מאחוריי".
מה שבכל זאת הקים את פורטיס בן ה-66 מהספה הוא הקאבר החדש שלו לשיר "מלנכולי" של החברים של נטאשה (שמושמע כאן בבכורה) ויוצא במסגרת החלק השלישי של פרויקט "צו השעה" במימון קרן משפחת נכט וביוזמת עורכת הדין ענבר נכט. לצד פורטיס תמצאו את יוני רכטר, משה פרץ, ערן צור ואפרת בן צור, האחיות כרקוקלי וגלי עטרי ועוד רבים אחרים. הפרויקט, שזוכה בחודשים האחרונים להצלחה רבה, כבר הוליד כמה קלאסיקות חדשות כמו: "יכול להיות שזה נגמר" (תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי), "חידה את לי" (דני סנדרסון), "ואלס להגנת הצומח" (איה זהבי פייגלין וג'יין בורדו) וגם את הגרסה של מוניקה סקס וריקי גל ל"תחנה סופית" של פורטיס. הוא, אגב, מאוד אהב את הביצוע. אך חשוב מכך, הפרויקט סיפק חמצן קריטי לתעשיית המוזיקה הישראלית המושבתת זה חודשים ארוכים. "זה פרויקט מעורר השראה", מדגיש פורטיס, "כי בעלי ממון דאגו שגם הנגנים ואנשי האולפן ירוויחו ממנו את כספם. לכתוב שיר אני יכול גם לבד, אבל ברגע שאני רוצה להמשיך אותו, אני צריך ללכת לאולפן וצריך נגנים וטכנאים בשביל שהאירוע הזה יתרחש. ככה כל מי שסובב את האמן מתפרנס, וזה דבר שלא התרחש בזמן האחרון. קרן נכט גרמה לזה להתקיים, ובכבוד. אלו אנשים שעולם התרבות קרוב לליבם, ותרבות מבחינתם היא לא רק לצאת לבלות. אמנים הם אנשים לא פשוטים, בטח בשנה כזאת שטרפה את הקלפים לכולם, ויפה שמישהו מבין ובאמת דואג להם".
ואיך הגעת ל"מלנכולי"?
"בדרך כלל אני לא עושה קאברים. יש לי מין מחסום מלבצע שירים של אחרים כי אני מפחד לקלקל אותם, אבל הציעו לי להקליט שיר לפרויקט וחיפשתי איזה שיר יתאים ושהתוכן שלו יעניין אותי. ישבתי עם ידידה שלי וחיפשנו שירים וככה הגענו ל'מלנכולי'. זה שיר שלא היו לו הרבה קאברים וחשבתי שהוא יתאים לי".
הוא גם תואם את מצב הרוח שלך בשנה הזאת?
"לא רק את מצב הרוח שלי, אלא את האווירה של כולנו בשנה האחרונה כי השגרה נהייתה עצובה. מלנכוליה מתקשרת באופן טבעי לעצבות, אבל בביצוע שלי יש גם כעס. מבחינתי, להיות עצוב זה לא רק לשבת בפינה, אלא גם לזעוק את דעתי".
"מלנכולי" הוא גם סוג של סגירת מעגל עם התקופה שבה פורטיס חזר לארץ בסוף שנות ה-80 אחרי תקופה ארוכה באירופה עם ההרכב מינימל קומפקט. "הכרתי את החברים של נטאשה בזמנו, בימים של פורטיסחרוף", הוא נזכר, "ואני זוכר אותם מבצעים את השיר על הבמה. היה ממש כיף להופיע איתם בימים ההם".
אפרופו הימים ההם, היית אמור להופיע עם סחרוף במופע חגיגי לרגל 30 שנה לאלבום "1900", איפה זה עומד בימים אלו?
"אל תדרוך לי על הפצעים. בדיוק כמו כולם, גם אני מחכה שההזדמנות להופיע תחזור כמו שצריך, ולא בקפסולות. חיכיתי למופעים האלו הרבה זמן וגם סחרוף התרגש מאוד, והיה לנו מאוד כיף להתכונן אליהם ביחד. אבל אז התחילה הקורונה והעברנו את ההופעות ממאי לספטמבר בתקווה שזה כבר יהיה מאחורינו, אבל גם זה נמחה מהאופק. נקווה שזה יקרה בשנה הבאה".
הקאבר ל"מלנכולי" דגדג לך לחזור לאולפן ולעבוד על אלבום?
"בתחילת הקורונה נכנסתי לאולפן והקלטתי כמה דברים, אבל ככל שעבר הזמן ומצב הרוח הכללי לא השתפר, השארתי את ההקלטות פתוחות ולא נגעתי בהן. 'מלנכולי' החזיר אותי שוב לעבודה, אבל בגלל שלאף אחד אין מושג מה יילד יום, לדעתי עד שכל העסק הזה לא יעבור אין טעם להוציא אלבומים. אני רוצה לחזור לנורמליות ולא רוצה להוציא על חצי קלאץ'".
בזמן שפורטיס מחכה, סחרוף, השותף לשעבר, דווקא הוציא אלבום בהפתעה עם דודו טסה. פורטיס מודה שהוא עדיין לא האזין לו, אבל הוא כן התלהב מהאלבום החדש של פול מקרטני שיצא בסוף השבוע האחרון. "ממש אהבתי את האלבום. במיוחד את זה שהוא ניגן שם על כל הכלים. זה מדהים שהוא עדיין ילדותי כזה". גם הופעות חצר או מופעי אונליין פחות מדברים אליו. "אני לא עושה ולא נדלק מהז'אנר הזה של להופיע מול חמישה אנשים או מקסימום עשרים, למרות שכל הזמן יש הצעות ובקשות. זה מרגיש לי כמו שרהל'ה שרון".
אז אם לא בחצר, אולי בדובאי.
"זה ממש מכעיס אותי כל העניין הזה עם דובאי. זה רק מראה באיזה מצב מחופף אנחנו נמצאים פה. מי בכלל רוצה לנסוע לראות הופעה בדובאי? זה זילות של עולם התרבות. מוכרים את זה כמו המבורגר ויש בזה משהו משפיל בעיני. יש לנו ממשלה שבמקום לדאוג לאמנים שולחת אותם לדובאי. האמנים הפכו לז'אנר נכחד וחושבים שהם כבר יסתדרו בעצמם. עולם התרבות הישראלי נתפס כסרח עודף שלא צריך להתייחס אליו, אבל מדינה שאין לה תרבות היא מדינה נובלת. אבל אתה רואה שזה לא מעניין אף אחד. אי אפשר כבר לדבר על התעשייה במושגים של 'גוועת', היא כבר לא קיימת והיחס אליה הוא משפיל. אני לא קיבלתי כלום ואני משלם פה הרבה מיסים כבר הרבה מאוד שנים, ואני אזרח כמו כל אחד אחר".
הלכת להפגנות? רוב המוזיקאים בארץ די נזהרים שלא לנקוט עמדה.
"אני טוב מאוד בלדבר, וגם לשיר כנראה, אבל לא טוב כשצריך לעמוד ברחוב ולצעוק. אין פה שום מלחמה. זו אותה מדינה עם אותם אנשים, זה לא קשור לימין או שמאל, אלא רק להיגיון בריא. החברה הישראלית לא מתבגרת ואף אחד לא מנסה לעצור את הטירוף".
אתה מצליח כבר לראות את האור? הנה, החיסונים כבר כאן.
"אני מקווה מאוד, אבל זה מאוד תלוי אם אנשים יתחסנו. אם אנשים יתנגדו ורק חלק מהאוכלוסייה תלך להתחסן זה לא יעבוד, וכשיש עם כל כך מסובך כמו שלנו זה עוד יותר מורכב. אני חושב שאלך להתחסן, אני גם באוכלוסייה שנחשבת בסיכון", הוא צוחק.
עוד קצת אור הוא רואה מההוצאות המחודשות של האלבומים שלו עם סחרוף: "סיפורים מהקופסא", "1900" ו"על המשמרת" שיצאו על גבי תקליטי ויניל ונחטפו מהמדפים. פורטיס הוא חסיד נלהב של הפורמט (אלבומו המשובח "תולדות הכותרת" יצא רק על גבי ויניל, וגם "מדור פיות" זכה לגרסה). "מהפן הכלכלי זה עדיין לא כזה להיט, אבל כל הזמן יש עוד ועוד רוכשים וזה תופס תאוצה. הדבר הנחמד בוויניל הוא הטרחה. אתה צריך לקום מהמקום, לגשת ולעשות הרבה פעולות כדי לשמוע מוזיקה, ואז שוב לעשות את זה גם בשביל הצד השני. אתה צריך להזיז את התחת כדי לשמוע מוזיקה. זו קצת טרחה בעולם לא טרחני, וזה כיף". גם את האלבום השלישי שיצר עם סחרוף, "להתראות בחלומותי", הוא ישמח להוציא מחדש על גבי ויניל, אבל עוד לא יודע מתי זה יקרה. "זה קצת מורכב לעשות תוכניות קדימה עכשיו", הוא אומר.
בוב דילן, סטיבי ניקס ועוד מוזיקאי רוק ותיקים מכרו לאחרונה את הזכויות לשירים שלהם. אתה יכול להבין איך יוצר מוותר על הנכסים שלו ככה?
"הם כולם אנשים מבוגרים ופתאום גם לעולם החומרי יש אלמנט בתוך הסיפור הזה של המוזיקה, והם רוצים להשאיר משהו לילדים ולנכדים ולהרוויח מהיצירה שלהם. את הזיכרון המוזיקלי שלהם הם כבר הורישו בכל דרך אפשרית".
