ככל שמתרבים נשאי הקורונה בישראל והחשש מסגר נוסף גובר, כך מתרבות גם המחאות ברחבי הארץ. מתמחים, עובדים סוציאלים, נכים – הקורונה הוציאה מכולם את הזעקה. גם עולם התרבות, שספג מכה קשה יצא לרחובות. אלא שהעולם הזה, המתויג תחת כותרת אחת, מורכב בפועל ממקצועות שונים ולא כולם אוגדו בנפרד. המוזיקאים והמוזיקאיות ראו בתקופה הזו הזדמנות להקים סוף-סוף איגוד מקצועי. "השורשים של זה התחילו לפני הקורונה", מסביר נהדי לזר, מוזיקאי וממקימי האיגוד. "יש הרבה גופים בשטח שאוספים תמלוגים ועושים עבודה חשובה ומבורכת אבל אף אחד מהם הוא לא איגוד מקצועי. יש ואקום - יש את אקו"ם ויש ואקום".
עשרות מוזיקאים בהם שלומי שבן, אסף אמדורסקי, רונה קינן, דניאלה ספקטור, דניאל סלומון, חמי רודנר, יהלי סובול, קובי פרחי, יאיא כהן אהרונוב, גל פרמר, רותם בר אור, דורון טלמון, אלון עדר, יונתן דגן, עופר מאירי, דן תורן, נגה ארז ורבים אחרים השיקו קמפיין מימון המונים מוצלח, שעתיד להסתיים היום (ד') בחצות וגייס עד עכשיו מעל ל-240 אלף שקל. אתם עוד יכולים לתמוך בו כספית ורעיונית תמורת כרטיס זוגי להופעה של מוניקה סקס, סדנה עם דן תורן, שיעור גיטרה עם גיא שמי ותשורות אחרות.
"הבנו שאם לא נצא למלחמה הזאת למען עצמנו - אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. הקורונה זה גם משבר וגם הזדמנות מאוד גדולה. לכולם נפתחו העיניים. אמרנו שאם נאסוף את כל התסכול והזעם שיש לכולם ונתעל אותו למקום חיובי, למקום שיחבר בין כולם, אפשר יהיה לעשות שינוי גדול מאוד", אומר לזר ומסביר כי הכסף יוקדש כולו למאבק למען זכויות המוזיקאים. "יש המון ליקויים באופן שבו המדינה מבינה מה זה מוזיקאי - היא בעצם לא מבינה מה זה מוזיקאי, אין מקצוע כזה".
אין מקצוע כזה מוזיקאי במדינת ישראל?
"לא. יש מקצוע של יצירה אמנות ובידור, אבל שם נכללים גם שחקנים וגם מפיקי תצוגות אופנה. משהו מאוד כללי. מדובר במקצועות שלכל אחד מהם יש מאפיינים כלכליים שונים, ברגע שהאוצר לא מכיר בהם ולא מבין אותם, אז כשהוא מחליט על מענקים וקובע קריטריונים, הרבה מוזיקאים נופלים בין הכיסאות ולא מקבלים מענקים. כשמדברים על מענק של עד 7,500 ש"ח מיידי ובלי חקיקה, זה נהדר - עד שקוראים את האותיות הקטנות ומגלים שהוא רק למי שקיבל את המענקים הקודמים. אז מנציחים פה איזושהי טעות והרבה מוזיקאים לא קיבלו את המענקים הקודמים".
לזר מנהל כבר חמש שנים קהילת מוזיקאים בשם "הלזריה" שבה הוא מנסה לתת כלים ומשאבים למוזיקאים כיצד להתנהל בצורה עצמאית ומקצועית - מאיך קובעים הופעה באירופה ועד כתיבת הודעה לעיתונות, ובמקביל מעורב בלא מעט יוזמות שקשורות לתחום. הקורונה תפסה אותו בחו"ל אבל הוא הגיע לארץ ומצא את עצמו בפוזיציה שאפשרה לו להקדיש את הזמן למאבק, שבו הוא ואחרים עובדים לילות כימים בהתנדבות.
אני מניחה שמגיעים אליך המון סיפורים של מוזיקאים ואנשי תעשייה. מה קורה להם עכשיו? איזה מצוקות הם חווים?
"רוב מה שאנחנו שומעים מאנשים זה בעיקר הלם ושיתוק, מצוקה שהיא יותר נפשית. אבל היא נפשית כי כולם מבינים שזה אוטוטו הופך למצוקה כלכלית. כולם חיים על החסכונות ועל הרזרבות ומי שמצליח אולי מלמד או עושה חלטורה אחרת. אבל אנשים מבינים שהם עם הגב לקיר. יש סיפורים על אנשים שכבר ממש מגיעים לפת לחם אבל זה יותר אצל השותפים שלנו - פועלי במה למשל - שם המצב יותר קשה. בעלי מועדונים שנכנסו לחובות והם שותפים שלנו - המצוקה שלהם זו גם המצוקה שלנו. בקרב מוזיקאים אנשים בעיקר מבינים שאם לא יקרה משהו ממש ממש מהר הם ימצאו את עצמם במצב כלכלי מאוד קשה".
ההשראה למאבק המוזיקאים הולכת 20 שנה אחורה, לימים שלפני חקיקת חוק הקולנוע. "יש מי שזוכר איך היה נראה הקולנוע הישראלי לפני שנת 2000 ואיך הוא נראה אחרי, איך הציבור התייחס אליו לפני ואחרי, ומה הייתה התהודה שלו בחו"ל. הדברים השתנו בעקבות חקיקה שמכירה בקולנוע כתחום מאוד חשוב שראוי להשקעה של המדינה ולטיפוח. זו השקעה שחוזרת ומיטיבה עם הציבור והכלכלה - הדברים האלה מיתרגמים אחר כך לכבוד ויוקרה בעולם, לתיירות, לשמה הטוב של ישראל".
תעשיית המוזיקה, המגובה גם בפועלי הבמה, מתבססת בראש ובראשונה וכמעט בלעדית בהכנסות מהופעות. אלה מתפזרות על פני השנה כולה, אולם הסכומים הגדולים שמחזיקים את המוזיקאים במהלך השנה מגיעים בעיקר מתקופת הקיץ ומאירועים גדולים כמו יום העצמאות, חנוכה ופסטיבלים שונים - מהבחינה הזו, 2020 היא כבר שנה אבודה. אבל האיגוד, שמול עיניו עומדות מטרות ארוכות וקצרות טווח, מציע כמה פתרונות בהם הזזת תקציבים מהרשויות המקומיות שיועדו לתרבות (להופעות בחגים, למשל) ויוזמות יצירתיות שיתמכו בתעשייה כבר עכשיו וחלקן כבר מיושמות מעבר לים, בנוסף למענקים הנדיבים שמגיעים שם לתרבות.
בצרפת, למשל, משלמים על הופעות דיגיטליות לפי תעריפון של כמות קהל ומשך ההופעה, ובאנגליה מאשרים הופעות בשטחים פתוחים. גם כאן התקיימו יוזמות כאלה. אפשר לציין את פסטיבל אינדיזוםזום שהתקיים ביום העצמאות תחת האכסניה של רדיו הקצה (ובו השתתף גם לזר) וכלל הופעות של מגוון אמני אינדי בזום - כשחלק מהקהל שילם על השתתפותו. במקביל האיגוד תומך בוועד הפעולה שמאגד ארגונים שונים במחאה ופועל מול משרדי הממשלה ישירות. מטרה נוספת היא לגייס מוזיקאים מז'אנרים שונים. "אנחנו רוצים להכניס כמה שיותר מוזיקאים שמוכנים לקחת את המושכות ולפנות לכמה שיותר סקטורים".
יש לא מעט מוזיקאים מהשורה הראשונה, אבל לא שמענו הרבה מהכיוון הים תיכוני.
"נכון. אנחנו עדיין מנסים לפצח את זה. זאת הזדמנות לעשות פה איחוד בין כולם, זה לא צריך להיות רק אינדי ומיינסטרים, זה יכול להיות גם ים תיכוני ומוזיקה אמונית ומטאל וג'אז - יש הרבה אינטרסים משותפים. העניין הוא למצוא את מה שמחבר בינינו ולהתאחד סביב זה. ככל שיהיו יותר מוזיקאים מסקטורים שונים כך האיגוד יצליח לייצג את האינטרסים שלהם".
את הסערה התורנית של השבוע סיפק במקרה מוזיקאי שחבר זה מכבר לאיגוד - אסף אמדורסקי, כאשר תקף בחריפות את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהפגנת העצמאים ובהמשך קרא לציבור להפגין מול מעון ראש הממשלה. לזר רואה בדבריו מחאה פרטית, מבחינתו אמדורסקי אינו הדובר של האיגוד בכללותו. "אני מעריך ומכבד את דעתו, זה מרגש שהוא חלק מהאיגוד וטוב שמוזיקאים לא חוששים להתבטא פוליטית, אבל כל מחאה היא פוליטית. פוליטיקה זה מאבק על חלוקת הכוח בתוך קבוצה, זה לא רק שמאל וימין. גם בכיתה ו'2 יש מאבק פוליטי, וגם בתוך המשפחה יש מאבק פוליטי - הכול פוליטי. המילה פוליטית היא לא נכונה פה, זה מפלגתי. לכל מוזיקאי יש זכות לעמדה פוליטית, איגוד המוזיקאים מאגד מוזיקאים משמאל ומימין והאתגר שלנו זה להכיל את המחלוקות בינינו ולהתמקד במה שמשותף לנו, בטווח הקצר זה הטיפול הלקוי של הממשלה במגזר שלנו, ובטווח הארוך זה כל מה שקשור במעמד של המוזיקאים בישראל".
זה פוגע בכם לדעתך? או במאבק של העצמאים בכלל?
"אני חושב שיש פה את האחריות של התקשורת ואיך היא בוחרת להציג את זה. אם בוחרים להציג את אסף אמדורסקי בתור הדובר של איגוד המוזיקאים, התקשורת בהחלט יכולה לפגוע בנו. מבחינתי, אסף אמדורסקי הוא אדם אחד מבורך מאוד בתוך האיגוד ויש גם אנשים מימין שחברים באיגוד והם מבורכים באותה מידה. פה דרושה האחריות של התקשורת - אדם אחד, מפורסם ככל שיהיה, הוא לא בהכרח דובר של איגוד שלם של ציבור שלם".
