יצירת חיי - פנים. יום. זיכרון - בית אביחי - סרט לזכרו של רענן קוממי
(יוצרת: רון לוין)
ביום רביעי שעבר, שבוע לפני יום הזיכרון, דיווחו סוכנויות זרות על תקיפה של ספינת ביון איראנית סמוך לחופי אריתריאה. התקיפה יוחסה לחיילי השייטת הישראלים, שפגעו בספינה המזוהה עם "משמרות המהפכה" בעזרת מוקשים ימיים, בעקבות עימות ימי מתמשך מול ספינות איראניות המובילות נפט ונשק לסוריה. בבית משפחת קוממי ממושב עמינדב, מדרום-מערב לירושלים, כל ידיעה כזו מקפיצה את הלב. בית ערכי, שורשי וציוני, שהוליד קשר שלא ניתן לפרום לעולם עם יחידת הקומנדו של חיל הים הישראלי. ארבעה בנים ובנות מהמשפחה המורחבת בחרו לשרת בה, בתפקידים שונים.
הכול התחיל לפני 22 שנה. רענן (רני) בן הזקונים של יקרה וזכריה, היה חדור מוטיבציה להתגייס ליחידה מובחרת חרף התנגדותה של אימו, בהיותו בן יחיד אחרי ארבע בנות - שירית, איילת, אורית ואורטל. למרות החשש שלה, רני נלחם על זכותו לשרת את המדינה באופן הטוטאלי ביותר. הוא עבר גיבוש לסיירת מטכ"ל, אבל חתם עליו ויתור. אהבתו הגדולה הייתה הים והוא חלם להצטרף לשייטת. בפעם הראשונה שניסה להתקבל ליחידה המובחרת הוא נפסל כי הרכיב משקפיים. רני לא ויתר: הוא דחה את הגיוס בשנה, עבר ניתוח לתיקון ליקוי הראייה, למד בשעות הבוקר שנת י"ג במגמת טכנאי אלקטרוניקה ב"אורט ספניאן" ירושלים, ובשעות הערב עבד כשליח ברשת המבורגרים. לצד טיפוח תחביבים כמו רכיבה על אופנועים, התנסה בספורט אתגרי דוגמת סקי, צלילה, צניחה חופשית וטיפוס הרים, וגם התאמן לקראת הגיוס בריצות למרחקים ארוכים. כשהתברר לו שלא יוכל לעבור מגיבוש אחד לשני, נאבק והגיע עד למפקד השייטת כדי לקבל אישור להשתתף בגיבוש הייעודי ליחידה. לבסוף, עבר אותו בהצלחה והתגייס בפברואר 2000.
אבל איש לא הבין את המשמעות של הבחירה שעשה. אחיותיו הגדולות - אורית שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים ואורטל, שהיתה גדולה ממנו בשנתיים - מספרות כי מעולם לא שיתף או החצין את השירות החשוב שעשה, ובשקט שאפיין אותו, ביחד עם הכריזמה הכובשת, התמקד יותר במעשים ופחות בדיבורים. "לא ידענו מה זה אומר, זה שהוא בשייטת, אלא רק בדיעבד", מספרת אורטל. "הוא היה מגיע מהצבא, מיד מוריד את המדים, עולה על גופיה וחוזר להיות האדם הצנוע שהוא", מוסיפה אורית.
פעולות היחידה המסווגת יוצאות מן הצללים רק לעתים רחוקות, בדיווחים חריגים על תקריות או פרסומי מבצעים נועזים בתקשורת הזרה. גם בבית משפחת קוממי לא בדיוק ידעו עד כמה רני מסתכן ומה בדיוק הוא עושה במשימות הצבאיות המסווגות. עם אימו נהג לשוחח מדי יום, דאג לעדכן בכל פעם שיצא לפעילות ומיד בשובו. גם כשנפצע במבצע "חומת מגן", אז גויס בנפרד כצלף מחונן, הוא ניסה להצניע כלפי הסביבה את תרומתו. "התרוצצו שמועות שצוות שלם של השייטת נהרג", מתארת אורית את רגעי הפחד שעברו עליהם. "ההרגשה הייתה שעוד רגע באים ומודיעים לנו שהוא נהרג. עד שלא שמענו את קולו, לא נשמנו. לא האמנו שהוא בחיים. גם כשחזר משם, עם פציעה ורסיסים בפנים, שאלתי מה היה והוא סיכם בזה ש'הכול בסדר, עשינו מה שהיה צריך לעשות' ובזאת נגמרה השיחה, בלי סיפורי גבורה".
בספטמבר 2003 מפלס החרדה במשפחה החל לרדת כשקיבלו את הבשורה המשמחת שרני נבחר לצאת להדרכה עד סוף שירותו. כולם חיכו לרגע הזה בכיליון עיניים, להירגע, להיפגש יותר. "זה היה יום חמישי בערב. אימא שלי אמרה לי להתקשר אליו לראות אם הוא יוצא שבת. ביום ראשון הוא היה אמור להתחיל את הקורס. עוד שנייה זה מאחורינו והוא בטוח", מספרת אורטל. "הוא אמר לי 'אני עייף, אשאר בבסיס ואגיע בבוקר'. בארבע לפנות בוקר הוא נהרג".
באותו הלילה יצאו חיילי הקומנדו הימי לשכם, שם כיתרו בניין שבו התבצר בכיר החמאס, מוחמד אל-חנבלי. כאשר סרקו את הקומה השלישית, מחבל שהסתתר בפיר המעלית זיהה את חיילי צה"ל ופתח לעברם באש. רני, תוך שהוא מחפה בגבורה על חבריו, פרץ את דלת המעלית, ובהיותו הראשון בכוח, ספג פגיעה ישירה ונהרג. הלוחם שהיה אחריו נפצע קשה ושלושה לוחמים נוספים נפצעו קל. אל-חנבלי עצמו נהרג באותה פעולה מאש החיילים.
"ההורים שלי גרו בקומה שלהם. לנו הייתה דירה מעליהם", משחזרות אורטל ואורית את הרגע שבו השתנו חייהן. "השעה הייתה שבע בבוקר ואבא צלצל בפעמון. לא הבנו למה. יצאנו למרפסת והוא אמר: בואו, תרדו רגע. ירדנו למטה ואימא הייתה על הרצפה, בוכה, ואמרה לנו 'רני איננו! זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות!'. אפילו כשנסענו לתל השומר לזהות אותו, לא עיכלנו שזה סופי".
הפתיע אתכן כששמעתן שהוא פרץ ראשון?
"ממש לא. הוא היה ידוע בפרפקציוניזם שלו. תמיד ידענו שיש על מי לסמוך, למרות שהיה הקטן בבית. רני היה מיוחד. כל מי שהכיר אותו אמר שאפשר היה לראות ממש את ההילה שהייתה לו סביב הראש. הוא היה בעל יכולות וכישורים חברתיים. כל האפשרויות היו פרושות לפניו אבל הוא רצה לעסוק דווקא בחינוך ובהוראה. הוא התחבר לכולם וקיבל כל אדם באשר הוא. כל מי שהיה בסביבתו הרגיש שרני הוא החבר הכי טוב שלו".
המפגש עם המתדלק הערבי שהיה לחבר
אחד הסיפורים שמשקפים היטב את דמותו של רני ואת אהבת האדם שאפיינה אותו, הפך ל"הרים וגבעות", סרטון אנימציה במסגרת פרויקט סיפורי החיים פנים.יום.זיכרון. שמפיק בית אבי חי בירושלים. מיזם ההנצחה הייחודי הזה מלקט מדי שנה כמה גיבורים כמו רני מתוך אלפי סיפורים של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה – ומעבד זכרונות ואירועים מחייהם למעטפת אמנותית מרגשת, במטרה להנציח את זכרם ופועלם. רון לוין, מאיירת ואנימטורית מתל אביב, הייתה אומנם רק ילדה כשרני נהרג, אבל בזכות התחקיר שנעשה לקראת הפרויקט נשאבה אחריו ואל תוך עולמו הרגשי, הרוחני והערכי העשיר.
"הדברים שאני עושה הם בדרך כלל יותר מסחריים, במטרה לפרסם, לפנות לקהל, לייצר הנעה לפעולה וכו'. הפרויקט הזה הרבה יותר רגשי ומרגש. זכרו של רני והאופי שלו, כפי שעלה מהטקסט, לא גרם לי לתחושה קשה, אלא דווקא רצון לחגוג אותו. כך, מיקדנו את הסרטון בסיפור על מפגש שהיה לו עם מתדלק ערבי, שעזר לו אחרי שנתקע עם האופנוע, בלי כסף ודלק. אחרי שסייע לו, הם הפכו חברים".
למה בחרת דווקא בסיפור הזה?
"הרגשתי שהסיפור אודות איך רני נהרג הוא רק חלק מכל מה שהוא היה. הסיפור הזה והסרטון מציגים את אהבת האדם של רני, ההרפתקנות שלו, איך הוא מטייל בירושלים כשליח אבל מדמיין שהוא מסתובב בעולם, במקומות שבהם הוא אוהב ופוגש אנשים. היו לו המון כוונות טובות וחלומות גדולים".
איך ניסית לאפיין אותו?
"העבודה נמשכה כמה חודשים והתארכה בגלל הקורונה, לכן כשציירתי אותו בהתחלה הוא היה קצת ילדי, כי אני רגילה לצייר ילדים, ובהמשך הוא השתנה. חיפשתי נקודות אחיזה ויזואליות. הגבות שלו, למשל, מאוד ספציפיות. הפנים המאורכות והאף. יש לו סנדלים כי הוא מטייל והתספורת הקצרה של החייל. היו מצבים שבהם עבדתי עליו בצורה אינטנסיבית, והרגשתי שכל מה שאני מציירת נכנס למעין 'בנק' בראש שלי, והדמות הזו של רני יכולה לצוץ שוב, בפעם הבאה שאצייר ספר או שאעשה קומיקס אישי. זו הנצחה נוספת שמתרחשת בלי להתכוון בכלל".
אורית ואורטל, עברו 18 שנה מאז, באיזה נקודות מלווה אתכן הכאב?
אורית: "בחגים, בשמחות, בחתונות שלנו, בהולדת הילדים. הוא היה עמוד התווך בבית, היה משרה רוגע ושלווה. היינו מחכות למוצא פיו, סומכות עליו ומתייעצות איתו. אני אימא לתאומים בני ארבע וחצי, רעות ויאיר-רענן, שנקרא על שמו. זה פספוס מאוד גדול לנו וגם להם שלא זכו להכירו".
אורטל: "כואב לי שלא הכיר את בעלי, שגם הוא היה שייט, ואת בננו נבו, שבאופן סמבולי נולד ביום הזיכרון. הוא היה אוהב אותם מאוד".
מה הייתן רוצות שיזכרו מרני?
"את כל הערכים, שהיו נר לרגליו. הצניעות, הפשטות, כבוד האדם. לשים את האחר לפניך ולראות בכל אחד את הטוב".
המיזם פנים.יום.זיכרון ישודר גם בסלקום TV
פורסם לראשונה: 12:15, 12.04.21
