"הקול בראש" לא היה רק עוד סרט של אולפני פיקסאר: יציאתו ב-2015 סימנה את הרגע שבו כבר לא היה ספק יותר שקהל היעד של סרטי האנימציה החכמים והרגישים שלהם אינו ילדים בלבד, אלא הם הופכים לחלק מהקאנון התרבותי לצד סרטים של כריסטופר נולאן ומרטין סקורסזה, למשל. סליחה על המטאפורה הבלתי חינוכית, אבל אם "לשבור את הקרח" הוא הקראק הכי ממכר של דיסני, אז "הקול בראש" של פיקסאר (מבית דיסני) הוא בקבוק יין עדין ואלגנטי, שבאופן לא מובן מאליו הפך לתופעה ובאופן הרבה יותר מובן מאליו גם קטף את האוסקר בקלילות.
"הקול בראש 2" – טריילר
(צילום: באדיבות דיסני)
כל זה נשמע כמו סיבה מצוינת להניח בצד את הרעיון המבריק - המחשת הרגשות והתחושות של ילדה דרך דמויות של ריגשונים – ולהמשיך הלאה, לרעיונות אחרים. ואם לא להמשיך הלאה, אז אולי לא להפקיד את התכשיט בידיים של יוצר שעוד לא ביים סרט באורך מלא. ואם כבר מבקשים מאחד כזה לקחת את המושכות, אז אולי אותו יוצר יגיד "תודה, אני מעדיף לא להתעסק עם הביטלס של סרטי האנימציה".
3 צפייה בגלריה
"זה לא שאתה יכול להגיד 'אף פעם לא הרגשתי לחץ בפיקסאר'". פיט דוקטר (מימין), איימי פוהלר (שמדבבת בסרט את שמחה) וקלסי מאן (משמאל)
(צילום: Getty Images)
אבל פיט דוקטר, הבמאי המהולל (זוכה שלושה אוסקרים) וכיום הסמכות היצירתית העליונה של פיקסאר, חשב אחרת, ופנה לקלסי מאן, שעובד באולפנים כבר כמה שנים ונראה בשל לפרויקט משל עצמו. "פיט אמר לי שיש פוטנציאל לעוד סיפור בעולם הזה, ואם אני לא מרגיש ככה זה בסדר, פשוט שאלך הביתה ואחשוב על זה", מספר מאן בריאיון ל-ynet, לרגל עליית "הקול בראש 2". דוקטר יושב לידו ומאשר ללא מילים את הגרסה. "אז הלכתי הביתה וחשבתי על הסרט הראשון ועל כל מה שאני אוהב בו. עלו בי שלושה דברים: הוא מאוד כייפי, הוא מאוד יצירתי והוא השפיע על העולם. כל הדברים האלה הן סיבות שבגללן רציתי לעשות סרטים. למה לעזאזל שלא ארצה להיות חלק מזה?"
כי זה הרבה מאוד ציפיות. יכולת לקחת פרויקט שהוא לא סרט המשך לסרט שזכה באוסקר.
"אתה אומר שהיה קצת לחץ, אה? אני מת על זה! ועל כל דבר שאנחנו עובדים יש לחץ. זה לא שאתה יכול להגיד 'אף פעם לא הרגשתי לחץ בפיקסאר'. הוא תמיד שם".
דוקטר: "אנשים חושבים: 'הו, זה בטח כל כך כיף לעבוד בפיקסאר עם קורקינטים וקונפטי'".
מאן: "יש קונפטי?!"
ומה גרם לך ללכת על זה?
"ההתבגרות הייתה תקופה קשה בחיים שלי, ואם אני אוכל לעשות משהו בשביל מתבגרים אחרים - וגם בשביל המבוגרים שעדיין מרגישים ככה בתוכם - אז בטח שאני צריך ללכת על זה".
"כולנו אוניברסליים באיזושהי צורה, כולם קיימים בתוכנו"
ייקח כמה ימים כדי להבין האם "הקול בראש 2" יכול לשחזר את ההצלחה הפנומנלית של הסרט הראשון, ונדמה שגם בפיקסאר ישמחו ללהיט שיזכיר לכולם מי שולטים בעסק, אחרי כמה שנים מורכבות בחסות משבר הקורונה וגם התפתחויות והישגים מרהיבים של אולפנים אחרים, כמו "ספיידרמן: ממד העכביש" של סוני. למעשה, מאז "נשמה" הנפלא שביים דוקטר ויצא ב-2020, פיקסאר לא זכתה באוסקר לסרט אנימציה. "הקול בראש 2" יכול להחזיר עטרה ליושנה, ולא רק בגלל שהסרט הקודם עשה זאת, אלא כי הוא עומד בכלל הזהב של המשכונים: אל תשכח מאיפה באת, אבל לך בדרכים חדשות.
גם הפעם אנחנו מוזמנים לשהות במוחה של ריילי, שכעת היא נערה חכמה וחייכנית בת 13, שחקנית הוקי מצטיינת שמתחילה לעצב את האישיות שלה. כל הריגשונים שהכרנו מהסרט הקודם חוזרים (רובם מדובבים על ידי אותם שחקניות ושחקנים, למעט ביל היידר ומינדי קלינג שכבר לא מגלמים את "פחד" ו"גועל" בהתאמה), אבל המכונה המשומנת שהובילה "אושר" (איימי פוהלר הנהדרת) עוברת טלטלה כשמתחיל הסיוט שנקרא גיל ההתבגרות. עבור ריילי זה אומר התפרצויות פתאומיות, החלטות תמוהות והרבה בלבול. עבורנו זה אומר ריגשונים חדשים שמגיעים לשכונה ולא על תקן עציצים.
3 צפייה בגלריה
"אנשים חושבים 'הו, זה בטח כל כך כיף לעבוד בפיקסאר עם קורקינטים וקונפטי'". פיט דוקטר
(צילום: EPA)
"המשכונים מוצלחים מביאים דברים חדשים", אומר מאן, "הם פותחים מגירות חדשות ביקום שלא ידעת על קיומן. אז חשבנו על מה שריילי עוברת ואיך שהיא מתחילה לפתח את מי שהיא כאדם ואת מערכת האמונות שלה.
"הרבה מהראיונות לסרט הגיעו מזה שהסתכלתי על התמונות של עצמי מימי ההולדת לאורך השנים", הוא מוסיף, "ראיתי איך בגיל חמש היה לי חיוך מרוח על כל הפרצוף, והוא הלך ונעלם בגיל שמונה ואז בגיל 11. בגיל 13 אני פשוט יושב ובוהה בעוגה. שום אושר לא היה שם. אני בטוח שזה בגלל כל הרגשות החדשים שמצטרפים, כמו מבוכה. שנאתי שכולם מסתכלים עליי, למשל. תהיתי אם אני שווה את כל הטרחה הזאת. על זה רציתי שהסרט יהיה".
דוקטר: "ונחשו מה – זה לא רק אצל מתבגרים!".
מאן ודוקטר מספרים על תחקיר שלם, במטרה להבין "איך המוח עובד בגילים האלה". "היו צריכים להסביר לי שיש הבדל בין Envy ל-Jealousy, למשל", מספר מאן, "Envy הוא מניע לפעולה. הוא יכול להגדיר מה חשוב לך. למשל כשצפיתי ב'צעצוע של סיפור', קינאתי בכל השמות שראיתי ברולר הקרדיטים. רציתי להיות אחד מהם וזה הציב בפניי מטרה".
דוקטר: "אני חשבתי שכעס זה רק משהו שמכניס אותך לצרות. אבל לפעמים זה גם משהו שעוזר לדאוג שדברים יהיו הוגנים".
כמצופה מסרט של פיקסאר, זה לא משנה אם ריילי היא נערה לבנה ממינסוטה: בראש שלה יש חגיגה של זהויות, צבעים ומבטאים, כך שהאובססיה הימנית כלפי הפרוגרסיביות של דיסני לא ממש הותירה חותם. "אנחנו תמיד מדברים על גיוון, כדי להיות נאמנים לאופן שבו העולם נראה", אומר מאן, "קבוצת ההוקי של ריילי, למשל: הלכנו להרבה מקומות ורצינו לראות מי משחק בספורט הזה כדי שזה ייראה אמין גם בסרט".
דוקטר: "תהינו אם בתוך הראש של ריילי יהיה גם קול של גבר או של מישהו שחור או צרפתי. אבל הבנו שאחרת זה לא יהיה כיף. גם אני חושב שכולנו אוניברסליים באיזושהי צורה, כולם קיימים בתוכנו".
מנגד, העובדה ששניהם לא מתעניינים ממש בהוקי בכלל וגם לא נראים כמו מכורים לספורט בפרט, לא מנעה מהם להשתמש בספורט כדי להמחיש את התהליכים שעוברים על ריילי. זה גם לא מפתיע: את הרעיון של תחרותיות הם מכירים טוב, אולי אפילו יותר מדי טוב, מהבית. "לשחק הוקי זה כמו לעבוד בפיקסאר", אומר דוקטר, "אתה צריך להיות מעולה, אתה תמיד מתחרה במידה מסוימת במי שעובד איתך אבל כולם משחקים באותה קבוצה. כאנימטור מתחיל, חשבתי שאני אעשה הכול לבד, ופתאום הגעתי למקום הזה ומצאתי אנשים שאהבו את אותם סרטים כמוני ונהיינו קהילה והכל משתפר. זה מקום ממריץ. תחשוב שלוקח ארבע-חמש שנים לעשות את הסרטים האלה, שבהם אתה כותב, מקרין, משכתב, מקרין, משכתב שוב וכך הלאה. שואלים לפעמים איך אפשר לעשות את זה כל יום. והתשובה היא שכל יום מגלים משהו חדש".
