https://www.ynet.co.il/entertainment/article/r1ahcq3us
"ונסדיי" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
זה לא נורא, כי ההורים של ונסדיי, גומז ומורטישה, החליטו לשלוח אותה למסגרת שבה היא תוכל סוף סוף להשתלב. פנימיית נוורמור היא המוסד האקדמי שבו למדה מורטישה בצעירותה, והיא בתם של כל המנודים והאאוטסיידרים שהעולם לא השכיל להכיל את הכישרונות הייחודיים שלהם, הוגוורטס סטייל. בנוורמור ונסדיי תלמד איך לתעל את הנטייה שלה לחזיונות, תפתור תעלומות אימה ובעיקר תשמח את הצופים עם הספין אוף המושלם ל"משפחת אדמס" המיתולוגית, "ונסדיי", ששמונת הפרקים שלה עלו אתמול (ד') בנטפליקס.
ביקורות נוספות:
אפשר להגיד שכל הכוכבים בשמיים התייצבו בשורה כדי לאפשר ל"ונסדיי" לזרוח. אלפרד גו ומיילס מילר, שהעניקו לעולם את "סמולוויל", כתבו את התסריט. טים ברטון ("המספריים של אדוארד", "סליפי הולו", "צ'ארלי בממלכת השוקולד"), הגותי הנכון במקום הנכון, בפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, ביים ארבעה פרקים ורוחו שורה על הסדרה. לטובת הליהוק זומנו ג'נה אורטגה לתפקיד של ונסדיי הנערית, לואיס גוזמן לתפקיד אב המשפחה, גומז, קתרין זיטה-ג'ונס מושלמת בתפקיד מורטישה, גוונדולין כריסטי (ליידי בריאן מ"משחקי הכס") היא ליהוק מושלם לווימס, מנהלת האקדמיה, וכריסטינה ריצ'י, היא ולא מלאך, שקנתה את עולמה כשגילמה את ונסדיי בסרטי הקולנוע בתחילת שנות ה-90, היא מרילין ת'ורנהיל, המורה לצמחים טורפים שגם תומכת בונסדיי בשנתה הראשונה בפנימייה. Thing (דבר), האסיסטנט ויד ימינה (הא הא) של ונסדיי, לא התבגר מאז הסרטים אפילו בדקה.
נכון, יש כמה חריקות מינוריות בהצבה הנוכחית של ונסדיי בקומדיית-אימה עם מוטיבים של דרמת-תיכון אמריקנית טיפוסית. ונסדיי נוחתת בעולם של אינסטוש וטיקטוק, של משולשי אהבה, אחת שיודעת והיריבה הבית ספרית, ולא תמיד החיבור הזה בין האיפיון העל-זמני של המשפחה לשכונה הדיגיטלית העדכנית עובר מסך בצורה חלקה. מה גם שמתברר שהמרדנות המעצבנת של מתבגרים לא פסחה על ונסדיי, והיא מתעבת בנוסף לכל גם את ההורים שלה ואת גילויי האהבה שלהם, כמו כל בת-עשרה מצויה, בעיה אמיתית בהתחשב בנטייה של ההורים לבית אדמס להפגין את התשוקה הייצרית שלהם בכל סצנה. זה גם קצת חבל, כי אחד המאפיינים היפים של המשפחה בסרטים היה האחדות המשפחתית שלהם נגד כל העולם, והאהבה הבלתי תלויה שהם חשו אחד כלפי השני. מדי פעם מגיח ביצוע מתוזמר של להיט מוכר (Paint it black, don’t worry be happy, Nothing Else Matters) שמשלים את האווירה.
אבל אלה הם באמת זוטות, כי מכל שאר הבחינות, ואלה רוב הבחינות, "ונסדיי" היא מעדן מצהיל ומחמם לב שעומד גם בפני עצמו ולא רק כזנבו המקשקש של המותג "משפחת אדמס". אורטגה, על המטר וחצי שלה (ממש כמו ריצ'י), נועצת את התפקיד של ונסדיי המתבגרת ומצליחה לשלב באמינות בין ונסדיי המאותגרת רגשית והמורבידית למקומות בהם הסיטואציות שמזמנים לה החיים כן מצליחות לגעת בה. הסצנות שלה עם כריסטי – 191 ס"מ ביום בהיר – מוצלחות במיוחד. טים ברטון מביא למסך את הבימוי המבהיק, המלוטש, העין לצבעים וזה שיודע להניח את הדמויות שלו בדיוק על הרווח שבין הפנטזיה למציאות.
הטקסטים של גו ומילר חכמים ושנונים ושומרים על קשר מספק לדמויות המקוריות שיאפשרו לצופים ליהנות מההמשכיות ("אני מעדיפה לדחוף לעצמי מחטים לעיניים", אומרת ונסדיי לחברה ללימודים, שמציע לה להתנדב לוועדת הקישוט של הנשף, "סביר להניח שאני אעשה את זה בכל מקרה", היא מוסיפה לאחר מחשבה קצרה). אפילו הנגיעות הבלתי נמנעות ולרוב מאולצות של נטפליקס בכל מה שקשור לגיוון אתני, MeToo או סתם פי-סי ("אתה מסגביר לי את הכוחות שלי?", תוהה ונסדיי מול אותו חבר) לא מחרב את השמחה. משפחת אדמס יכולה להיות גאה, ונסדיי התבגרה נהדר.
