יוקו אונו היא שם מוכר לרבים, עבור חלקם - לא באופן מחמיא. "האישה שפירקה את הביטלס" הוא הכינוי שהוצמד לה, ושמלווה אותה לאורך השנים. האם זה נכון? קשה לומר. עם זאת, ידוע שהקשר בין ג'ון ויוקו היה קשר תלותי מאוד, כאשר ניתן להניח שהיו דברים נוספים ברקע - הביטלס הפסיקו להופיע כבר בשנת 1966, בעוד ג'ון ויוקו הפכו לזוג רק בשנת 1968. גם בראיין אפשטיין, מנהל הלהקה, נפטר (1967), ומטבע הדברים הדינמיקה בתוכה הפכה מסובכת יותר. שנות השישים הפכו פסיכדליות מאוד, ונראה שסדרי העדיפויות בחייו של לנון השתנו, ולפתע היו דברים מעניינים יותר מלהיות בלהקה החשובה. ואולי לא. נשאיר את זה פתוח.
השנים עברו, ג'ון לנון כבר מזמן איננו, אבל יוקו אונו המשיכה ליצור ולמצב את עצמה כאמנית עם שם עולמי, יצירתית ופורצת דרך - בזכות עצמה. האמנות שלה הייתה חלוצית ורבות מיצירותיה, שהחשובות שבהן נעשו בשנות ה-60 וה-70, רלוונטיות עד היום, ונלמדות בבתי ספר לאמנות ברחבי העולם.
אונו תחגוג בשבת הקרובה את יום הולדתה ה-90, ולרגל המאורע המרגש בחרנו לחזור לדמותה דרך היצירות האייקוניות שלה. את חייה של יוקו קשה להפריד מיצירתה, אך גם אין צורך, אישיותה שזורה באמנות ולהפך - ריכזנו את היצירות הבולטות שמביאות את הסיפור של האמנית פורצת הדרך והייחודית שהייתה, ועודנה.
לדרוך על ציורים עם מרסל דושאן
אונו נולדה בשנת 1933 ביפן למשפחת בנקאים עשירה מאוד. אבל אין מה לקנא - הילדות שלה לא עברה עליה בנעימים. ב-9 במרץ ב-1945, סוף מלחמת העולם השנייה, יפן הופגזה אווירית. עשרות אלפי פגזים ירדו על טוקיו בלילה אחד. בעיר שמבניה היו עשויים עץ, במבוק ונייר, החלו שריפות עזות. כמיליון אנשים נשארו מחוסרי בית, ומאות אלפים נהרגו - מספרים גבוהים ממספר ההרוגים בהטלת הפצצה האטומית בנגסאקי. המצב היה קשה והמשפחה של אונו החליטה להימלט. אז היא החלה לפתח את הבסיס הראשוני לאמנות שלה - כוח הדמיון. היא ואחיה קייסוקי היו רעבים ולפעמים הצליחו להחליף מעט מהרכוש שלהם במזון. כשלא, הם היו שוכבים על גבם ומתבוננים בשמיים. יוקו הייתה שואלת את קייסוקי איזו ארוחת ערב היה רוצה לאכול, והוא היה מדמיין אותה לפרטי פרטים, ומוצא בה נחמה. לימים כינתה זאת יוקו "אולי יצירת האמנות הראשונה שלי".
היא התחנכה במסגרות נחשבות בתחומי האמנות, המוזיקה והפילוסופיה, ולא מצאה את עצמה באף אחת מהן. בשנת 1960 החליטה יוקו לעזוב את יפן ולעבור לניו יורק, שם שכרה לופט ובו גם חיה וגם הציגה את האמנות שלה ושל אחרים. באותו לופט יזמה גם, יחד עם המוזיקאי לה מונט יאנג (La Monte Young), סדרה של מופעים המשלבים מוזיקאים ואמנים. אלו היו השנים הראשונות של אמנות המיצג שרק התחילה להתהוות, ואונו הייתה מהאמניות הראשונות שפעלו במרחב הזה, מה שהפך אותה לפורצת דרך כבר בימים ההם.
אחת העבודות הזכורות ביותר שהוצגו בלופט של יוקו, הייתה שרפה שהציתה לעיניי הקהל ההמום - עשורים רבים לפני שהיצירה של בנקסי גרסה את עצמה ועוררה סערה. השמועה על האירועים המיוחדים שהציגה פשטה, אליהם הגיעו אנשי תרבות חלוציים ומפורסמים, כמו המוזיקאי ג'ון קייג' והאמן הצרפתי-אמריקאי מרסל דושאן, אחד האמנים המוכרים והמשפיעים עד ימינו, אבי הרדימייד (שימוש בחפצים מן-המוכן באמנות). דושאן אחראי ליצירה המכוננת "המשתנה", בעקבותיה נוצר המושג "אמנות קונספטואלית". בזכותו, או באשמתו - תלוי בעיני מי - התרחבה האמנות והפכה לרעיון שיכול להיות מוגש בכל צורה שהיא, וכל האמצעים כשרים.
6 צפייה בגלריה
חלוצת האמנות הקונספטואלית. יוקו אונו, a painting to be stepped on
(צילום: באדיבות מוזיאון MoMa, ב: http://www.moma.org.)
בתקופה ההיא אונו הייתה אישה יוזמת בעולם האמנות, שנשלט באופן כמעט בלעדי על ידי גברים, והקרדיט כמעט תמיד נשלל ממנה. יאנג הוכר כיוזם וכמארגן האירועים והמפגשים, ואילו היא רק כבעלת הלופט. לא רק זה, אלא שלמרות רוחה, ג'ורג' מצ'יונס, מקים זרם הפלוקסוס - (זרם אמנות שנחשב לממשיך דרכו של הדאדא, ממנו צמח גם דושאן), העתיק את הקונספט שיצרה והטמיע אותו בגלריה שהקים.
הזעם של אונו על גניבת הרעיון דעך מעט כשמצ'יונס הזמין אותה להציג אצלו כאמנית. העבודה שיצרה אז נחשבת לעבודה קונספטואלית מוקדמת - ואותם אמנים שעשו שימוש ברעיונות אלה בתקופה ההיא, הם הבסיס לעולם האמנות המוכר לנו כיום.
היצירה של אונו בגלריה של מצ'יונס הוצגה ב-1961, ונקראה Painting to Be Stepped On - ציור לדרוך עליו, מה שקורה בה די משתמע מהשם: פיסות קנבס הונחו על הרצפה והקהל התבקש לדרוך עליהן, וכך למעשה ליצור יחד עם האמנית את היצירה בהתרחשות משותפת בזמן אמת. העבודה גם מתייחסת למנהג היסטורי שהיה קיים ביפן עת חדרה אליה הנצרות, שנקרא "פומי", או בתרגום חופשי - לדרוך על ציור. אזרחים יפנים חויבו לדרוך על ציור של ישו שהונח על הרצפה, ומי שנמנע מהמעשה, התקבלה המסקנה המתבקשת שהוא נוצרי, והוא הובא אל מותו.
לכולם יש את הכוח ליצור אמנות
"ציור לדרוך עליו" מגלם עקרונות שאפיינו את האמנות של אונו עוד מתחילת הדרך. היא האמינה ביצירת אמנות שמפעילה את הקהל ומערבת אותו, מתוך עיקרון שכל אחד ואחת יכולים ליצור אותה בעצמו. הרבה מהעשייה שלה עסקה בניסיון לגרום לאנשים לחוות איך פעולות קטנות במציאות יכולות להצית ניצוץ, ולהפוך לאמנות. אונו קראה להאמין בכוח הדמיון ובמשמעות שלו. במאמר שכתבה ופורסם ביפן היא מתארת: "זה אפשרי לראות כיסא, למשל, בתור החפץ שהוא. אבל מה קורה אם שורפים אותו? מגלים שהכיסא שבתודעה שלנו, לא נשרף, ולא נעלם".
6 צפייה בגלריה
האמינה שדמיון הוא אמנות בפני עצמו. יוקו אונו וג'ון לנון עם הספר Grapefruit
(צילום: getty images)
בשנת 1964 פרסמה אונו את הספר Grapefruit, שבו היא מציעה לקוראים דרכים ליצור אמנות מושגית באמצעות פעולות פשוטות - ובכך לאפשר לקהל הקוראים והקוראות להרגיש כאילו היו ממיטב האמנים החלוציים של אותה תקופה. אונו פעלה לפרק את המחיצות בין אמנים ללא-אמנים, ובין האמנות - לבין החיים עצמם. אמנות שמקדשת את האמן ונבדלת לחלוטין מהעולם החיצון - לא עניינה אותה. היא יצרה אמנות אוונגרדית, אבל אפשרית, מושגת ונגישה. חלק מההצעות בספר הן למשל: "תנו לאנשים להעתיק או לצלם ציור שלכם. השמידו את המקור"; וחלקן גובלות בדמיון מודרך: "דמיינו שהעננים נוזלים. חפרו בור בגינה כדי לאסוף אותם". המחשבה על דמיון כיצירת אמנות בפני עצמו, נשארה חלוצית עד היום, כמעט 60 שנה לאחר שהספר, שעליו החלה לעבוד ב-1960, יצא.
Cut Piece
העבודה Cut Piece שיצרה יוקו אונו בשנת 1964, נחשבת לאבן דרך באמנות המיצג בכלל ובאמנות פמיניסטית בפרט. יצירת אמנות שהופכת את הבטן עד היום, וששמור לה מקום משמעותי בדפי ההיסטוריה, לצד העבודה Rhythm O של מרינה אברמוביץ' - שנוצרה למעלה מעשור אחריה. במסגרת הפרפורמנס, יוקו התיישבה בשמלה, במרכז החלל, כשהיא לא זזה. החפץ היחיד שנמצא לצדה הוא מספריים לגזירת שמלתה, כאשר הקהל קיבל הנחיות ברורות: לגשת אליה בזה אחר זה, לגזור חתיכה מהבגד, ולשמור אותה. בהוראות נכתב גם כי האמנית תישאר ללא תזוזה לאורך האירוע, ותסיים אותו כאשר תראה לנכון. הייתה זו אחת העבודות הראשונות בהיסטוריה שעירבה קהל זר שאינו מקורב לאמן בשום צורה, שלא משפיע באופן ישיר על מהלך היצירה, אלא הופך להיות חלק בלתי נפרד ממנה.
כפי שניתן היה לצפות, אחרי שמעטה הבושה הראשוני הוסר - המצב החל להסלים. הגזירות של המספריים הלכו ונעשו משפילות ואלימות יותר ויותר. אנשים גזרו את הבגדים של אונו באזור החזה, המפשעה, גזרו את החזייה שלה. המופע תועד, והתנועה היחידה שלה הייתה תנועה אינסטינקטיבית, להסתיר את החזה שלה באמצעות ידיה.
6 צפייה בגלריה
יצירה חשובה, מכוננת, ומרתקת שעדיין רלוונטית גם היום. יוקו אונו, cut piece
(צילום: מינורו ניזומה, באדיבות מוזיאון MoMa, ב: http://www.moma.org.)
היצירה החלוצית הזו הפכה את המבט הגברי על נשים, את ההפשטה שבדמיון - למוחשית, וצמצמה את הפער בין מה שעובר לנו בראש לבין הפעולות במציאות. התנהגות עדר פוגענית שנוצרת בקלות בתוך מסגרת סטרילית, מצומצמת ומזוקקת, מסייעת להבין כמה קל להתנהגות פסולה להתפשט בחברה אחרי שהיא מקבלת אישור. ככל שיותר אנשים משתתפים, כך המעשה האלים מקבל לגיטימציה. גם נשים לקחו חלק בעבודת הפרפורמנס של יוקו. אם כולם עושים את זה, מפשיטים אישה שלא מגיבה ולא מתנגדת, אז כנראה שזה בסדר, לא?
רובד נוסף של היצירה, לדברי אונו, מתייחס בכלל לזן בבודהיזם שקורא להתנסות בדבר שהכי מביך אותך, כדי לראות מה ייצא ממך כשתעמיד את עצמך במצב הזה. מסר זה כנראה נקלט כאשר הציגה את היצירה בתחילת דרכה במולדתה ביפן, אלא שמחוצה לה, היצירה התקבלה אחרת. בשנת 1966, אונו הציגה את "קאט פיס" פעמיים בלונדון, והפעם השנייה נקטעה במהרה כאשר אחד מאנשי הקהל גזר, בבת אחת, את כל בגדיה, כולל הבגדים התחתונים. לאחר המקרה אונו גנזה את המופע, ולא חזרה להופיע איתו עד שנת 2003. הייתה זו יצירה חשובה, מכוננת, ומרתקת שעדיין רלוונטית גם היום.
ואז הגיע לנון
ב-9 בנובמבר 1966, הגיע ג'ון לנון לבקר בהקמת תערוכה שהציגה ב- Indica Books and Gallery (שאחד הפטרונים שלה היה פול מקרתני), והייתה עתידה להיפתח ביום למחרת. זה היה המפגש הראשון בין אונו ללנון. אחת היצירות שלה הייתה תפוח אמיתי שישב על פדסטל (מעמד ששמים עליו יצירות אמנות כמו פסלים), שהוצג ואף הועמד למכירה. מטרתה של יוקו הייתה שהקהל יוכל לצפות בתפוח הולך ונרקב. לנון לקח ביס מהתפוח ולפי הסיפורים, זה לא ממש הצחיק את אונו, למעשה אפילו מעט הכעיס אותה. כאשר יוקו הציגה שוב את העבודה האייקונית ב-2015, היא סיפרה על המקרה עם לנון: "הוא ראה את התפוח, לא אמר שום דבר - פשוט לקח אותו ונתן בו ביס. ואז הסתכל עליי, ואמר לי: 'הנה, לא ידעתי מה להגיד, וראו את זה עלי'. חשבתי לעצמי, איך האיש הזה מעז להתעסק עם העבודה שלי. אחרי זה הוא ביקש סליחה והניח את התפוח חזרה" (הציטוט לקוח מתוך האתר של ה-MoMA).
עבודה אחרת, לעומת זאת, הדליקה את לנון. היא נקראה "ציור תקרה". היה זה סולם שבקצה שלו מחכה זכוכית מגדלת. המתבונן מבעד לזכוכית, יגלה שעל התקרה כתובה בכתובת קטנטנה מילה אחת: Yes. "חשבתי שזה פנטסטי. הבנתי את ההומור בעבודות שלה מיד. טיפסתי על הסולם, הסתכלתי מבעד לזכוכית המגדלת, ובאותיות קטנות היה כתוב 'כן'. זה היה כל כך חיובי, והרגשתי הקלה גדולה כשלא היה כתוב 'לך תזדיין' או משהו", אמר לנון בריאיון למגזין "רולינג סטון".
השיר האייקוני שכתבה עם לנון - והקרדיט המאוחר
מאז אותו מפגש, יצרו לנון ואונו מספר יצירות יחד, למשל את Bed-In משנת 1969, פרפורמנס שהתקיים במסגרת ירח הדבש של הזוג באמסטרדם. יצירה בה ג'ון ויוקו יושבים על המיטה של בית המלון ועונים לכתבים על שאלות שקשורות לפוליטיקה כדי לקדם תפיסות של שלום ופציפיזם.
6 צפייה בגלריה
רק ב-2017 קיבלה את הקרדיט על השיר Imagine. יוקו אונו bed in
(צילום: גרי דיאטר, באדיבות מוזיאון MoMa, ב: http://www.moma.org.)
יוקו אונו היא אמנית חשובה, פורה ויצירתית בזכות עצמה, עם ובלי קשר לביקורת שיכולה להישמע על היחסים בינה לבין לנון, והאופן שבו אלו השפיעו על הלהקה. אומנם הקריירה המוזיקלית שלה עצמה שנויה במחלוקת, אבל את השיר Imagine, הלהיט הגדול ביותר של ג'ון לנון אחרי הביטלס, הוא הודה שכתב יחד עם אונו - למרות שמעולם לא טרח לתקן את הקרדיט ולהוסיף אותה אליו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאונו לא זוכה לקרדיט על יצירה שהייתה שותפה בה.
הלהיט שנכתב על ידי השניים הוא לא רק שיר אוטופי שקורא להגשמת מציאות, הוא בעצם מציע לנו לדמיין, כי הדימיון הוא לא פחות מהמציאות שניתן לראות בעין. בכך הוא מתבסס רבות על אלמנטים מהאמנות של אונו - צמצום הפערים בין הדמיון לבין המציאות, והטענה ששניהם "אמיתיים" וחשובים. ב-2017 תוקנו רשמית הזכויות שלה על כתיבת השיר, והיא הוכרה ככותבת שותפה.
30 השנים האחרונות עד ימינו
מתדמית "האישה שפירקה את הביטלס", יוקו ככל הנראה לא תצליח להתנער לגמרי, אבל באמנות שלה, היא המשיכה לקדם רעיונות של שלום ואחדות. בשנת 1993 היא יצרה את העבודה Wish Tree - עץ חי שהמבקרים בתערוכה הוזמנו לכתוב תחתיו את משאלות לבם, ולתלות אותם על גבי הענפים. למעלה ממיליון משאלות נאספו לאורך ההצגה של היצירה. המשאלות נקברו בטקס חגיגי לצד יצירת אמנות אחרת של אונו באיסלנד, שעסקה אף היא בקידום שלום. היצירה הוצגה בגרסאות שונות עוד שנים לאחר מכן. לאורך כל השנים, יצרה אונו אמנות יוצאת דופן וייחודית לה, שרואה את הקהל ונותנת לו כוח כמעט נאיבי לפעול בעולם, לדמיין ולחיות בסקרנות ובאהבה.
בשנים האחרונות, אונו מתמודדת עם בריאות מידרדרת. כאשר תוקן הקרדיט על השיר Imagine בשנת 2017 באירוע של National Music Publishers’ Association, היא הגיעה בכיסא גלגלים, כאשר שון, בנם המשותף של ג'ון ושלה, עזר לה להגיע אל עבר הבמה. "למדתי כל כך הרבה מהחולי שלי", היא אמרה בנאומה. "אני אסירת תודה על כך שאני עוברת את זה". בשנת 2020 סיפר אליוט מינץ, שדרן רדיו שהפך לדובר של משפחת לנון, למגזין "ניו יורק פוסט": "יוקו ללא ספק האטה את הקצב שלה, כמו כל אדם בגיל מתקדם. אבל היא חדה כפי שהייתה תמיד. היא אחד יחיד במינו".
פורסם לראשונה: 11:42, 16.02.23
