שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היו תקופת הדמדומים של מונופול הערוץ הראשון הישן. חווית הצפייה של ילדים בתקופה ההיא, הייתה נטולת כבלים או ערוץ הילדים, ריבוי ערוצים או VOD, שלא לדבר על סטרימינג או יוטיוב. הו לא, ילדות המסך העשוקה שלנו בחופש הגדול הסתכמה ברביצה מול המסך בבוקר וצפייה בתוכן שהערוץ הראשון הפך, בצעד מבריק אם כי כנראה לא מכוון, לצפיית פולחן: אותן סדרות ילדים, לרובן צולמה עונה אחת או שתיים מקסימום, שודרו שוב ושוב בכל חופש גדול לטובת הדור הצעיר.
רובנו צפינו בכל סדרה יותר מפעם אחת ובכל זאת - מתוקף כוח העל של ילדים באשר הם - נשאבנו אל העלילה שוב ושוב. זאת סקירה שתדבר אל דור אחד, ילידי שנות ה-70 וה-80, אבל זאת הייתה טלוויזיה בלתי נשכחת, רגע לפני שהשתנתה לנצח ואיתה החופש הגדול של כולנו. ואלה שמות, כלומר רשימה חלקית.
הלב
בכי בכי בכי. נדמה שמי שישב בוועדת הרכש והשיבוץ בטלוויזיה החינוכית דאז האמין שהדרך לבדר ולחנך את הדור הצעיר עוברת דרך ייסורי החיים העגומים של ילד איטלקי קטן בשנות השפל של המאה הקודמת, שאמא שלו נאלצת לעזוב אותו ואת משפחתו ולעבור לארגנטינה, לא פחות, כדי למצוא עבודה. המעבר נועד לאפשר לבעלה להחזיק במפעל האלטרואיסטי שלו ולטפל רפואית בעניים. על פניו מטרה הומאנית וראויה לשבח, אבל בואו, עניי עירך אולי קודמים אבל הורות תומכת לילד הקטן שלך כנראה קודמת יותר. מרקו רוסי לא רק נאלץ להיפרד מאימו בסצנות שקורעות את הלב, ממש משסעות אותו, בלי לפספס אף בלוטת דמעות בדרך, אלא גם יצא למסע חיפושים אחריה כשמתברר שהיא חולה אנושה ואולי לא יפגוש אותה שוב. הוא עובר מסע התבגרות קלאסי - פוגש אנשים, חלקם מתנכלים לו ומרמים אותו וחלקם עוזרים לו. הוא רואה עולם ולומד להכיר את היכולות הפנימיות שלו, אבל תמיד מובילה אותו הכמיהה הפנימית המשתוללת לחיבוק של אמא.
המסע של מרקו מסתיים ליד מיטת אימו ההוזה נטולת ההכרה, רק כדי שתמצא בעצמה כוחות חדשים להחלים מעצם נוכחותו. כלומר אם הייתם בני מזל וצפיתם ב"הלב" בקיץ שהספיק להכיל את כל הפרקים. בשנים מסוימות נזלו 52 פרקי הסדרה אל תחילת שנת הלימודים, ונותרתם עם חצי הלב שלכם בידכם ועם מרקו שמשוטט ברחבי ארגנטינה ומחפש את אמא שלו עם קופיף קטן ופרוסת לחם, שכמו הסנה הבוער לעולם אינה מסתיימת.
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
סדרת האנימה שהופקה ביפן (ושם נקראה "3000 מייל בחיפוש אחרי אמא", בואו תדרכו לנו על הלב וזהו) התבססה על הסיפור "הלב" של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס. היא שודרה בארץ לראשונה בשנת 1983 ומאז הספיקה לצלק שנתונים שלמים של ילדים תמימים, שלא היו ערוכים בשום צורה להכיל את המצוקה הרגשית של מרקו ואת הפרידה שלו מהורה מספר אחת. ההוכחה לכך היא קיבוע המעמד של מרקו כאייקון של עצב גדול ותוגה ילדית. אגב, אני מוכנה לשים את הכסף שאין לי שכל אדם מבוגר שיצפה בסצנות מתוך הסדרה יפרוץ בבכי גם היום, והרוב יזילו דמעה כבר בשיר הפתיחה.
נילס הולגרסון
נילס הולגרסון היה ללא ספק ילד שזקוק לגבולות וריסון ביד בוגרת ובוטחת. היום יקראו לזה הפרעת קשב או היפראקטיביות, אבל ההורים של נילס, הילד השבדי, לא כל כך ידעו איך לאכול את הילד שלהם. במקום להתכונן בזמן לנסיעה לתפילה ולסייע בעזרה בטיפול בחיות המשק, נילס, האנטי-גיבור הראשון, העדיף להתפרע ולהתעלל בבעלי חיים. במהלך הפרק הראשון, שלא ממש עוזר לחבב את הדמות הראשית שלו על הצופה, הוא מתואר כילד רע ועצלן, שבגללו הפרות נותנות מעט חלב והתרנגולות לא מטילות ביצים. אבל הגעתו של החופש הגדול אין משמעותה שצריך להפסיק לחנך את הדור הבא: גמד קטן שנילס מתעלל גם בו הופך את הילד ואת האוגר שלו, אוגי, לזעיר במיוחד וכבונוס הוא גם מתחיל להבין את שפת בעלי החיים. כדי להימלט מחיות המשק שמחפשות נקמה הוא נתלה על אווז הבית, מולי, שמצטרף, בניגוד לטבע שלו, ללהקת אווזי בר במסע אל הצפון הרחוק.
סלמה לגרלף, שכתבה את הספר "מסע הפלאים של נילס הולגרסון" שעליו מבוססת הסדרה, הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות (בשנת 1909), והיא הייתה מיסיונרית נמרצת של זכויות בעלי החיים, דבר פחות מקובל בתקופתה. באמצעות הספר היא העבירה את הדור הצעיר מסע חניכה שכולו אהבה והערכה לטבע ולבעלי החיים ששוכנים בו. סיפורו של נילס, שהתפרש על פני 52 פרקים ועלה לראשונה בארץ באמצע שנות ה-80, לא היה סוחט רגשית כמו זה של מרקו רוסי, בכל זאת, שבדים הם לא איטלקים, אבל במבט לאחור הוא בהחלט הכיל כמה רעיונות מהפכניים לתקופתו.
את להקת האווזים שאליה הצטרף נילס מובילה מפקדת מסוג נקבה, המפקדת אקה. הלהקה, כמו גם בעלי החיים שנילס פגש ותקשר איתם, לא היו מקשה אחת אלא נחלקו לסוגי טיפוסים ממש כמו החברה האנושית, חלקם טובים, חלקם פחות. נילס, שעובר מה שהיום היינו מכנים "תהליך" ומתבגר, מקווה לחזור הביתה ולהסיר את הכישוף, אבל בסוף הוא מגלה שזה עלול לעלות בחייו של מולי, האווז. הוא מצליח להציל אותו ומוכיח את נאמנותו למסר המרכזי של לגרלף: כדור הארץ שייך לבעלי החיים בדיוק כפי שהוא שייך לבני האדם, ובשר הוא רצח. ממש כמו מרקו, בחלק מהחופשים נילס לא הספיק לחזור הביתה והוא עדיין משוטט ברחבי העולם על מולי, ומקווה לטוב.
פינוקיו
ואם בחינוך עסקינן, אין פרויקט חינוכי מזעזע יותר מקורותיו של פינוקיו, ילד העץ כפוי הטובה, הפזיז והשקרן. פינוקיו שימש לצופים הצעירים אזהרה חיה, עד כמה שבובת עץ מצוירת עשויה להיקרא "חיה", והבהיר להם באמצעות ייצוגים אכזריים וברורים מה קורה לילד שמזלזל בלימודים, שלא נזהר מזרים, שמתפתה להנאות מפוקפקות כמו ממתקים או משחקים, שלא מכיר טובה למי שמגדל אותו ובעיקר לא מציית למבוגרים בחייו. אוי, פינוקיו המסכן, אכול רגשות האשם. אם היה צדק בעולם, במהלך השידור הייתה צריכה לרוץ על המסך כתובית עם המספר הישיר ליצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד. במקום זה פשוט ישבנו והתפללנו שאולי בחופש הגדול הזה משהו ישתנה, פינוקיו יתעשת ויתחיל לתקן את דרכיו כדי שיפסיק לקבל כאפות מהחיים.
7 צפייה בגלריה
אם היה צדק בעולם, במהלך השידור הייתה צריכה לרוץ על המסך כתובית עם המספר של המועצה לשלום הילד. מתוך "פינוקיו"
(צילום מסך: מתוך הטלוויזיה החינוכית)
פינוקיו הגיע לעולם כפיצוי לגבר ערירי, סבא ג'פטו, הנגר טוב הלב. הוא הוקף בדמויות שכל אחת מהן הציבה בפניו אתגר אחר: שמשון ויובב היו היצר הרע, שפינוקיו נפל במלכודות שלהם שוב ושוב. אחרות היו מצפוניות וחשדניות אבל חסרות כוח כמו ניקנור הנקר ובלה הברווזונת, שהזהירו אותו מכניעה לפיתויים, אבל לך תאכוף משהו כשאתה ברווזונת, שמכלה את שעותיה היפות ברדיפה אחרי בובת עץ ובתחנונים שתחכה לך.
העונשים של פינוקיו היו עניין שבשגרה, האף שלו התארך בכל פעם שהוא ניסה להיחלץ מאיזו סנקציה באמצעות שקרים, מאותם חוקים שמבוגרים לא עומדים בהם לעולם אבל דורשים מילדים לקיים אותם. אבל השיא המסויט שהותיר לא מעט מאיתנו ערים ומבועתים בלילות היה ללא ספק אירוע החמורים. פינוקיו מאמין לחבר שמספר לו על ארץ התענוגות, זו שילדים לא צריכים ללמוד בה, יכולים להתבטל, לאכול כל היום ממתקים לשחק ולעסוק בוונדליזם להנאתם. המחיר שהם משלמים הוא הפיכתם לחמורים - אין את זה ביותר ברור - ומכירתם לקרקס. הם פותחים את הפה כדי לדבר אבל מצליחים רק לנעור, והאוזניים שלהם מתארכות. אם תתקלו באנשים מבוגרים ממששים לעצמם את האוזניים בחשש, תוכלו לנחש מייד באיזה עשור הם נולדו.
פינוקיו משלים הקפה כשהוא מציל את סבא ג'פטו ואת שאר החבורה מבטן הלווייתן (!), שאליה הגיעו בחיפושים אחריו (טוב, אין דבר כזה יותר מדי רגשות אשם). כמיטב המסורת, גם פרק הקתרזיס של פינוקיו, שבו הוא הופך לילד אמיתי, הצליח רק בחלק מהשנים להשתחל אל תחום המושב של החופש הגדול, וחלקנו נאלצנו לחכות לשנה הבאה כדי לוודא שפינוקיו אכן נמלט מעור החמור, שהוא אכן אוהב את העולם ושהעולם אותו אוהב.
סיפורי מוש
הו, איזו הקלה. מוש השור היה התשובה המוחצת והקונטרה הבריאה לכל כאבי הלב שהאכילו אותנו היפנים והאיטלקים, שילוב מזעזע של פורענות רגשית והקפדה מופרזת על ציות לחוקים. הסדרה התבססה על קומיקס הולנדי והגיבור שלה היה שור חמוד בשם אולי, שבארץ זכה לשם מוש, שניהל את החווה שלו על שלל בעלי החיים שחיו בה. "מוש השור" הייתה קומדיית סלפסטיק פר אקסלנס, מה שאומר שגם כשהכול נהרס, בפרק הבא הדברים חזרו לקדמותם. באופן לא צפוי גם היא הונפשה ביפן, אבל לפחות הפעם היפנים לא גדמו את שמחת החיים של המקור והשאירו את מוש עליז, מכיל ובוטח גם כשדברים הסתדרו פחות לפי הציפיות שלו או כשהוא נאלץ להיכנע לגחמות של בעלי החיים בחווה שלו.
דברים מוזרים מאוד התרחשו בחווה של מוש, שבסך הכול השתדל להיות יצרני וליהנות מהעבודה הקשה הרבה שהייתה לו, כפי שמדגיש הפתיח. הוא נעזר בידידו הטוב, צב שתמיד נשבר לו השריון, והכלב שלו, האוויל מעט, רקס. "סיפורי מוש" עלתה בארץ בסוף שנות השמונים, וסיכוי טוב שעד היום אתם מסוגלים לזמזם את מילות הפתיח שלה ושעולה לכם חיוך דבילי על הפנים תוך כדי.
רואים 6/6
היום, כשהדמוקרטיה נלחמת על חייה ברחובות, זה אולי נשמע כמו רעיון מהפכני שלא לומר אנרכיסטי. אבל אז, בחצי האחרון של שנות השמונים, זה היה רעיון נפלא: בואו ניתן בפעם הראשונה לילדים שישובים מול המסך הקטן לבחור את הסדרות שבהן הם הכי רוצים לצפות. במשך ימי שידור שלמים, בהתחלה בהנחייתם של קובי מידן ואורלי יניב ואז בהובלתו של דור ההמשך, פרחי גל"צ, ארז טל ומירב מיכאלי, רונית כפיר, גיל קומר, רון לוונטל ואחרים, בחרו ילדי ארץ הקודש את לוח השידורים שלהם, אם באמצעות גלויות דואר או באמצעי המתקדם והחדשני, הטלפון. ב-1990 אפילו ביקשו מהצופים לשלוח פקס (!), רק מהצד השני של ההמצאה. מינה צמח הייתה אמונה על ניתוח ופילוח הנתונים של קהל היעד וציירה את אב הטיפוס של הצופה השכיח ביותר - זכר עירוני בגיל ההתבגרות. אישית הייתי אז מושבניקית מסוג נקבה, אבל אני זוכרת איך נשתלתי מול המסך בעיקר בזכות קטעי האולפן, אפילו יותר מהסדרות.
אז נכון, למעשה "רואים 6/6" הייתה מסגרת לשידור הסדרות המוכרות, מחד "הלב" ו"נילס הולגרסון" ומאידך סדרות כמו "מנהרת הזמן" ו"האסיר", אבל על פינותיה, ההנחיה המשוחררת וההומוריסטית שלה, השידור החי מרובה התזוזות בתוך האולפן, ואפילו האירועים בפארק הירקון, היא בהחלט עיצבה לעצמה אופי מכונן. ככזאת היא תיזכר לנצח בתולדות סדרות החופש הגדול האהובות. היא העניקה לנו את האינטראקטיביות הטלוויזיונית וניבאה את הפריבילגיה הנוכחית שלנו, לבחור במה אנחנו רוצים לצפות מתוך שלל אפשרויות אהובות. "רואים 6/6" עלתה בשנת 1987 והעונה האחרונה שלה שודרה ב- 1992, במקרה או שלא במקרה השנה האחרונה שבה הערוץ הראשון שידר לבדו בזירה, לפני שערוץ 2 המסחרי החל בשידוריו.
האסיר
"האסיר" אומנם צולמה לפני חמישים ומשהו שנה אבל לא הייתם נותנים לה יותר מארבעים, והיא עדיין נראית מצוין לגילה. היא אולי לא התחילה את דרכה בחופש הגדול אבל התאזרחה בו מהר מאוד במסגרת "רואים 6/6". יש לה ארומה של "מראה שחורה" פוגשת את "האח הגדול", והיא שיחקה בהנדסת תודעה והעיפה לנו את הסכך במחשבות על קונספירציה ודיפ-סטייט הרבה לפני שחשדנו בקיומן. הנטיות המרדניות והדחף של הגיבור שלה, הלא הוא מספר שש, הלמו היטב את הנעורים הסוערים של הצופים והפכו את "האסיר" ללהיט. המחיר היה סיוטים על כדור מים ענק שרודף אחרינו לכל מקום, אבל זה היה מחיר פעוט עבור התובנה החשובה והמעצבת, "אני לא מספר, אני אדם חופשי!".
קצת לפני שפטריק מקהוגן, השחקן הבריטי שהיה אחד מיוצרי הסדרה וגם שיחק בתפקיד הראשי, הגיע עם הרעיון של "האסיר", הוא גילם את ג'ון דרייק, סוכן חשאי בסדרה המצליחה "המלכודת". "האסיר" הוא מעין גלגול לא מוצהר של דרייק לאחר שהתפטר מתפקידו כסוכן, הורדם על ידי המעסיקים שלו והובא ל"כפר" - בית כלא שמעוצב ככפר נופש ונועד להחזיק בו אנשים עם ידע מסווג כדי להגן עליהם ועל העולם מפניהם. שם מוענק להם מספר שיטשטש את זהותם והם מתבקשים להיטמע בחיים הטובים ולא לשאול שאלות. האסיר הובא לכפר כי מי שמכונים 'הם' רצו לגלות את הסיבה האמיתית להתפטרותו. בכל פרק הוא מנסה לברוח מהכפר אבל נכשל. רק בסוף 17 הפרקים הוא מצליח לחזור לביתו שבלונדון, אבל הסדרה רומזת שגם שם הוא נמצא בשליטת ה'הם'. אין את זה ביותר קונספירטיבי מזה. כדור מים או לא כדור מים, "האסיר" בהחלט הכינה אותנו לעידן הנוכחי.
איים אבודים
לדאבוני לא יצא לי לצפות בסדרה כילדה או כנערה, אבל יש בינינו רבים שעבורם מדובר במייצגת בכירה של סדרות החופש ויש מקום לפחות להזכיר אותה כאן. ספינה שעליה שטו חבורת נערים ונערות מכל העולם, במסגרת משלחת נוער בינלאומית, נקלעת לסופת הוריקן. רובם ניצלו אבל חמישה מהם - אנגלי, אמריקני, אוסטרלי, גרמנייה וסינית - נסחפו לאי לא מוכר באוקיאנוס השקט, שתושביו הגיעו לשם מאתיים שנה קודם לכן ולא התקדמו עם שאר האנושות. הם נשלטים על ידי רודן שמבין שידע הוא כוח ומנסה לחסל את החבורה, כדי שהנתינים שלו לא יגלו את האמת על העולם, סיטואציה דומה למדי לזו המתרחשת ברוב הדיקטטורות בנות זמננו. הנערים מצליחים להסתדר מצוין בכוחות עצמם ואפילו מצילים את תושבי האי, ומשכנעים אותם שהקדמה והטכנולוגיה יעשו להם רק טוב ושהם לא מספרים אלא אנשים חופשיים. מה גם שהשמועה אומרת שהאוסטרלי הבלונדיני היה ממש חתיך.
7 צפייה בגלריה
אמרתם החופש הגדול, אמרתם איים אבודים. מתוך "איים אבודים"
(צילום מסך: מתוך הטלוויזיה החינוכית)
חתולי החצר
מה לעזאזל זה היה?? עד היום אין לי מושג. כנראה שמדובר במקרה של יישור קו – הצופה חייב לצרוך את מה שלקח היוצר, אחרת שום דבר שם לא נראה הגיוני. ארבעה חתולי סמטה, כלומר בני אנוש בחליפת חתול ואיפור תואם, מתפרעים על החיים בסמטה אחורית ומדי פעם פוצחים בשיר. הם היו ידעני, חמודון, חתולית וגורי הקטן, ולפעמים גם שני עכברים קטנים, שגרו במוסכים ליד בהרמוניה מלאה עם החתולים, ומדי פעם לקחו חלק בהרפתקאות בסמטה. נשמע מפוקפק? עוד לא התחלנו לדבר על הדיבוב: אברהם מור ושמוליק טנא היו הזכרים, וענת עצמון וסי היימן היו הנקבות. תצטרכו לסמוך על המילה שלי, יש מעט מאוד דברים בחיים שמקריפים יותר מסי היימן מדבבת חתול.
אין לי מושג אפילו למה, אבל הסדרה הזאת, ששודרה בארץ בסוף שנות השמונים בטלוויזיה החינוכית, היא אחד ממופעי הקרינג' היותר מוזרים שנתקלתי בהם. היא אמורה הייתה לסוב סביב שלושה היבטים חשובים של הילדות: מגרש המשחקים, קבוצת החברים ומשחקים מוכרים, וכיוונה לקהל ילדים בני חמש עד תשע ש"האופי החתולי של הגיבורים מאפשר להם להזדהות איתם ולהיקשר אליהם, תוך שהם לומדים להפריד בין מציאות לבדיה". בפועל: אזהרה חיה לילדים משימוש בסמים אסורים.
(אין מילים, באמת שאין. שיר הפתיחה של "חתולי החצר")
מנהרת הזמן
אחרונה חביבה היא "מנהרת הזמן", שעלתה בשנות ה-60 בטלוויזיה האמריקנית והקדימה את זמנה. כמו מקגייוור בזמנו היא הצליחה להדביק כמה קרטונים ומהדקי נייר ולהפוך אותם לסט של טכנולוגיה מפוארת של מסע בזמן. בשנת 1968 ממשלת ארה"ב השקיעה בפרויקט טיק-טוק, כלומר בדיקת האפשרות לנוע בזמן. במתחם תת-קרקעי באריזונה ישובים טובי המוחות האמריקנים ומפתחים את מנהרת הזמן, זאת שתאפשר להם לשגר אנשים לעבר (או לעתיד?), לבצע שם משימות ולחזור לנקודת הזמן ממנה יצאו.
אלא שסנאטור מעצבן שמגיע לראות לאן הולכים כספי המיסים לוחץ על אנתוני ניומן, אחד המדענים, להפעיל את המנהרה. ניומן, לחוץ מהרעיון שהבייבי שלו יושבת, יוצא למסע בזמן עם מדען אחר, דאג פיליפס. אלא שהמנהרה באמת לא מוכנה ודאג וטוני, לבושים בחליפה ובגולף ירוק זית הנצחיים שלהם, מדלגים מזמן לזמן, מגיעים לאירועים בהיסטוריה בהם כולם ללא יוצא מן הכלל, דוברי אנגלית מושלמת, ונאבקים באירועים מסכני חיים. בינתיים המדענים האחרים במתחם יושבים ומביטים בהם חסרי אונים, מנסים להינעל עליהם כדי להחזיר אותם הביתה וכל הזמן רק אומרים כמה המצב מתסכל ואין מה לעשות.
7 צפייה בגלריה
נתיב בריחה אידיאלי וקריר מהקיץ הישראלי. מתוך "מנהרת הזמן"
(צילום מסך: מתוך הטלוויזיה החינוכית)
דאג וטוני נזהרו מאוד שלא לשנות את האירועים שאליהם נקלעו, אבל אף אחד לא ניסה אותם עם אירועים מאתגרים באמת כמו השואה או יחסים פוליאמורים, אז אין לדעת. בכל מקרה, "מנהרת הזמן" סיפקה נתיב בריחה אידיאלי וקריר מהקיץ הישראלי למי שנזקק לכזה, ואפשרה לכולנו לדמיין שהכול עוד אפשרי, ושיום אחד כולנו נוכל לחזור לשנת הלימודים הקודמת ולהגיד את המשפט הזה שלא היה לנו אומץ להגיד למי שלא היה לנו אומץ להגיד אותו. חופש נעים לכולכם!
