מזמן לא צפיתי בסרט שבו גורלן של הדמויות הראשיות, המרחפות-מטלטלות בין חיים ומוות, כל-כך לא עניין אותי כפי שזה קורה ב"השמיים הם הגבול" (The Aeronauts). מעין גרסה חיוורת של "כוח משיכה" שבה פליסיטי ג'ונס מטפסת אל ראש בלון בגובה 35 אלף רגל, במטרה למנוע את נסיקתו הלאה. זאת, בעוד בן-זוגה למסע בשמיים, אדי רדמיין, נמצא על סף מוות כתוצאה מהיפותרמיה בסל הנשיאה שמתחתיה.
"השמיים הם הגבול" - טריילר
כל זה קורה בלונדון, בשנת 1862. ג'יימס גליישר (רדמיין), מטאורולוג בעל חזון, מחליט לעלות השמימה בכדור פורח על-מנת לחקור את הכוחות המשפיעים על מזג האוויר, במטרה להביא לחיזויו. מי שמצטרפת אליו היא הרפתקנית צעירה, אמליה רן (ג'ונס), שטרם התגברה על מות בעלה (ונסן פרז), שאיבד את חייו בנסיבות טרגיות המבהירות את תשוקתה להצטרף למסע הנוכחי. דמותה הססגונית של אמליה מייצגת, מן הסתם, פמיניזם מוקדם – אך קשה להתעלם מכך שהיא נוכחת במסע רק מטעמי תקינות פוליטית. בסיפור האמיתי, עליו מבוסס הסרט, שותפו של גליישר היה האווירונאוט הנרי קוקסוול, שדמותו סולקה לחלוטין לטובת דמות נשית פיקטיבית (אף כי נטען שהיא עצמה מבוססת על דמותה האמיתית של אווירונאוטית הרפתקנית בשם סופי בלנשרד, שנהרגה בשנת 1819 בתאונת כדור פורח).
חלקו הראשון של "השמיים הם הגבול" (ואולי אפשר היה לחשוב על שם עברי קצת פחות דידקטי) מתנהל בעצלתיים ובאופן סטריאוטיפי למדיי. ג'יימס מתקשה לשכנע את חברי האגודה המלכותית בדבר חשיבותו של מסעו למדע המטאורולוגיה, בעוד אמליה מתעקשת להמריא לשחקים בכדור פורח על-אף הפצרותיה של אחותה שלא לעשות זאת. שניהם אמורים לייצג דמויות מתקדמות לזמנן הוויקטוריאני, אבל הדברים מבוצעים בדרך כל כך גמלונית – כולל ההסתייגות העמוקה שמביע ג'יימס המופנם כלפי אמליה האקסטרווגנטית, שמפציעה לאירוע השקת הבלון כאילו הגיעה למופע קרקס. חילופי הדיאלוגים ביניהם מאופיינים בכבדות מייגעת שיש בה כדי להכריע את הכדור במעופו, אבל נחשו מי תתגלה כיעילה והאקטיבית מבין השניים בעת סכנה אמיתית בשחקים.
יש משהו מיושן וארכאי בסרט שביים טום הרפר (מוקדם יותר השנה חזינו בסרטו הלא מרשים "השיר של רוז"), שלא בהכרח עובד לרעתו. אבל צמד השחקנים, שכבר נצפו יחד ב-2014 ב"התאוריה של הכל", שזיכה את רדמיין באוסקר – פשוט מתקשים להפיח חיים בדמויות החדגוניות שעוצבו להם. רדמיין הוא איש המדע הרציני שמנסה גם לעטות פנים זעופות, בעוד ג'ונס אמורה לשלב בין התגברות על אבל ונחישות. דמותה לא נועדה אלא לייצג מין תפיסה ילדותית של אישה-מצילה-את-המצב-בעוד-הגבר-מעולף, עד שקשה להתייחס אל הסרט הזה ברצינות – ודאי לא לגיבוריו. התחושה היא שיוצריו של הסרט שיבשו את הסיפור ההיסטורי רק מטעמים דידקטיים – הצגה של דמות נשית הרואית שאין לה הרבה מה להציע מעבר לכך.
מבחינה זו, לפחות, כותרתו הדידקטית של הסרט בעברית אכן תופסת משהו מהותי מרוחו וכוונותיו. השמים הם הגבול בעבור מי בדיוק? האם הרפר והתסריטאי ג'ק ת'ורן מבקשים ליצור השוואה בין פמיניזם מוקדם וחזון מדעי? מה מוכיחה אמיליה כאשר היא מטפסת על גבי הבלון מכוסה הקרח כדי להציל את המצב? ככל שהדברים אמורים בי – לא הרבה. רק איזו פנטזיה גברית שנועדה לכאורה להחניף לצופות המשתוקקות בדיוק לדימוי כזה. עומק ומורכבות אין ביכולתם של יוצרי הסרט להציע, וגם לא דינמיקה מעניינת בין הגבר והאישה הלכודים בסל בין שמים וארץ – עד כדי כך שלא ברור מדוע בחרו להשמיט את דמותו של קוקסוול (וישנם עיוותים היסטוריים שקשה לעבור עליהם בשתיקה) לטובת ייצוג נשי דל כל-כך.
זהו הסרט השני שמוקרן עתה על המסכים בישראל, ומעמיד במרכזו כדור פורח (הסרט האחר, "בלון", מציע לפחות עלילה מותחת יותר). אז כן, ישנם רגעים שאמורים להיות מרהיבים. המסע בין עננים וסופה אכן מעניק לסרט מימד ויזואלי לא לגמרי שגרתי. אבל כאשר שני גיבוריו המנומנמים חולפים בתוך נחיל פרפרים צהבהבים, קשה שלא לחוש גיחוך נוכח הדימוי השמאלצי, שמלווה בקריאות נוסח "יו, פרפר!". לפעמים נדמה ש"השמיים הם הגבול" היה אמור להיות מין קומדיה רומנטית המתרחשת בכדור פורח, אך זו כנראה כבר יותר פנטזיה של מבקר משועמם מאשר הבטחה של ממש.
