כמו כמה סרטים ישראליים מהשנים האחרונות ("בגרות", "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", "סבוי"), גם "סינמה סבאיא", סרטה המצוין של אורית פוקס רותם, מטשטש את גבולות הבדיון והתיעוד. הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת, כזו שאינה קוראת לתשומת לבו של הצופה, אבל מעלה סוגיות אתיות ואסתטיות שהן חלק אינטגרלי מהדיון בסרט. זו אחת הסיבות שסיים אתמול (א') כזוכה הגדול של טקס פרסי אופיר כשקטף חמישה פרסים, כולל את פרס הסרט הטוב ביותר וייצג את ישראל בטקס האוסקר.
"סינמה סבאיא" - טריילר
לכאורה, הסיטואציה היא הכי דידקטית שיכולה להיות: שמונה נשים, יהודיות וערביות, צעירות ומבוגרות, רווקות ונשואות, עובדות עיריית חדרה, מגיעות לסדנת קולנוע הנערכת במתנ"ס מקומי לצרכי גמול השתלמות. הסדנה מועברת על-ידי במאית צעירה (דאנה איבגי) המחלקת למשתתפות מצלמות דיגיטליות קטנות שבאמצעותן הן מתבקשות לתעד את סביבתן הביתית ולספר את סיפוריהן האישיים. הסרט עוקב אחר הדינמיקה המתפתחת בין הנשים ובתוך כך חושף הבדלים תרבותיים, דוריים, וכמובן גם מתחים פוליטיים בין הנשים היהודיות והערביות.
בתחילת הסרט עומדת אחת הדמויות על שגיאה בהגיית המילה הערבית "סבאיא". בהגייה השגויה משמעות המילה היא "שבויה", בעוד משמעותה בהגייה הנכונה היא "נשים". הבלבול הזה, כמובן, אינו מקרי - וסרטה של פוקס רותם עוסק בנשים שבויות בחייהן, גם אם לכאורה נדמה ההפך. אבל לזכות הסרט ייאמר שהוא נמנע מדידקטיות.
באמצעות המצלמות הקטנות, הביתיות, מתאפשר לגיבורות הסרט, אולי לראשונה, להתבונן בחייהן, להגדיר את המקום שלהן, בעיקר את מושג ה"בית", ולחלוק זאת עם נשים אחרות. הסרט גם נמנע מלהראות לנו את מציאות חייהן מעבר למה שהן בוחרות לתעד – אתר ההתרחשות הבלעדי הוא האולם במתנ"ס – וכך הופך את מבטן המתעד למבט היחיד שמתקיים בו. זהו מבט נאיבי שנטען בהדרגה בתובנה. לא רק למשמעויות הפוליטיות שלו – נשים מתבוננות, המצלמה ככוח – אלא גם בהכרה בערכו הקולנועי-אסתטי. השפה הקולנועית הולכת ומתפתחת ככל שהנשים נהיות פתוחות, משתפות ומגיבות יותר.
המשתתפות בסדנה כוללות ימאית בודדה המתגוררת ביאכטה (ליאורה לוי); קשישה ערביה המנדבת למשתתפות את חוכמת החיים שלה (מרלן בג'אלי); מהגרת רוסיה (יוליה תגיל) המתגוררת עם ילדותיה הקטנות אצל אמה לאחר שחוותה אלימות מצד בעלה; ספרנית שפתחה פרק ב' בחייה (רותי לנדאו); אישה הנשואה לבעל דכאוני המבלה את רוב שעות היום במוסך הבית (אורית סמואל); עורכת דין ופעילה פוליטית המתגלה גם כזמרת נפלאה (אמל מורקוס); צעירה המבקשת לאתגר את אורח החיים הפלסטיני השמרני (אסיל פרחאת); ואישה ערביה נוספת (ג'ואנה סעיד), דתייה ואם לשישה ילדים החולמת להוציא רישיון נהיגה אך חוששת מתגובת בעלה. לה גם שמורה הסצנה הטובה ביותר בסרט, שבה הגבולות בין החיים והיצירה נשברים במפתיע ובאופן אלים.
ככל שהסרט מתקדם, הולכת הסדנה הקולנועית ונהפכת לאתר של העצמה נשית, אבל לא במובן השטחי והדידקטי. "סינמה סבאיא" מעלה, בראש ובראשונה, שאלות הקשורות באתיקה ושליטה. כך, דמותה של הבמאית הצעירה, שזוהי לה הפעם הראשונה שבה היא מעבירה את הסדנה, נותרת אניגמטית. השאלות שמפנות אליה המשתתפות לגבי חייה והרקע המקצועי זוכות לתשובות מתחמקות וכלליות. הבמאית מבקשת לחולל באמצעות הסדנה שינוי בעולמן של הנשים, ובתוך כך עולות סוגיות הקשורות לחציית גבולות ולמידת האחריות שלה כלפיהן. מהי, למשל, המשמעות שהיא, אישה יהודיה, חודרת אל תוך חייהן של נשים ערביות באמצעות המצלמות, אותו כלי של תיעוד אך גם של שליטה? מה משמעות התרגילים שהיא שולחת אותן לצלם?
השאלות הללו רלוונטיות במיוחד לקולנוע תיעודי, המתבסס על יחסי-כוח מובהקים בין המתעד והמתועד. זהו גם אופיים של כמה מהתרגילים שהנשים נדרשות לצלם – בעיקר כאשר הגברים-בעלים הופכים מושא למבטן. אבל השאלות הללו עולות גם כשמדובר בדינמיקה שבין במאית ושחקניותיה, וקשה שלא לראות במנחת הסדנה את בת-דמותה בסרט של פוקס רותם עצמה. השאלה הזאת נעשית רלוונטית כאשר הבמאית משתפת את המשתתפות במחשבה שהייתה לה להשתמש בחומרים שצילמו לצרכי יצירה של סרט באורך מלא. תגובותיהן מעידות על המרחב האתי שבתוכו מתרחשת הסדנה, ובעוד גבול שנחצה בין הבמאית שמכוננת אותן כיוצרות-מתעדות-שולטות ובינן. למי בעצם שייכים החיים המצולמים שלהן?
בתבונה רבה נמנעת פוקס רותם מהתמקדות בסיפורה של הבמאית. כאמור, איננו יודעים עליה כמעט דבר, ולמעט סצנה אחת שבה מתאפשר לנשים להציץ במשהו אל חייה – דמותה נותרת מרוחקת. זוהי בחירה נבונה שכמו בחירות נוספות של פוקס רותם נמנעת מלהעמיס על הסרט רבדים דרמטיים מיותרים. הסרט נותר בתחומי הסדנה, במרחב ההתרחשות המצומצם (בקלות אפשר לדמיין אותו כהצגת תיאטרון), ואנחנו, בדיוק כמו הנשים המשתתפות בה, יודעים על כל אחת מהן רק את מה שחושפת המצלמה הביתית. הצופה, במילים אחרות, אינו נמצא בעמדה פריבילגית המעניקה לו ידע, כלומר כוח ושליטה, שאין לנשים בסרט. גם כאשר אחת מהן נעלמת, בעקבות התרחשות דרמטית, אין לנו מושג מה קרה לה ומדוע חזרה – בדיוק כפי שלהן אין.
קשה להגדיר מהו "קולנוע נשי". אבל נדמה ש"סינמה סבאיא" עונה להגדרה הזו ובה בעת מנסה לחמוק ממנה. כל הדמויות בסרט הן נשים. גברים נראים בו רק בהבלחה, וגם זה כשהמצלמה שאוחזות נשותיהן מתמקדת בהם, ועל-פי רוב הדימוי שלהם חורג ממה שמקובל. כאשר אחד הגברים המתועדים בסרט-בתוך-הסרט מציע לאשתו לצלם את המטבח, מתברר לנו מאוחר יותר שזוהי למעשה הטריטוריה שלו בבית.
כל השחקניות בסרט נפלאות, והדינמיקה ביניהן יוצאת מן הכלל. למעט הזמרת אמל מורקוס והשחקנית הוותיקה מרלן בג'אלי (סדרת הטלוויזיה בערבית "המסעדה הגדולה"), אף לא אחת מהן מוכרת, ולמעשה חלקן חסרות ניסיון קודם. אשר לאיבגי, אני מתקשה להיזכר מתי עשתה תפקיד טוב יותר. החיוך הכובש, הריחוק והחום שדמותה מפגינה כלפי הנשים בסדנה הופכים את נוכחותה למהפנטת. "סינמה סבאיא" זכה השנה בחמישה פרסי אופיר מתוך 12 מועמדויות, כולל הפרס לבמאית הטובה ביותר ולסרט הטוב ביותר - מה שהופך אותו לנציג ישראל לאוסקר. אשתקד זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים. זהו אכן סרט שכולו הנאת הגילוי. של שחקניות, של יוצרת, של סרט מרגש.
פורסם לראשונה: 08:11, 02.09.22
