מאז שנאם בוועידת הבונדס בוושינגטון, כל המדינה צוחקת על המבטא והאנגלית המשובשת של השר בצלאל סמוטריץ', עם אין-ספור סרטונים ושלטים בהפגנות שבהם לועגים לאופן שבו הוא מבטא מילים באנגלית שגויה. אי ידיעת אנגלית היא אומנם לא משהו להתגאות בו, אבל היא גם בסך הכול סממן להיותנו אנשי המזרח התיכון, לא אמריקנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הבעיה מתחילה כשאנחנו מתעקשים לשמוע את המבטא - ולא את המילים שנאמרות בפועל. באנגלית ישנו ביטוי בשם "accent bias" ("הטיית מבטא"): כלומר, המבטא עלול להשפיע לרעה על הערכתנו את האדם שמולנו. אנשים עם מבטא חווים אפליה למעשה רק בשל היותם מהגרים עם סגנון הגייה שונה מזה שאנחנו רגילים לשמוע.
"המבטא זה מה שאנחנו", אומר ג'רמי קול חבש, יוצר היפ-הופ תחת השם "ג'רמי איימלק" וגם איש חינוך, פעיל חברתי, מרצה לשוטרים בנושא נוער בסיכון, יועץ נדל"ן ואבא לשתי בנות. "אתה יכול להיות ישראלי גם אם יש לך מבטא. זה יותר מיוחד, מרגישים את זה יותר. זה גם כלי הבעה מוזיקלי, כמו כל כלי אחר".
חבש שעלה מאתיופיה ב-1984 טוען שדור ההורים, שניסה להיטמע בחברה, כבר איבד את השפה האמהרית. "ההורים שלנו ניסו להשתלב בחברה הישראלית, מבחינת השפה והחיים עצמם. הם פספסו את השפה שלנו, את השורש הזה. רוסים מלמדים בגיל אפס את השפה, אצלנו ההיפך: ההורים מנסים ללמוד את העברית, והילדים לומדים את השפה בבית הספר ובבית לא מדברים אמהרית".
חבש הוא מוותיקי סצינת ההיפ-הופ הישראלית, ומשלב במוזיקה שלו בין עברית לאמהרית. במסגרת עבודתו כאיש חינוך חבש לימד בשכונות ברחבי הארץ איך להמיר רגשות לבתים של שירי ראפ. בשנת 2004 יצא השיר של חבש "אמונה", כחלק מפרויקט "מאספאת" (הרחבת הידע באמהרית). בשיר מספר חבש כיצד "לא קיבלו אותי בסבר פנים יפות / ניסו לגייר, ניסו לשנות / ניסו להחליף את השמות / לכל הרוחות - ליחס כזה לא ציפיתי לאחר אלפיים שנות".
"הדור שנולד פה יותר מזדהה עם הזהות הישראלית מאשר האתיופית", מסביר חבש על היעלמות המבטא האתיופי. "הם לא כל כך מתעניינים בשורשים, בשפה, במאכלים. הדור שלי, שבא איתי ועשה את המסע, אנחנו גדלנו על השפה הזו ואנחנו מדברים אותה. אישית אני מתקשר, כותב ומלחין באמהרית".
ההיאחזות של חבש במבטא האתיופי קשורה גם בגעגוע לחיי הטבע באתיופיה, שהוא מתאר כאוטופיה תנ"כית. המסע שעשו לכאן חבש ומשפחתו היה מסכן חיים וגם טראומטי. קול חבש נולד בצפון אתיופיה, אחד מ-13 אחים. הוא היה בן שמונה כשהגיע לכאן אחרי מסע שנמשך שנתיים. במהלך המסע הוא איבד אחת מאחיותיו, והוא עצמו גסס וכמעט מת. אמא שלו לא ויתרה עליו. "אמא שלי הייתה מחוברת אליי. אחרי שוויתרו עליי והניחו אותי בצד הדרך היא תפסה אותי והמשיכה. בזכות טיפול של הצלב האדום, לאט-לאט חזרתי לעצמי".
"חווינו שבעה מדורי גיהינום", מספר חבש. בסודן, במהלך המסע לארץ, נשלח חבש בן השמונה לשוק לקנות עוף לשבת. בעל הדוכן העליל שהוא גנב, והוא נאסר בכלא הסודני למשך חצי שנה, שם עבר עינויים רבים. בעת שמכר מים עם חמור, מצא במקרה את הדוד שלו. "שאלתי כל אחד שעבר אם הוא מכיר את המשפחה שלי. הצלחתי להגיע לדוד שלי, שמעולם לא הכרתי. הוא אמר לי: 'חשבנו שאתה מת, קברנו אותך'. לא האמנתי לו בהתחלה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את המשפחה, והוא ענה לי: 'אני דוד שלך'. באותו לילה הוא חטף אותי, ואז עלינו לארץ".
ג'רמי איימלק - אמונה
המסע הותיר חותם קשה על חבש. "הצלקת של המסע עדיין בתוכי. זה בא והולך. להגיד לך אם היה שווה את זה? הייתי חושב פעמיים, בגלל המחיר ששילמתי. אני חי במוגבלות וסובל מפחדים ומטראומה. ראינו בדרך גופות, חוויתי עינויים והמשפחה חוותה עינויים. התמודדתי עם זה לבד".
חבש חושש מהיעלמותה של השפה האמהרית. "עוד שניים-שלושה דורות לא ידברו כבר באמהרית בכלל, השפה נשכחת. אני כבר 38 שנים בארץ ואני מדבר אמהרית מושלם, כי אבי דאג שלא נשכח את השפה, שנדע מאיפה באנו. אני בטוח שאם לא נלמד את הילדים שלנו ולא נעביר את השפה לילדים, היא תיעלם. אני משתדל שהילדות שלי ידברו אמהרית וגם יכתבו את האותיות. אני מנסה גם בבית לדבר יותר באמהרית מאשר בעברית. אי אפשר להכריח אותן כי הן לא גדלו על זה, אבל אני מנסה להעביר להן את זה דרך השירים והריקוד".
כשהעיתונאית נועה לביא (עובדת קבוצת "ידיעות אחרונות") הקליטה את "פודקאסט עם מבטא" ב"כאן" בשנת 2017, היא רצתה להראות שאין דבר כזה "מבטא". למעשה, לכל אחד ואחת מאיתנו יש מבטא, כשהביטוי העצמי שלנו מושפע מהשכונה שבה גדלנו ומהשפה ששמענו בבית. מבטא הוא לא רק מטען של זרות, אלא סממן שיש לכל מי שדובר שפה. "לכולנו יש מבטא, גם למי שנולד פה. הוא פשוט רכש את מה שהוא שמע בבית או בבית הספר, כי אז דיברו ככה", מסבירה לביא. "כל שפה היא דינמית מאוד. העברית, שקמה לתחייה והתבגרה יחד עם המדינה, דינמית פי אלף. פעם, לא כל כך מזמן, ב'קול ישראל' דיברו עם רי"ש מתגלגלת, שכיום תגרום להתקף צחוק כי הסטנדרטים השתנו. אני לא יודעת איך ידברו בישראל בעוד עשור, אבל אם יש דבר שלא משתנה, זו העובדה שמבטא בישראל היא זהות, ולפעמים זו זהות כפויה. למה כפויה? כי מגדירים אותך בעקבות המבטא כמשהו מסוים, מקטלגים אוטומטית - ואת לא רוצה שהזהות שלך תהיה בעקבות המבטא".
הפודקאסט עסק בזרות שהיא חלק מהחוויה של עולים, שנדחים ומודרים עקב המבטא שלהם. לביא עצמה עלתה בשנת 2005 מאוקראינה. בפודקאסט היא מתארת חוויות של זרות שאין סביבן דיון בחברה הישראלית, שמעדיפה להדחיק את כל מה ש"זר" על מנת להגיע לאידיאל הקדוש של "כור ההיתוך".
"רציתי שהפודקאסט יקל על אנשים שאולי בביתם דיברו שפה נוספת שהייתה דומיננטית - אמהרית, רוסית או אנגלית - ועדיין יש להם מבטא", מסבירה לביא. "יש כאן עולים שחווים אכזבה מעצמם, כי גם אם יש להם שפה ברמה טובה, הם מרגישים שהם לא כמו כולם. לא מספיק. חלקם מנסים לא להתבלט בגלל המבטא".
כשאמרת שלכולנו יש מבטא הבנתי שגם לי יש מבטא בעברית, הוא פשוט שקוף.
"המבטא שלך הוא חלק מהמיינסטרים, את שומעת אותו בפרסומות, ברדיו, בטלוויזיה, מהבמה, מחברי כנסת. זו הנורמה שהורגלנו אליה, שלפני ארבעים שנה לא הייתה הנורמה בכלל. פעם ראינו בלימודים סרט, 'הם היו עשרה', וסטודנטית אחת שאלה למה השחקנים לובשים חולצות מוזרות עם רקמה. אלה היו החולצות של העליות הראשונות ארצה, וגם שפתם הייתה רוסית. אין לנו כחברה במה להתבייש, כי זה העבר וההווה שלנו. אנחנו חברה שבונה את עצמה, וכל הזמן נוספים לה עוד חברים שמביאים עוד משהו משלהם לבליל הזה של המבטאים, אז למה שהמבטא יגדיר זהות של מישהו כרוסי או צרפתי?"
שאלת המבטא עולה ללא הפסקה, אומרת לביא: "כשנהג המונית שואל אותי 'מאיפה את?', אני עונה 'מתל אביב'. זה לא מה שהוא שאל, אבל אין לי שום עניין לפרוש בפניו את ההיסטוריה האישית שלי, ולולא המבטא הוא גם לא היה שואל. לפעמים אנשים מתעניינים מהלב אבל לא בא לך לענות על זה, כי זה מלווה אותך כל החיים. אנחנו חברה של עולים, של מהגרים, והתהליך הזה של בניית החברה והתרחבותה דרך העלייה לא הושלם, הוא קורה כל הזמן".
המבטא הופך ל"בעיה" כשהוא מציב אתגרים בדרך המקצועית או האישית שלנו. "המבטא הוא סממן שמשייך אותך לקטגוריה באופן אוטומטי. תחשבי כמה זה מצחיק: עולה מצרפת אוטומטית מומחה לכל הקשור למדינה שממנה הוא מגיע, בלי שמישהו בכלל התעניין כמה הוא בקיא בעניין. האם זה תקין? כל עולה מרוסיה מומחה לפוטין, כל ארגנטינאי מומחה לבשר, גם אם הוא צמחוני. זה לא מאפשר להרבה מאוד אנשים לבטא את עצמם בחופשיות, וזה חייב להיפסק. דרושה כאן הבנה עמוקה שמבטא זה נכס תרבותי", מבהירה לביא. "שפה זו קודם כל תרבות. האדם עם המבטא מביא משהו לסיר המשותף שכולנו אוכלים ממנו. כשמוחקים את השפה, מוחקים גם את התרבות. כלומר, אדם שמביא עוד שפה מביא עוד תרבות. אם ניפתח יותר, ונפסיק להיות חשדנים כלפי האחר, נרוויח מזה".
בחברה הישראלית כיום, מבטא עלול לתייג אותך מבלי שתהיה לך שליטה בכך. "בפודקאסט אני מביאה דוגמאות מהתקשורת להשפעה של מבטא. העיתונאית טטיאנה הופמן ז"ל נתפסה כהצלחה גדולה כי מאוד אהבו אותה. היא עולה חדשה שנטמעה בחברה הישראלית. לצערי לא זכיתי לראיין אותה בחייה, היא נפטרה ממש לפני ההקלטה באופן פתאומי. בן זוגה אריה עזן אמר שהיא חוותה מציאות מכאיבה לעיתונאית ברמה המקצועית הגבוהה שלה: שנים רבות לא זכתה לקריין את הכתבות של עצמה. היה מבחינתה מאבק להוכיח שהיא יכולה, ולקח יותר מדי זמן עד שקיבלה את מה שהגיע לה. היא לא הרגישה שהיא הגשימה את עצמה עד הסוף. המקרה של הופמן לא מספיק מלמד אותנו שאפשר אחרת".
לפי לביא, המאבק רחוק מסיומו: "גם כיום אנחנו לא רואים את הגיוון המתבקש בכלי התקשורת הישראליים. רואים אנשים שדומים אחד לשני באופן בולט, ואפשר לומר מאכזב. אין מספיק מגישים אתיופים, ערבים או מנחי ריאליטי עם מבטא. זה חשוב במיוחד כי אנחנו מאמינים בעצמנו כשאנחנו רואים אנשים כמונו בתפקידי מפתח. כשראיינתי את ח"כ פנינה תמנו שטה, עולה מאתיופיה שפרצה לא מעט תקרות זכוכית, היא אמרה לי: 'את לא יכולה להיות מה שמעולם לא ראית'. זה נכון, למרות שיש חלוצות וחלוצים שלעיתים מקריבים את חייהם כדי לסלול דרך לאחרים. למה כולם כל כך אוהבים את 'קופה ראשית'? כי זה מייצג את כולם, ואת המציאות. אבל המיינסטרים הישראלי עדיין לא מייצג את המציאות".
"מבטא לא צריך לעצור אנשים מלהגשים את עצמם, גם אם הם רוצים להיות עיתונאים או מנחי ריאליטי ולא רק גימיקים או סלבריטאים מן המגזר", מדגישה לביא. "מבטא צריך לאחד אותנו, להזכיר לנו שבאנו לפה והמדינה הזו חשובה. עשינו דרך מאוד ארוכה בשביל לבנות פה בית, ומבטא הוא הסממן של הדרך הזאת. נכון, יש אנשים שעדיין נושאים את הסממן הזה. אז מה?"
אם תדברו עם אלעד משה בזמן שהוא נמצא בדמות של דימה XR, סביר להניח שלא תשימו לב לכך שהמבטא שלו הוא רק משחק. משה הוא שחקן שמגלם את דימה XR, אמן היפ-הופ וטראפ שכותב שירים מתריסים, למשל נגד המשטרה. בתחילת חודש מרץ חימם את הראפרית האוקראינית אליונה אליונה בבארבי תל אביב. הדבר המרכזי שמאפיין את דימה הוא המבטא הרוסי הכבד שלו, שנשמע מאוד אמין והוא כלי פוליטי במאבק של משה נגד הגזענות.
משה יצר את דימה מתוך רצון להילחם בעמדות הגזעניות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו: "דימה נולד ממקום של מאבק נגד גזענות ממסדית בחברה הישראלית, וספציפית כלפי עולים ממדינות חבר העמים לשעבר", הוא מספר. "יש בדמות גם אמירות על גזענות נגד מזרחים וערבים. כשמתנגדים לדעות שלי כאלעד, כותבים לי כל מיני נאצות, למשל 'יא אפס', 'יא שמאלני'. עם דימה כותבים לי 'תחזור לרוסיה', 'רוסי מסריח', 'יא גוי'. אני תמיד אומר שאני דמות ומתראיין כדמות, אני לא דודו פארוק".
דימה XR, הראפר ששונא את השוטרים, נולד כבר לפני שנים, מספר אלעד. "דימה הולך איתי עוד מסוף התיכון ותחילת הצבא. חברים רוסים שלי מאוד הופתעו מאיך שאני אומר את הדברים נכון ברוסית. הרבה מהם לא ידעו שיש לי שורשים. מי שלא מכיר אותי פשוט קיבל את זה כמציאות. זה גם חלק מהטענה שלי - שכשאנשים מדברים עם מבטא, אם זה מצחיק בעיני הכלל, הם יכולים לקבל את זה. אבל כשזה לא מצחיק הם לא מוכנים לקבל את זה, וזה באמת בלתי נסבל".
"אני לא מדבר עם מבטא ביומיום, לא גדלתי כילד שמדבר עם מבטא", הוא מבהיר. "אני אוהב ותמיד אהבתי לשמוע מבטא. עד גיל ארבע גרנו אצל סבא וסבתא שלי שמדברים עם מבטא אוקראיני. היו סביבי יידיש, פולנית ורוסית כל הזמן. מהצד השני, סבא וסבתא כורדים ומדברים במבטא ערבי".
המבטא אצל משה הוא חלק ממשימה של ממש שלקח על עצמו, במטרה לספר את סיפורם של כל מי שנחשבים פחות בגלל המבטא שלהם. "אני מנסה לקדם רנסנס למבטאים. בעיניי זה דבר יפהפה ומיוחד, עוד חלק מהזהות שלנו, שמאוד חבל שהלך ונשחק. עצוב לי שבעוד כמה שנים לא יהיו נשים וגברים שמדברים כמו סבא וסבתא שלי".
עבור משה מדובר במאבק של הזדהויות ולא זהויות. כלומר, כחלק מאיזו קבוצה חברתית אתה רואה את עצמך. "כשאנחנו מדברים על מאבק של הזדהויות, אני מזדהה עם פלח אוכלוסייה שזכה ליחס משפיל, ואני רוצה לקחת חלק במאבק הזה", אומר משה. "אני בוחר להרים לסממנים המובהקים של האוכלוסייה הזו. ברמה הוויזואלית אני לא נראה רוסי. סבתא שלי 'רוסייה מסריחה', אני לא. אבל יש משמעות בעיני להנכחה של המבטא. זה נרמול. הבחירות שלי בחיים קובעות מי אני, ולא איך אני נראה או מדבר".
משה בחר בהומור כדי להעביר את המסרים של דימה XR. "בתחומים של הומור זה עובד, כמו 'כוורת' ואפרים קישון. יש פוטנציאל כאן ליצירה רב-תרבותית. התכנים שלי קומיים, אבל זה עדיין מושא ללעג. אנשים עם מבטא זוכים ליחס משפיל, וזה תמיד נוגע למוצא שלהם. כשיש מבטא, העלבון הראשון יהיה קשור למוצא, 'ערבי' או 'רוסי מסריח'".
יש כאן גם ממד של טרנד תרבותי, אומר משה. "יש התרפקות על העבר. ריטה עושה פרויקט בפרסית, מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית. זה עובר כל עוד זה מונגש, אבל קשה למיינסטרים לקבל מבטא. באנגליה, בתוך לונדון יש עשרה מבטאים שונים, אפשר לזהות את השכונה שלהם, והם גאים בזה. כאן לצערי אין כמעט בכלל מבטאים זרים שחדרו למיינסטרים. עד היום, כל מה שלא מזוהה כישראלי זה לא טוב. אבל מה זה ישראלי?"
כשנילי חנקין גילתה את דימה XR באינסטגרם, היא התרגשה ממנו. "לא ידעתי שדימה הוא דמות, חשבתי שהוא אמיתי. הוא היה מלא חן, וחשבתי שהוא מקצין, בצורה לא גרוטסקית, את מה שבעיניי הוא חיסרון. אפשר לאהוב אותו, והוא מעניין. כלומר, אפשר לאהוב מישהו עם מבטא!"
חנקין (40), עורכת וידאו ושדרנית תוכנית "הגל האדום" ברדיו הקצה (שבה משדרת גם הכותבת - נ"פ), עלתה לארץ בגיל 16 ממולדובה. "כל כך התביישתי במבטא שלי. לא היה לי סיכוי לאמץ מבטא ישראלי, לא כי לא עבדתי על זה קשה. גם ברדיו אני שומעת את הרי"ש שלי, מה אני יכולה לעשות? אני חוזרת על עצמי שוב ושוב, אבל הרי"ש תצא במקום אחר. אני שומעת איך אני מדברת, אבל אני לא יכולה לבטא את הצלילים אחרת".
חנקין נאבקה במבטא ואפילו מצאה דרך יצירתית להאניש אותו, כדי להתמודד איתו כאויב של ממש. "קראתי למבטא שלי פוטין! כשהתחלתי ברדיו, הייתי חוטפת התקף חרדה קטן כי הייתי יוצאת למלחמה נגד פוטין, אבל ככה למדתי לשחרר", היא מספרת.
"מבטא זה דבר מורכב, זו גם ארטיקולציה, איך שאנחנו מזיזים את השרירים", אומרת חנקין, ומסבירה: "בשפת האם שלי אני יכולה לאלתר יותר. אני לא מפחדת לטעות בשפת האם שלי, אבל בעברית כן. אני מרגישה שנותנים לי הנחה, ומצד שני מסתכלים לי בזכוכית מגדלת".
איך הרגשת את ההשפעה של המבטא על הקריירה שלך?
"זה סוגר דלתות. סיימתי תואר בלימודי תקשורת של אוניברסיטת תל אביב, בהצטיינות. מאוד רציתי להיות ליד המיקרופון, אבל לא בתקשורת הרוסית. לא רציתי להיות בגטו. את לא רואה עדיין קול ומבטא כמו שלי בחדשות למשל. פעם ראיינה אותי לנה רוזובסקי, שהייתה המודל שלי ברדיו. היא אומנם התחילה ב'רדיו רקע' הרוסי, אבל אז עברה להגיש תוכנית בעברית ברדיו 88 אף.אם. יש כל כך הרבה אנשים במדינה עם מבטא, אבל כמה מהם במיקרופון בתקשורת הישראלית?"
"זה לא רק עניין חיצוני אלא עניין פנימי", מבהירה חנקין. "זה התחיל ספק. אולי אני לא מספיק טובה? למשל, אני יכולה לדבר על המהפכה הבולשביקית ברוסיה, אבל ההון התרבותי של ישראל? בשביל זה אני כבר לא האדם הנכון. אולי אנשים מחפשים השתקפות של עצמם, ואני לא השתקפות של כל אחד פה".
את כן ההשתקפות של כל מי שעלה מברית המועצות, חלק גדול מהחברה הישראלית.
"לא רציתי להיות חלק רק מהם אלא גם חלק מהמדינה. לא רציתי להיות עולה כל החיים, אבל אני כן, רק בגלל המבטא".
חנקין נזכרת איך הייתה מתביישת ברוסית: "לא רציתי שההורים ידברו רוסית בחוץ. אמא שלי עדיין לא ידעה עברית, וכשהיא פנתה אליי ברוסית התביישתי ולא הייתי עונה לה. רוסית הפכה לשפה של הבית, של המרחב הפרטי. זה השתרש. לפעמים מביך אותי לשמוע רוסית במרחב הציבורי, מתוך הדפוס הישן שרוסית זו שפה של הבית. זה אינדיבידואלי אצלי, ייתכן שאצל אחרים זה אחרת".
מה חשוב לדעתך שיבינו על מבטא רוסי?
"אנחנו לא נישה. אנחנו חלק מהחברה, מההון התרבותי שלכם גם. לא רק גיטרות אקוסטיות וצ'בורשקה. אנחנו יכולים להיות גם בתפקידים שצריך לדבר בהם, ולא רק על מה שקורה ברוסיה או אוקראינה".
מריאלה יאבו, סוציולוגית בת 36 שגרה ביפו, מציינת ביום שיחתנו 23 שנים לעלייתה לארץ. היא עלתה מבואנוס איירס שבארגנטינה כשהייתה בת 13. "ישראל היא מדינת מהגרים מצד אחד, אבל מצד שני היא אוהבת למחוק את זה", היא צוחקת. "נכון שהיום 'כור היתוך' הוא פחות עניין, אבל מבטא זה חלק מחוויות של הגירה שלא מדברים עליהן כמעט".
ליאבו יש מבטא בולט. "אף פעם לא ממש השקעתי כדי לוותר עליו", היא מסבירה. "קשה ללמוד הגייה נכונה בעברית, כי יש בעברית דברים שאני לא שומעת בכלל. אני מודה שלא רציתי לאמץ את הרי"ש של הישראלים כי הרגשתי שזו לא אני, כאילו אני מחקה מישהו אחר. זה הרגיש לא טבעי, וגם ככה היה לי קשה לדבר בשפה חדשה. היום פחות שומעים את זה, אבל מדי פעם זה יוצא, לא ממקום מודע".
כשהגיעה יאבו לארץ, היא הייתה צריכה שמשהו יקרה כדי להתחיל לדבר בעברית עם ילדי הגן. "הגעתי לרעננה ולא ידעתי עברית בכלל. במשך חצי שנה הילדים זרמו איתי ודיברנו באנגלית. ואז עברתי ניתוח בתל השומר, שאחריו חודש הייתי מאושפזת. רוב מי שהייתי איתו בקשר היו האחיות הרוסיות, והן לא ידעו אנגלית. כשחזרתי לבית הספר דיברתי עברית, וחלק מהתלמידים לא הבינו איך זה קרה. הבנתי גם קודם עברית, אבל הייתי צריכה שמישהו יאלץ אותי".
"אנחנו עלייה פריבילגית יחסית. היחס שהעליות האחרות מקבלות פה מזעזע, ומשום מה אותנו אוהבים. אולי כי גדלתם על 'קטנטנות' וטלנובלות", צוחקת יאבו, שאומרת שמעולם לא צחקו בפניה על המבטא שלה. "יש דימוי שלטינים הם שמחים תמיד, אז כששומעים את המבטא ושואלים התגובה חיובית, התשובה משמחת אנשים. לא קיבלתי תגובה לא טובה לגבי המבטא. לפעמים התגובה מגחכת, כאילו אנחנו רק אסאדו ומראדונה, אבל אני לא רוצה להתלונן על זה בהתחשב במה שאחרים מקבלים פה".
