ב-7 באוקטובר 2023 הפרופסורית להיסטוריה דנה אריאלי הייתה בשיא מסע הצילום ה-36 שלה בעקבות אדולף היטלר והנאציזם. אריאלי - שכיהנה בעבר כראש המחלקה להיסטוריה בבצלאל, ולאחר מכן כדיקנית הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון (שבו היא מלמדת גם כיום) - היא חוקרת דיקטטורות ומשטרים טוטליטריים, בדגש על המתח שבין האמנות המגויסת והאמנות שצונזרה. בתחילה חקרה את הפשיזם, ואז גם את הקומוניזם והנאציזם, וכיוון שבשנים האחרונות היא גם צלמת פעילה שמציגה בכל העולם, עשייתה מסנתזת בין שני התחומים כאשר היא בוחנת את השתקפותם של אירועים מרכזיים במשטרים אלה גם בצילום.
כך למשל, במסגרת המחקר והתיעוד שלה, יצאה אריאלי בסתיו האחרון למסע שנמשך לאורך קו החוף של הולנד, היכן שניתן עדיין למצוא עשרות בונקרים שהיו בשימוש הנאצים. היא הייתה אמורה לשוטט בין הבונקרים במשך חמישה שבועות ולצלם את אשר רואות עיניה, במסגרת הפרויקט המתמשך שלה שנקרא "פאנטומים". זהו פרויקט שבמסגרתו היא מתעדת ומציגה מוטיבים דיקטטוריים שעדיין קיימים בגרמניה ובפולין, ברוסיה ובאיטליה, ביפן ואוקראינה ובעוד מקומות בעולם.
"את המצלמה הראשונה קיבלתי מאבא שלי אחרי פינוי ימית, וזה המקום הראשון שאני מצלמת. הייתי אז בת 19", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "בגיל 45 חזרתי ללמוד צילום בבצלאל, כסטודנטית בשנה א', אבל לא השלמתי את התואר הזה. זה היה כשכבר הייתי ראש מחלקה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה, והחלום היה לצאת למסע בגרמניה בעקבות השרידים של הנאציזם, להגיע לכל האתרים הנאציים שפנטזתי עליהם לאורך השנים, ולתעד אותם במצלמה".
את החלום הגשימה בסתיו האחרון, ולארץ הייתה אמורה לחזור עמוסת חוויות בבוקר 7 באוקטובר. אבל אז המציאות דפקה בדלת. "ברור שלא טסתי לארץ ב-7 באוקטובר, ולמחרת, ביום ראשון בבוקר, אני מסמסת לאורנה, בת הזוג של גדעון פאוקר, כדי לברר מה שלומם. אורנה וגדעון הם חברים, והיא, בסגנונה התמציתי כותבת לי בחזרה בישירות: 'רע מאוד, גדעון נפצע קשה מאוד ומת כעבור שעות מפצעיו'. בדיעבד, הבנתי שהוא דימם למוות בזרועותיה של אורנה, בזמן שהם שהו בממ"ד במשך כמעט חמש שעות לאחר שהנוחבות נכנסו אליהם הביתה. הם ירו בדלת הממ"ד מעל עשרה קליעים, שניים פגעו בידיו של גדעון והוא פשוט דימם למוות למרות שאורנה עשתה לו חוסם עורקים. אבל בשלב מסוים הוא פשוט קרס לתוך עצמו".
לארץ היא הגיעה בסופו של דבר רק כעבור כשבוע, אבל לקח לה עוד זמן להגיע לביתם של אורנה וגדעון בניר עוז. זה קרה כשאורנה ביקשה ממנה לנסוע לקיבוץ ולצלם את הנזק שהנוחבות חוללו. "זה היה במהלך חודש נובמבר, בהפוגה שהייתה במסגרת עסקת החטופים. הגעתי לקיבוץ, אבל לא הייתי מסוגלת להיכנס פנימה. עמדתי בכניסה לדירה שלהם, ראיתי את הקלנועית של גדעון שאני מכירה היטב, ולא הצלחתי לעשות אפילו צעד אחד קדימה אל הדלת. אמרתי לאורנה שאני מצטערת, אבל אני לא מסוגלת".
את המעגל סגרו ממש באחרונה, לאחר שהמשפחה העתיקה את קברו של גדעון מחצרים לניר עוז, והשיבה את הכורם אוהב האדם והאדמה אל רגבי הקיבוץ שכל כך אהב. "אורנה ואני היינו בבית ביום שני האחרון, ממש לפני כמה ימים, אחרי שזק"א כבר ניקו את כל הדם ואת שרידי האימה שהציפו את הדירה, וביחד איתה כבר הצלחתי להיכנס פנימה ולצלם", היא מספרת.
9 צפייה בגלריה
"לא הצלחתי לעשות אפילו צעד אחד קדימה אל הדלת". נחל עוז, מתוך "אלבום דרום"
(צילום: דנה אריאלי)
עכשיו היא קושרת את הכול ביחד - את הטראומה ואת הריפוי, את הצילום ואת התיעוד, ומוציאה אל העולם פרויקט שאפתני במיוחד שכולל אלבום היסטורי ותערוכת צילומים שנולדו, כך היא אומרת, בעקבות השיחה ההיא עם אורנה, ב-8 באוקטובר, והמהלומה הרגשית שחבטה בה בעקבות הירצחו של פאוקר.
"באותו יום ראשון בבוקר, אחרי שאורנה ענתה לי שגדעון נרצח, התחיל לנקר לי בראש אותו משפט שאנשים תמיד שואלים את עצמם בנקודות כאלה משמעותיות בהיסטוריה: 'איפה היית כשזה קרה?', כמו ששאלנו את עצמנו 'איפה היית ב-4 בנובמבר', וכל אחד מאיתנו זוכר במדויק איפה הוא היה כששמע על רצח רבין. ככה אני חזרתי בראש שוב ושוב על השאלה 'איפה היית ב-7 באוקטובר' והיה ברור לי שאני חייבת לעשות עם זה משהו ולהפנות את השאלה ליוצרים".
"הפוסטים עם הצילומים יישארו במדיה החברתית לעד"
כמו שלאריאלי היה ברור שהיא מוכרחה לעשות משהו בנושא, ב-20 באוקטובר היא יצאה לפעולה ופרסמה פוסט בדף הפייסבוק שלה, שבו קראה לצלמים תושבי העוטף לשלוח אליה צילומים שמתעדים את האזור לאורך השנים. "תושבי הנגב המערבי תיארו לא אחת את חבל הארץ הזה כ-95 אחוז גן עדן, 5 אחוז גיהינום", כתבה אז, "צלמות וצלמים ישראלים, כאלו המתגוררים באזור וגם מי שחיים מחוצה לו, נשבו בקסמיו ותעדו אותו לאורך השנים.
"בפוסט שלפניכם נכלל תצלום אחד של כל אחד מהצלמות והצלמים שנרתמו לפרויקט. החל ממחר תוצג יצירתו של צלם אחד בכל יום, וביחד נעצב אלבום תמונות משותף במחווה לתושבי הנגב המערבי שעברו את הנורא מכל, ולזכרם של אנשים שוחרי שלום שנרצחו על לא עוול בכפם ב-7 באוקטובר 2023 . אתם מוזמנים לשתף ולפנות אליי בפרטי אם יש לכם איך לתרום גופי עבודות נוספים".
כאמור, עוד לפני שהצליחה לתפוס טיסה בחזרה ארצה, כבר תפעלה את איסוף הצילומים ונברה בתיקי העבודות ששלחו לה צלמים ישראלים מהשורה הראשונה, ובהם צילומים שלהם שמתעדים את הנגב המערבי לאורך שנים. בין מי שפנתה אליהם, או שנענו לבקשתה, ישנם הצלמים מיכה בר-עם, יובל חן, אלי סינגלובסקי, מיקי קרצמן, רלי אברהמי, ורדי כהנא, עדי נס, אלכס ליבק, שרון יערי, גלעד אופיר, אבישג שאר ישוב ועוד. בנוסף, פנתה פרופסור אריאלי גם לתלמידים שהיא מלווה בתוכנית מנהיגי תרבות במכון מנדל.
"לשמחתי, הרבה מהיוצרים בתוכנית שלחו צילומים, בהם סופי ברזון-מקאי, שהייתה אוצרת בגלריית האמנות שנשרפה בבארי, עומרי קרן-לפידות, לינור אללוף ועוד צלמים שגרים בנגב המערבי ולא הציגו עדיין את עבודותיהם. היה לי חשוב לתת להם את הבמה ולעשות את החיבור בין צלמים ידועים וכאלה שהם פחות ידועים, אבל חיים ונושמים את הנגב המערבי", היא מסבירה.
מכאן, בכל יום - מאוקטובר 2023 ועד ינואר 2024 - עלה פוסט בעמוד הפייסבוק של אריאלי, מלווה בצילומים שאותם אצרה, וליוותה בטקסט שהוא דיאלוג בינה ובין הצלם או הצלמת שתפס את הרגע. כל כך הרבה רגעים לאורך השנים של הנגב המערבי, מצילומים שנתפסו על גבי פילמים בשחור-לבן מראשית ימי ההתיישבות והמדינה, ועד צילומים עדכניים וכואבים בצבע שצילמו בטלפונים שלהם התושבים ומי שהגיעו לאזור באותו יום ואף לאחריו.
אלפי הצילומים שנחתו באינבוקס של אריאלי התקבצו לשני מיזמים שאפתניים במיוחד שרואים אור ממש בימים אלה: באסופה "אלבום דרום - צלמים ישראלים במחווה לנגב המערבי", שרואה אור בהוצאת "ידיעות ספרים", ובתערוכה רחבת ההיקף "בצלם הדברים" שהספר מלווה ומשלים לה, ותוצג עד סוף 2024 במוזיאון פתח תקווה לאמנות ובמוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה.
התערוכה כוללת מאות צילומים של צלמים שמתעדים את הנגב המערבי לאורך השנים, והיא מלווה גם במפגשים של שיחה ודיון עם הצלמות והצלמים המשתתפים, עם אוכלוסיות מפונים ועם חברי קהילות הנגב המערבי, לצד הרצאות של פרופ' אריאלי בנושא אמנות וטראומה, ופאנלים בנושא תפקיד הצילום בהבניית זיכרון ומורשת.
זהו חזון היסטורי ואמנותי שצריך צמצם מאוד רחב כדי לדמיין אותו, ואת הצלחת.
"כשאני חושבת על זה, זה לא רק התערוכה והספר, אלא מדובר בשלושה פרויקטים, כי גם הפוסטים עם הצילומים ששלחו לי במשך יותר מ-100 ימים יישארו לעד במדיה החברתית, ומהווים תיעוד אונליין הכי מיידי והכי אותנטי של מה שעברנו מאז ה-7 באוקטובר".
"למרות שאין ניצחון מוחלט, החלטתי לסיים את הספר עם שער אופטימי"
בניגוד לנטייה המיידית של היסטוריונים לתעד את ההיסטוריה על רצף כרונולוגי, החליטה אריאלי לחלק את הספר לארבעה שערים, על פי נושאים: "בינוי האומה" - כך היא קוראת למאות צילומי שחור-לבן משנות ה-50, שאוצרים בתוכם פוטו-נצח של ימי ראשית המדינה, על האתוסים והמיתוסים שנצרבו במהלכם בתודעה הקולקטיבית של העם בציון; לשער השני קראה "חיים לצד הגדר" והוא מתמקד ב-20 השנים האחרונות "מאז שהאזור התחיל לחטוף קסאמים, וכאן כבר מונצחות אפילו המיגוניות, כולל תיאורים של נוף פצוע שהתחיל להופיע במרחבי הנגב בימים ההם", היא מפרטת; שמו של השער השלישי הוא פשוט "ה-7 באוקטובר" וכולל צילומים שנתפסו בעדשות המצלמה או הטלפונים במהלך השבת השחורה, כאלה שלוכדים את מכלול הזוועות דוך לפרצוף, בלי לעצום את העדשה מול ההרוגים, הפצועים, השכול, האובדן, החטופים ועוד.
"ולמרות שאין ניצחון מוחלט, החלטתי לסיים את הספר עם שער אופטימי", היא אומרת ומגלה שאת שם השער הרביעי גזרה מנאום של דוד בן גוריון, שבו הוא פוסק ש"המחרשה לא עוצרת". "השער הזה הצופה פני עתיד הוא התקווה לכך שאופקים, שדרות, כפר עזה ובארי יחזרו להיות מה שהיו קודם".
לפני הכול את היסטוריונית. את מאמינה שהחיים כפי שהכרנו אותם יחזרו?
"עם המון בעיות, אבל כן", היא אומרת וחשוב לה להדגיש שדווקא את הספר הזה היא לא מוציאה לאור כהיסטוריונית שמסכמת את הדברים מתוך הארכיונים המתפקעים של הבדיעבד. "נכון שבדרך כלל היסטוריונים מסכמים את האירועים במבט לאחור, כשהם מושכים את המבט לאורך שלושה עשורים לפחות. אבל אנחנו הרי בתוך אירוע שמתהווה, שאפשר לומר שאנחנו נמצאים עדיין בשיאו".
אז איך את מצליחה לעשות ממנו אמנות? היכן אלמנט ההשהייה, שמתוכו נולדת ההשתאות?
"כי חשבתי שמדובר באירוע בסדר גודל כל כך עצום, שראוי גם במהלכו לתת רגע את הדעת למגוון הגדול מאוד של החומרים שנאספים סביבנו ובלהט האירועים פשוט נעלמים, כי כל רגע יש עוד אירוע ועוד גילוי יותר גדול מהקודמים. אז איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאבד את כל זה? לכן אמרתי לעצמי שעם כל הסיכון בכך שאנחנו עוד לא יודעים את סוף העלילה, אפשר לעשות כבר סיכום ביניים ולנסות לעבד את מה שתפסנו עד עכשיו".
9 צפייה בגלריה
"אנחנו עוד לא יודעים את סוף העלילה". איתי ומיה רגב חוזרים לביתם לאחר שחרורם מהשבי בעזה. מתוך "אלבום דרום"
(צילום: אורן זיו)
התערוכה, שאצרה יחד עם ד"ר אירנה גורדון, כוללת 250 תצלומים שנתלו על קירות המוזיאון, "אבל בתערוכה לקחנו את החירות לשנות את הנרטיב ולספר את הסיפור באופן שונה מאשר בספר".
מה הנרטיב שבו בחרתם לתערוכה?
"נרטיב שהוא פרופ-ארט, כי במוזיאון יש חוויה אחרת מקריאה אינטימית של ספר בבית. בסוף, על הקירות, יצירה מדברת עם יצירה, תמה עם תמה, וזה נעשה בחלל גדול ולא באינטימיות של ספר שכל אחד קורא בבית".
אז על הקירות המדברים מופיעים תצלומיהם של 107 צלמות וצלמים שמציגים את הזיכרון והאימה, האובדן והכאב שאצורים בתת ההכרה של התודעה הקולקטיבית, כאשר היד המושכת בחוטים ובנרטיב קשורה בשלשלאות לאירועי 7 באוקטובר, גם כשמדובר בעבודות שעוסקות בתיעוד הנגב המערבי לאורך השנים. בשיטוט בתערוכה נחשפים המבקרים לאינספור אופני צילום – צילום אמנותי, מבוים, עיתונאי ותיעודי, לצד כמה עבודות וידאו – בליווי טקסטים מבארים, חלקם מפי הצלמים עצמם. נקודות המבט המגוונות מְזמנות מארג של הקשרים חברתיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, מערך של דימויים המייצגים מקום, זיכרון וזמן. ריבוי המבטים מתכנסים בחלל וירטואלי ופיזי, המקפל את רגעי ההווה הטראומטי עם העבר הקרוב והרחוק, אומרת אריאלי, ומדגישה שהתוצאה של כל החיבורים הללו מייצרת את הקשר שבין הטראומה ובין הביטוי האמנותי שלה.
"במחקר שאני עורכת כבר שנים על הקשרים שבין האמנות והטראומה, מדברים על מושג שנקרא 'טראומה תרבותית', שמתרחשת כשהעוצמה של אירוע במציאות שלנו היא כל כך גדולה וסוחפת ציבורים רחבים מאוד, עד שגם יוצרים שבדרך כלל לא מגיבים לפוליטי חורגים ממנהגם ועושים מהלך שמתייחס לאירוע", היא אומרת.
אריאלי מכירה את המהלך הזה מצוין מהתקופה שבה חקרה את רצח רבין, את טרור המתאבדים באינתיפאדה השנייה ובטח את נושא השואה. לדבריה, האתגר הגדול שלה יהיה בשנים הבאות - לבחון גם את התגובה שתגיע מצד מאות אמנים ואולי גם אלפים שכיום אינם מסוגלים עדיין להגיב לאירועים שחווינו ושאנחנו עדיין חווים, והם גם לא חייבים לעשות זאת, כיוון שהם לא צלמים שצריכים לתעד.
"הם לא צלמי זק"א, הם לא צלמי עיתונות שחייבים לצאת החוצה ולגעת בטראומה. אבל הם כן צוברים את החומרים, וכאשר האמנים האלה יצליחו להסתכל פנימה בעזרת העדשה - אז יבוא גל ההדף, שלא לומר צונאמי של תגובות. כרגע אנחנו עוד לא שם. אבל אני מחכה לגל הזה", היא אומרת.
והיא יודעת שיש למה לחכות. המסע ארוך השנים שלה כהיסטוריונית, חוקרת שמתעדת טראומה בעזרת אמנות, ומי שמתחקה אחרי הביטויים האמנותיים של פצעי הזמן בקרב חברות ותרבויות שונות, מלמד אותה את מה שיודע כל סטודנט בשיעור הראשון בחוג לתיאטרון: אקדח שנטען במערכה הראשונה - חייב לירות במערכה השלישית.
"בראשית שנות ה-2000, כשראיינתי אמנים כחלק ממחקר על קשרי הגומלין בין אמנות ופוליטיקה, אלה היו ימי האינתיפאדה, מיד עם פרוץ טרור האוטובוסים, וחשבתי שכולם ידברו איתי על המתאבדים בגל הזה של הטרור, שהיה עצום ומטלטל. אבל להפתעתי, הרבה מהאמנים בכלל ישבו באותה נקודת זמן ודיברו איתי על רצח רבין שהתרחש שבע שנים לפני כן. זאת אומרת שהעיבוד של הרצח אצל חלקם לא נעשה, או שנעשה לאורך הזמן הזה והתפרץ כאשר דיברנו על האינתיפאדה". כדרכה, גם מתוך המחקר הזה אריאלי יצרה ספר, שכן הטבעת חותם אמנותי והיסטורי הוא חלק מהווייתה - ספר שזכתה עבורו בפרס ראש הממשלה ונקרא "יוצרים בעומס יתר – רצח רבין – אמנות ופוליטיקה בישראל".
כעת, אחרי שעל הקירות בפתח תקווה מקבלים משנה תוקף של עיניים פעורות וצופות מאות הצילומים שמתעדים את אירועי 7 באוקטובר, היא בכלל תיכף אורזת ונוסעת לגרמניה, להציג בתערוכת יחיד צילומים שלה מתוך פרויקט הפאנטומים שהיא ממשיכה ליצור כחלק מתיעוד המשטרים הדיקטטורים בעולם.
התערוכה שלה מוצגת, איך לא, בגלריה שנקראת "המרתף ההיסטורי", ונמצאת מתחת לאדמה בעיר שפנדאו, המקום שבו נכלאו הנאצים שנשארו בחיים ולא הוצאו להורג במשפטי נירנברג.
כשאני אומרת לה, "הנה, סגרת את כל הפינות - נאצים ותת-קרקע ודיקטטורות ובונקרים ועין חוקרת שלא נותנת לכל אלה לשקוע אל מצולות השכחה הקולקטיביים, אלא מתעקשת להציף את הרפש אל מעל לקרקע", היא צוחקת ומסכמת: "מעבר לכול, יהיה מעניין עכשיו להיות ישראלית שמציגה בגרמניה".
