דצמבר 2023 היה קר במיוחד עבור דיקלה בטביליסי, גיאורגיה. היא נסעה לשם להמתין ללידת בתה השנייה, ויקטוריה ויויאן, תינוקת משותפת לה ולידידה שמעון שושן, אחות לרנה ליליאן, שנולדה גם היא בפונדקאות. זה היה רק שבועות ספורים אחרי הטבח. דיקלה חוותה אז רגעי אימה כשאחותה נאווה התחבאה מהמחבלים באופקים, ב-7 באוקטובר. בריאיון ל"7 לילות" ולynet+ שיתפרסם מחר (ו'), ורגע אחרי הוצאת הסינגל "גלים גלים" מתוך "אליפות", אלבום חדש שייצא בקרוב, היא מספרת איך כל מה שהיא רצתה היה לקחת את הילדה ולחזור מהר הביתה לישראל, אם אפשר בלי להיתקל בפונדקאית.
"שלושה ימים אחרי ששמעון ואני מגיעים לטביליסי, הודיעו לנו: 'הפונדקאית יולדת. אנחנו נוסעים עם רנה לבית החולים. איך שהגענו, היא ילדה. אני נכנסת למסדרון בבית החולים ואומרים לי בדלת, 'תזכרי שהפונדקאית לא מרגישה טוב, אז אנא לדבר בשקט'. אני בלחץ, תופסת את שמעון ואומרת לו, מה, איך הפונדקאית פה? אני לא צריכה לראות אותה. והוא מסביר לי שהתינוקת צריכה להיות שעתיים יחד עם היולדת, וזו ההנחיה של הרופא. התברר שהיא איבדה הרבה דם בלידה וחייבת להישאר בחדר. עכשיו, אני בדלת, ואין מצב שאני עושה אחורה פנה. נכנסתי לחדר. הפונדקאית נותנת לי יד ושמה שיר שלי. ישבתי איתה, לא הסתכלתי עליה חזק, לא רציתי לקחת שום רושם, לא זוכרת את השם שלה גם. אחרי שעתיים היינו צריכים לצאת וזה היה המזל, שאני יוצאת ולא היא. כי יש בי כל הזמן את הפחד מהרגע הזה שבו אני לוקחת את הילדה מהידיים של הפונדקאית, כאילו פסיכולוגית מקננת בי מעין תחושת גזל כזו".
בריאיון דיקלה מספרת גם על החיבור על אבי בתה השנייה - שמעון שושן (42), המאפר הצמוד שלה שהפך לחבר טוב, וגם על היחסים עם אבי בתה הראשונה הבמאי, השחקן והמפיק שלומי אלקבץ. "שמעון ואני הכרנו לפני 15 שנה ומאז אנחנו ביחד מקצועית ובחיים, כמו משפחה. חברה משותפת אמרה פתאום, שמעון, למה אתם בעצם לא עושים יחד ילד? פאק, נפל האסימון לשנינו. אמרנו יאללה, מתאים. התקשרתי לשלומי, הודעתי לו, בכל זאת אני צריכה לתת דין וחשבון. בירך אותנו ויצאנו לדרך. אנחנו הרבה יחד. למופעים עכשיו בפרנקפורט למשל, אני נוסעת עם שתיהן, הן יהיו איתי יחד שבועיים וחצי. כולנו, שלומי, שמעון, ואני, באותו ראש. כולנו אנשי קריירה וכולנו מבינים ולא נודניקים ויושבים זה לזה על הלב".
את השעות הראשונות של 7 באוקטובר העבירה בחרדה גדולה לאחותה נאווה (53) המתגוררת באופקים. "היא נכנסה לטראומה. הייתה בממ"ד עם בעלה וארבעת הילדים במשך 12 שעות. מדי פעם בעלה היה מגיח משם עם אקדח לבדוק מה המצב. אני בטלוויזיה, אופקים נצורה והיא מסמסת לי, 'הנה משה יוצא, נראה מה שהוא אומר'. נכנסנו לסצנה מקולנוע, סרט אקשן מפגר של חיים ומוות ואני לא יודעת מה להגיד לנאווה כדי להרגיע. אחרי שיצאה מהממ"ד, היא הלכה לבאר שבע להורים. לא הייתה יכולה להיכנס לבית במשך חודשיים, היה בה פחד. בארבעה חודשים הראשונים לא יצאתי כמעט מהבית. התחלתי להיות עצובה, כל הזמן חושבת על החטופים. אם האימהות והאבות של החטופים היו הולכים ושורפים את המדינה, ליטרלי, אני יכולה להבין את זה. אני הייתי נכנסת לעזה כאמא, לא מעניין אותי. תקשיב, זו מציאות לא אמיתית. אני מבינה כל מילה שבני המשפחות של החטופים אומרים ומנשקת להם את הרגליים".
עוד היא גם מגלה מה היה בתקרית שבה התעמתה בערב יום הכיפורים עם מפגינים שהתנגדו לאירוע בהפרדה מגדרית סמוך לביתה. "אני מגיעה מתחת לבית שלי בתל אביב, לפארק, להתפלל נעילה, ורואה מכות בין חילונים לדתיים. החילונים לא מסכימים לתפילה בהפרדה, ולמעשה - לא רוצים גם שנתפלל. אז הם הזמינו שוטרים ועשינו את הנעילה עם שוטרים מעל הראש, בהפרדה. אותי זה גמר. התחלתי לצעוק על אלה שלא רצו שנתפלל. אמרתי שאני אמשיך להתפלל פה, בהפרדה, עד שייגמר כיפור. בזה נגמר הסיפור. בינינו, מאמי, מה זה מפריע תפילה בהפרדה, גם בציבור, פעם-פעמיים בשנה? אני הולכת לבית כנסת כמו רוב העם המסורתי, להתפלל בהפרדה. למה אתה לוקח לי את המרחב הציבורי בשבת בבוקר עם איזה יום הולדת בפארק לילדים בפול ווליום? למה הכפייה החילונית הזו? אני לא רוצה פיח ועשן יומיים בשבוע. רוצה מנוחה. אתה רק אומר את המילה אלוהים או תפילין - זו כפייה דתית. אני אומרת, לפני הכול אני יהודייה, ואחרי זה ישראלית. אני אישה מורכבת, מאוד פרוגרסיבית ויחד עם זה שמרנית. אני אביא שתי בנות משני אבות, הכי פרוגרס, ומצד שני אני בעד הפרדות בתפילה".
