הם צופים בסרטים הרבה יותר מפעם אחת, יודעים את המילים של כל השירים, רוקדים באולמות הקולנוע, והם לא בהכרח יוצאי הודו, הכירו את הישראלים שמכורים לקולנוע ההודי.
הישראלים שמכורים לקולנוע ההודי | קלוז אפ
בוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, נחשבת לאחת הגדולות בעולם, עם המוני מעריצים מכל קצוות תבל. חלק מהם, נמצאים כאן בישראל. הפופולריות של הקולנוע ההודי בארץ הייתה גדולה יותר בשנות ה-50 וה-60, אז העולים החדשים מארצות המזרח נהרו לקולנוע עדן שבתל אביב כדי לצפות בסרטים המוזיקליים. אבל נאמנותם של הצופים נחלשה עם השנים ובשנות ה-80, הפריצה של מכשיר הווידאו חיסלה סופית את בתי הקולנוע השכונתיים ואיתם גם את הסרטים ההודיים.
עוד במדור קולנוע:
והנה, 40 שנה אחר כך - הקולנוע ההודי עושה קאמבק וחוזר למסכים הגדולים בישראל. הכול התחיל לפני שנתיים, ב-2021, דווקא לאחר מגפת הקורונה. חברת isg מדיה לקחה על עצמה להפיץ מחדש את הקולנוע ההודי בישראל, ואלפי אנשים נואשים לבילוי נהרו בהמוניהם לבתי הקולנוע.
אז מי הם אותם מעריצים? רבים מהם גדלו על הסרטים האלה כחלק מהמורשת המשפחתית, כמו במקרה של אופק ולירון ראובן, אח ואחות ממוצא הודי, שבאו עם האהבה מהבית. "אצלנו זה מהילדות, גדלנו על זה", אומרת לירון. "זה התחביב האהוב על כל המשפחה", מוסיף אופק, "כל יום שישי, יושבים בבית, מכינים פופקורן ורואים סרט הודי". ואם תהיתם, כן. זה מדבק. נגה דהן למשל, מעולם לא נתקלה בסרטים הודיים עד שפגשה את אופק, "מהרגע שהתחלנו לצאת, התחלתי לאהוב את זה", היא מספרת.
נגה היא ממש לא היחידה. יש לא מעט מעריצים שפשוט אוהבים את הסגנון, בלי קשר לבית שבו הם גדלו או למוצא של ההורים. כזה הוא ציון לוי, "אם זה סרט שאני מאוד אוהב אני יכול לצפות בו מלא פעמים, בין 15 ל-20 פעם", הוא משתף.
את ארבעת המעריצים פגשנו במובילנד בנתניה בהקרנה חגיגית של הסרט "פטאן", שיצא לאקרנים בישראל לפני כחודש. כולם כמובן כבר צפו בסרט לפחות פעם אחת, לאופק זו הייתה הפעם השלישית (נכון לכתיבת שורות אלה). הסרט מרגש את המעריצים במיוחד בגלל הכוכב הראשי, שארוק חאן, מגדולי השחקנים בהודו, ואחד הכוכבים העשירים בעולם. במרכז העלילה עומד פטאן, סוכן סמוי שעושה הכול כדי למנוע פיגוע המוני בהודו, וקשה שלא להזדהות עם תסריט כזה כאן בישראל.
הגיבור ב"פאטן" אומנם נלחם בטרור אך רגע לאחר מכן פורץ בשירה וריקודים כמחויב - על פי חוק - בז'אנר. השירים והריקודים תופסים חלק מרכזי בסרטים ההודיים, ובכל אחד יש בממוצע בין חמישה לשמונה קטעים. "יש חוק בהודו שבכל סרט יהיו לפחות שני שירים", מסביר משה ספיר, מנהל התוכן של ערוצי בוליווד בישראל. "אם רוצים לחרוג מזה צריך לקבל אישור ממשרד התרבות ההודי". חוק או לא חוק, לוי, המעריץ המושבע, גורס שזה בכלל עניין של אופי, "סרט הודי בלי שירים זה לא סרט. חייב שיהיה". אבל יש לזה מחיר. השירים מאריכים את הסרטים, כך שאורכו של סרט בוליוודי יכול בקלות להגיע לשלוש שעות. "את צריכה להתחייב לסרט ולצפות בו", מצהירה לירון, "זה יכול להיות מאוד מתיש מצד אחד, מצד שני גם 'טיטניק' הוא שלוש שעות".
השחקנים בסרטים מקבלים מעמד של נועה קירל ומעלה, ובצדק, הם שחקנים, רקדנים, פעלולנים ואמני ליפסינק. כן, משום מה השחקנים לא שרים בכלל. כל השירים מבוצעים על ידי זמרים מפורסמים בפני עצמם, וספיר אף מדגיש כי "לתפקיד של שחקן אחד יכולים לשיר שלושה זמרים שונים באותו הסרט". סביר להניח שלא כולם יתחברו לז'אנר, בהתחשב בעובדה שהסרטים ההודיים הם למעשה זן של מחזות זמר. בעולם ציני כמו שלנו, לא לכולם יעבור חלק בגרון המעבר החד מסצנת מכות על גג של רכבת נוסעת, לשיר אהבה עם מאות רקדנים.
אך בין אם אתם מתחברים לז'אנר או לא, להיות באולם בזמן שמקרינים סרט הודי זו חוויה גדולה בהרבה מהקרנה של כל סרט הוליוודי עם השקט המשעמם באולם. הקהל מגיב בזמן הצפייה, שר ורוקד עם השחקנים, מוחא כפיים ושורק כשצריך. "כשיש סרט בוליוודי עם שחקנים גדולים יש טירוף באולם, טירוף!", אומר לוי כאחד שהיה בלא מעט הקרנות. אופק מוסיף, "מריעים כשהשחקן נכנס, כשהוא רוקד ומוציאים טלפון לצלם את הגיבור".
"סרט הודי כיום, זה שונה ממה שהיה בשנות ה-70 וה-80", מסביר לוי, ותופעות כמו הסרט RRR, ששיר מתוכו אף זכה באוסקר בתחילת השבוע, מחזקות את דבריו. אם עוד לא יצא לכם להתנסות בז'אנר, תנו לו צ'אנס. במינימום תזמזמו כמה ימים שיר הודי, במקסימום תדבקו בחיידק ותהפכו למעריצים מושבעים. "אם הקהל בישראל ייתן הזדמנות לקולנוע ההודי - הוא יהיה להיט ענק", מסכם משה ספיר.
