כמה טעונה בימים אלה המילה "מהפכה". אבל אמש, בין כותלי בית האופרה בתל אביב, היא נותקה זמנית מהקונוטציה הפוליטית, ונשמעה בהקשר אחר. "המהפכה מנגנת אתגר קרת" היא כותרת המופע, ומי בכלל זכר שמהפכה יכולה גם לנגן ולא רק להשמיע צלילים צורמים. הכוונה כמובן היא לתזמורת המהפכה, שהפכה חמישה סיפורים קצרים מאת הסופר המוכר ליצירה מוזיקלית בימתית. "אנחנו לא מאמינים במהפכה כדרך, אלא בשינויים תוך כדי תהליך והקשבה הדדית", פתח זהר שרון, המנהל האמנותי, והתייחס להקשר האקטואלי. "המציאות היא לא שחור או לבן, ואתגר קרת מיטיב לבטא את זה בסיפוריו המשלבים מתוק ומריר, מציאות ודמיון".
למשך שעה ורבע, המציאות, כפי שביימה אותה רוני ברודצקי, עטתה צבעים אחרים, עזים, מוזרים ונהדרים - וזאת לצלילי יצירה מוזיקלית שהולחנה על ידי קובי ליליאן, תחת ניצוחו של רועי אופנהיים, ובביצוע של שמונה שחקנים מוכשרים מאוד: קבוצת הצעירים של התיאטרון הקאמרי. זה ה"קיק" של תזמורת המהפכה, שחביבים עליה במיוחד מופעים שיש בהם משחק בין מדיומים. וגם כאן המוזיקה פוגשת תיאטרון שפוגש טקסט ספרותי.
המשותף לכל חמשת הסיפורים שקיבלו חיים על הבמה, הוא שכולם עוסקים בחיפוש הבלתי נגמר אחר האושר. אחד מהם מתאר "מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מתל אביב. האנשים לובשים שחור שם, בחובזה, ותמיד תמיד מאושרים". גיבור הסיפור עולה על האוטובוס לחובזה בכוונה להתבשם אף הוא באושר. בדומה לאנשי חובזה, השחקנים לבושי תלבושות שחורות מגוונות (עליהן אחראית שירה וייז), לכולם שיער כתום, והמרחב שבו הם מתקיימים הוא עולם ריאליסטי ופנטסטי כאחד, חלומי וביזארי. בדיוק כפי שהיטיב להגדיר שרון בתחילה, על הבמה נוצר ערבוב של מרכיבים. הכל מוגש בהרבה הומור, עם רגש נוגע ללב, ובמינונים מאוזנים שהם תוצאה של בימוי עדין וחכם. כשהרגש נמתח עד לגבול מסוים, מגיע ההומור ושובר אותו לפני שהוא נעשה מוגזם, ובדומה קורה גם ההפך - סצנה הומוריסטית, סרקסטית, מסתיימת ברגע מכמיר לב. הגם וגם הזה הוא בדיוק מה שמאפיין את הטקסטים של קרת ומושך בהם כל כך.
מה שיפה הוא הבחירה לספר את הטקסטים באופן נאמן מצד אחד, אך מצד שני לעיתים להתמקד בשורה שבסיפור עצמו היא שורה בודדת ולא עיקר העלילה, ואילו על הבמה היא הופכת לסצנה שלמה עשירה באלמנטים, המוגדלת ונעשית עולם בפני עצמו. למשל בסיפור על ילדה שכל מבוקשה היה שיהיו לה עיניים נוצצות, והנה: שורה שבסך הכל נועדה להוות משפט מקשר, על אמא שמכנה את הגננת של בתה "שמנה" והילדה מתקנת אותה, "היא לא שמנה", הופכת על הבמה לסצנה מבריקה, מלאת קסם וחינניות רעיונית ותנועתית. בסצנה אחרת, הילדה שרצתה עיניים נוצצות (יעלי רוזנבלט) מתרגזת ועושה פוגרום על הבמה, וזה כל כך מופרע שזה קורע מצחוק.
פעמים רבות ישנו שימוש בהזרה במעבר מן הטקסט לבמה, כמו למשל בסיפור על שלמה-הומו, שאליו מצטרפת זמרת אופרה (טל גנור) שמגייסת את מלוא הפאתוס האופראי בכל פעם שמופיע צמד המילים "שלמה-הומו". ברגעים אחרים האלמנטים הוויזואליים גונבים את תשומת הלב – כמו בסיפור על דני שהיה מעריץ מושבע של הציור השבועי לילד והיה צובע הכל בצבעים עזים, שבו נעשה שימוש בבלונים על הבמה. ברגעים מסוימים נראה שהסיפור נמתח קצת יותר מדי, בעיקר בהתחלה, בסיפור של אדי שתמיד ישן 10 דקות יותר מדי ונאבק בנהג אוטובוס שלא פותח דלתות למאחרים (מתוך אידיאולוגיה, לא מרוע). במקרה זה המעבר אל הבמה עבד פחות טוב, והפאוזות בטקסט שנועדו לטובת המחזת סצנה כזו או אחרת התארכו יותר מדי, מה שהקשה לשמור על קשב ולעקוב אחר הרצף הסיפורי. אבל זה לא קרה בשאר הסיפורים.
קבוצת השחקנים המוכשרת - תם גל, חן גרטי, דור הררי, תום חודורוב, אוריה יבלונובסקי, רוני נתנאל, מאיה קורן ויעלי רוזנבליט - מגלה יכולות גבוהות, בעיקר אלה הקומיות. השחקנים משתמשים בגוף ככלי מרכזי ומנהלים אותו עם שלל מימיקות, תנועות פלסטליניות ופנטומימות (על התנועה יעל תורג'מן). זה קרקסי ומוזר, גרוטסקי ונפלא. בשילוב עם המוזיקה שנעה מנגיעות אוטופיות של חליל, נבל וקסילופון, לדיסהרמוניה של כלי נשיפה – נוצר מצג שלפעמים נראה כלקוח ממעשייה אגדתית, ולפעמים מבלהה אפלולית בנוסח "סוויני טוד".
4 צפייה בגלריה
רגע, איפה זה חובזה? זה ליד תל מונד? מתוך המופע "המהפכה מנגנת אתגר קרת"
(צילום: משה ציטיאת)
כול אלה מתלכדים לכדי מופע שקל להתאהב בו. וממש כשם שכל אחד מהסיפורים שהוצגו חיפש בתורו אחר האושר, אושר קטן נוסף נרשם – בצפייה ביצירה שבה אמנויות שונות מתלכדות, כמו גם כישרונות מגוונים, ולמשך שעה ורבע לא מתיימרת לייצר מהפכות, כי אם צפייה מחויכת ושלווה במשהו טוב.
המופע, "חובזה" - או "המהפכה מנגנת אתגר קרת", הועלה במסגרת סדרת המהפכה של האופרה הישראלית. מופע נוסף יועלה ב-17.5 בתיאטרון הקאמרי.
