ילד שני / יונתן כבר בן עשרה חודשים. הרבה זמן רצינו, נעמי ואני, להביא לדניאלה אח או אחות. זה קטע, אתה מדבר על משהו המון זמן, מתלבט, בודק, בסוף זה קורה, ואז אתה שוכח מכמה שרצית את הדבר הזה ומתפנה למציאות. ובמקרה שלי - המציאות היא שאני לא ישן כבר כמעט שנה. את דניאלה הבאתי לעולם כשנעמי ואני עוד היינו בזוגיות. את יונתן בחרנו להביא יחד חמש שנים אחרי שנפרדנו. לא יודע להגיד לך אם אנשים הופתעו שעשינו עוד ילד בפורמט הזה. אף אחד לא בא אליי ואמר לי, איך אתה מביא עוד ילד עם האקסית שלך? מה, אתה מטומטם? ההפרדה שנעמי ואני עשינו - זוגיות בנפרד, הורות בנפרד - עובדת לנו. גם נעמי וגם אני ילדים להורים גרושים. הפטנט הזה הוא גם התיקון שלנו. בשלב הזה, שיש תינוק, זה מאוד עוזר שאחרי לילה קשה, אני יכול להשלים שעות שינה, ולמחרת גם נעמי. אני לא יודע אם אני ממליץ על הפורמט. יש יתרונות ויש חסרונות. עכשיו, כשאני עם הילדים, זה רק אני. אין מנוחה, ואין עוד מישהו שנותן יד, אבל זה זמן שמאפשר לך להיות איתם באמת. אין לי רגשות אשמה על המודל הזה. כשהילדה שלי צריכה אותי - אני מגיע. כשהיא אצלי ורוצה את נעמי - היא מגיעה. בגלל שאנחנו בקשר טוב, אנחנו מקפידים להיות זמינים אחד לשני ככל האפשר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה לא הגיל / נסענו לא מזמן לסופשבוע בצפון. לקחתי את יונתן באוטו, רק הוא ואני. זה נורא מלחיץ לנסוע עם תינוק לבד. אין חרדה גדולה מזו שיתחיל לצרוח פתאום באמצע הכביש. לשמחתי, זה עבר ממש טוב. הוא היה ממש קול. עשר דקות אחרי שיצאנו מהעיר הוא הביא לי פתאום מבט מהסל-קל, יהיה בסדר אבא. אני כבר מחכה שהוא יגדל ונוכל להתמסר בכדורגל. אני מדגיש: להתמסר. לא לשחק. אני בן 54. כבר לא אהיה כשיר לשחק כדורגל אז. אני אוכל למסור לו. לתת הוראות. לרוץ להביא את הכדור. כל עניין הגיל מעסיק יותר. בטח יותר מאבא בן 30 או 40 עם שני ילדים. אבל אני לא נותן לזה להשתלט עליי. כן, כשיונתן יתגייס אני אהיה בן 70. מה יש לי לעשות נגד זה? זו מלחמה אבודה. בוא, יש גם מבוגרים ממני. אל פאצ'ינו בן 603 ויש לו עכשיו ילד. אז יש פרופורציות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
להתבגר לתוך המקצוע / להגיד לך שאני מרגיש שהגיל קשור אליי? לא. בשנות ה-40 שלי זה עוד היה הגיוני. מאז שאני בן 50 אני לא מבין, מה זה נוגע אליי? אני פתאום מבין: אני מבוגר. יש יותר שערות לבנות על הזקן. הייתה פעם שניסיתי את הפילטר הזה שהופך אותך לזקן. נראיתי מגוחך. אני בונה על המדע. מקווה שיהיה איזה כדור שאוכל לקחת ומיד ירים הכול למעלה. מקצועית, אני לא מרגיש שינוי. נכון, על המשבצת שהייתי בה יש חבר'ה יותר צעירים. אני מבין את זה. בסדר, מפרגן, שייהנו, וילכו להזדיין. מצד שני, עוד לא קוראים לי לגלם סבאים. אני עדיין בתפקיד האבא. כן, יש שינוי במאפייני הדמות של האבות שמלהקים אותי. אני כבר לא האבא האול-יזראלי-גאיי מ"פלפלים צהובים". עכשיו מציעים לי יותר תפקידים של אבות לא מתפקדים.
לא היו לי אף פעם חלומות מקצועיים גדולים. פעם רציתי לעשות את סיראנו דה ברז'ראק בתיאטרון. עכשיו, רק המחשבה על זה גורמת לי התקף חרדה. תפקיד בהוליווד? זה משהו שעדיין יכול לקרות. אבל זה גם לא משהו שבוער בי כרגע.
זוגיות / לא הייתי בזוגיות בשנים האחרונות, אבל אני לגמרי מאמין שזה עוד יקרה. מדמיין את עצמי עם מישהי, בתוך מערכת יחסים. לא מחפש את פרק ב'. ישר קופץ לפרק ד'. אני גם הרבה יותר סלחן כלפי הרעיון הזה משהייתי בעבר. אני יודע מה אני רוצה. בניגוד לשנים קודמות לא רוצה להציל אף אחת ולא רוצה שיצילו אותי. בא לי שיהיה נעים וכיף, ולא הרבה מעבר לזה. אני לא בטינדר ולא באפליקציות. אני מכיר בדרך הישנה כשאני יוצא. לא רוצה להישמע שחצן, אבל בגדול אני מרגיש מחוזר. נחמד להרגיש אטרקטיבי בגיל שלי.
ברור לי שהמודל המשפחתי שלנו הוא אתגר לכל מי שתהיה איתי בזוגיות, אבל זה מבחן טוב. מצד שני, כל מי שאכיר כרגע היא או גרושה פלוס או אלמנה. כל אחת תביא ממילא את החבילה שלה, כך שאני מאמין שנדע להסתדר. אם אכיר מישהי בלי ילדים, זה יוכל לעבוד רק מתוך הבנה שאני סיימתי להביא ילדים לעולם. בעצם, אומרים never say never, אז מי יודע.
דמוקרטיה / הייתי עד היום כמעט בכל ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית. אם מתאפשר לי, אני לוקח גם את הילדים. הייתי לפני כמה ימים בגינה. ראיתי אבא מנדנד את הילדים שלו, ותוך כדי נדנוד הם צועקים בהתלהבות: ד-מו-קרט-יה! מצד אחד הלב שלי מתרחב. איזה יופי שילד בן ארבע שר על דמוקרטיה. מצד שני, איזה טרלול. למה שילד בן ארבע ישיר על דמוקרטיה ולא איפה העוגה. כל עוד המשפט של ביבי יימשך, השותפים הקיצוניים שלו לממשלה ישתלטו על כל מה שהם יכולים, ואנחנו נצטרך לעשות הכל כדי לשמור על הדמוקרטיה שלנו. זו תהיה מערכה ארוכה, מתישה, אבל אנחנו ננצח. מאוד מעודד אותי לראות אנשים שמעולם לא התבטאו על כלום, נוקטים פתאום עמדה. הייתי שמח אם חבריי למקצוע היו עושים את זה הרבה הרבה יותר. אני מבין את הפחד של חלקם, אבל לא מקבל. מבין את החשש של פרנזטור של בנק לצאת נגד החקיקה, אבל המציאות כרגע לא מאפשרת לשתוק. אני אומר את דעתי כבר הרבה שנים ונדפקתי מזה לא מעט. אני תומך במחאת הטייסים. הם לא סרבנים. הם פטריוטים אמיתיים. הם לא עושים את זה כי הם מתחמקים ממילואים, אלא כי הם חרדים לעתיד המדינה.
בטיפול / אני כבר לא בטיפול. הייתי המון שנים והחלטתי להפסיק. זאת הייתה חתיכת הקלה. באיזשהו שלב הרגשתי שזה לא מקדם אותי. שאני תקוע בטיפול. יושב אצל הפסיכולוג שלי, חופר, ואז חוזר שבוע אחרי לאותה נקודה בלי באמת להתקדם. אבא של נעמי אמר לי פעם, טיפול טוב הוא טיפול שנמשך עשרה מפגשים. אתה מגיע עם בעיה, ואחרי כמה פגישות, גמרנו. אולי זה הכיוון שאליו צריכה ללכת הפסיכולוגיה. טיפול קצר מועד. מה שכן, אני כבר פחות חרדתי מבעבר. חברה אמרה לי לא מזמן: באיזשהו שלב כבר אין כוח לזה. וזה נכון. זה לא שהחרדות עברו, פשוט אין אנרגיה לתחזק אותן. מה, אני אקבל אתקף חרדה עכשיו? מה, אני אידיוט? את הקלונקס שלי אני לוקח עכשיו פעם בשבוע כצ'ופר. לכבות את המוח ולישון כמו מת.
אינסטגרם / אני לא חזק ברשתות החברתיות. זה לא משהו שהייתי רוצה לשנות. גם למנשה נוי יש אינסטגרם. הוא לא הכי פעיל שיש. אתה לא רואה מה הוא אכל לצהריים ולאן הוא טס לחופש. אסי כהן מפרסם באינסטגרם את ההופעות שלו. אני מרגיש שאני בחברה טובה. אני לא עוקב אחרי אנשים שמפוצצים אותי בעצבים. מי שמעלה מנת אוכל - אני מסיר עוקב. אני גם מאוד נוקשה בכל מה שקשור לחשיפת הילדים שלי. ילד לא בוחר להיות שם. כשההורים שלו מפרסמים אותו באינסטגרם, אולי הם עושים לו עוול. אני לא חושב שזה הוגן. כל מי שמעלה תמונות של הילדים שלו בתדירות גבוהה, אני מרחם גם על ההורה וגם ועל הילד.
"גרגירי חול" / צילמתי את הסרט "גרגירי חול" עוד לפני הקורונה. פנתה אליי גיתית כבירי כמו שאני אוהב ואמרה, אני רוצה אותך לסרט בלי אודישן. הייתי בפנים עוד לפני שבכלל קראתי מילה, אבל אחרי שקראתי את התסריט היפה, היה ברור לי שאני עושה את זה. זה הסרט הראשון של גיתית והבן שלה, יהל, ותמיד מרגש להיות חלק מסרט ביכורים של יוצרים. שותף לרגע שהם פורצים החוצה אל העולם. היה נורא מגניב לצלם סרט שאמא ובן מביימים יחד. הסרט מביא סיפור על משפחה מדימונה, אמא חולה בטרשת נפוצה וילד שהוא סופר קטן. סרט מקסים, עדין, קטן ומרגש, ואני עושה בו תפקיד שונה מאוד ממה שעשיתי עד היום - גבר בודד, בלי ילדים, אבוד. לא עשיתי קולנוע הרבה שנים. רק אחרי הצילומים הבנתי עד כמה התגעגעתי.
מה שתגידו / אני עושה ב"מה שתגידו" ב"כאן 11" משהו שלא עשיתי אף פעם. יושב מול המצלמה, כמו שאני, ומדבר על המצב. ביני ובין טל פרידמן היה קליק מהרגע הראשון. בכל שבוע אנחנו עוברים על הליין-אפ ומקבלים חום מהנושאים שאנחנו נדרשים לדבר עליהם. מרגע שהתחלנו לצלם את התוכנית ועד היום המצב רק מידרדר. שבוע אחד זה היועץ של כץ שמכנה את בכירי מערכת המשפט צאצאים של היטלר. שבוע אחד זה השר מעוצמה יהודית שקורא לנגיד בנק ישראל פרא אדם ומציע לגלגל אותו מכל המדרגות. אנחנו שואלים את עצמנו הרבה, אם לצחוק על התבטאויות מזעזעות של שרים וחברי כנסת, עוזר בעצם לנרמל את המצב. לפני כמה שבועות שאלתי את טל מה הקו האדום שלנו. לדעתי כבר עברנו את הקו הזה. וכרגע אנחנו צוחקים מתוך התהום.
קופיקו / עברו 20 שנה מאז שצילמתי את "קופיקו". זאת אולי הטעות היחידה שעשיתי בקריירה שלי. אם הייתי יודע כמה זה ירדוף אותי, עד היום, לא הייתי נכנס לזה בחיים. דניאלה לא ראתה פריים מזה עד היום כי היא בעצמה סובלת מזה ברחוב כשחבורות של ילדים מתחילות לצעוק לי. עשיתי דברים לילדים - הקלטתי את "אבא עושה בושות" ו"קבב רומני" של מאיר שלו. עכשיו עולה עונה שלישית של "לבד בבית" בכאן 11. אבל אף אחד מהדברים האלה לא משתווה למסות של "קופיקו". היה אבא אחד שראה אותי מתבאס אחרי שכמה ילדים שיגעו אותי על "קופיקו". הוא לא הבין למה אני מגיב ככה. הוא אמר: "שימחת כל כך הרבה ילדים, מה יותר משמעותי מזה?" אז כן, יש גם את האלמנט הזה, ויש גם תמלוגים שנחמד לקבל, אבל אם ירצו אי פעם לעשות איחוד - שלא ידברו איתי לפני שמניחים על השולחן צ'ק של מיליון וחצי דולר.
היהודים באים / בספטמבר נצלם את העונה האחרונה של "היהודים באים". שמח שהייתה לי הזכות להיות חלק מהדבר הזה. סאטירה שמצליחה לומר משהו על המקום הזה, לעצבן ולהצחיק. בכל עונה, כשאנחנו מסיימים לצלם, אני תמיד אומר ליניב ביטון: "די, אני לא יכול יותר. אני לא עומד באינטנסיביות של זה". ואז זה עולה לשידור, אני רואה את זה וישר אומר: "עכשיו אני רוצה לצלם עוד עונה". העונות האחרונות עוררו הרבה בלגן. לא יודע אפילו להסביר לך למה. אנחנו עושים את אותו הדבר כבר שש עונות. אני מקבל המון תגובות מדתל"שים שעפים על "היהודים באים". יושבים יחד וצוחקים. אלה הרוב. יש גם חלק שלא יודע לצחוק על עצמו ולא מבין הומור ומתייחס לכל דבר כאל אסון. אין לי מה לעשות נגד אנשים בלי הומור. לא נראה לי שלסמוטריץ' יש הומור. הוא גם זה שאירגן את העליהום על "היהודים" בשעתו.
פורסם לראשונה: 07:28, 21.07.23
