ההתנגדות הארוכה של האוקראינים מול הפלישה הרוסית הביאה לעולם לא מעט ממים ופאנצ'ים, בין היתר על התנגדות הירואית של אוקראינים רגילים. בין גיבורי הממים האלה אפשר למצוא קשישה שפגעה במזל"ט עוין באמצעות צנצנת חמוצים, אדם שנשא מוקש בידיים חשופות, נהגי טרקטורים שממשיכים לחרוש בין ההפגזות וסיטואציות נוספות. כולן סוריאליסטיות כל כך שכל מה שנותר לעשות הוא לצחוק על האבסורד שמאפיין אותן. נשמע מוכר? לא במקרה. הומור, על שלל גווניו, הוא אחד האמצעים היעילים ביותר ביצירת לכידות וחוסן בזמן משברים עמוקים ובעתות מלחמה.
לא תמיד הוא זוכה לאהדה, וגם זה טבעי. כשיצא סרטו של רוברטו בניני, "החיים יפים", קומדיה המתרחשת במחנה ריכוז, הוא התקבל בהתפעלות אבל גם בביקורות שנעו בין האשמתו של בניני בכך שהוא מנציח ייצוג שגוי של השואה או אפילו מכחיש אותה, ובין הטענה הכללית שאין נסיבות שבהן הומור יכול להיות קשור אסוציאטיבית עם השואה. הטענה האחרונה רווחה עד לפני עשרות שנים בודדות, ואפילו ארגון "יד ושם" שלח מכתבים בעלי נימה מאיימת לניצולים שהרהיבו לטעון שבשואה היו גם רגעים אנושיים, רומנטיים או רחמנא ליצלן, מצחיקים, בטענה שהם מחמשים את מכחישי השואה. "הנקודה שבה קומדיה וטרגדיה נפגשים, כשאתה צוחק ובוכה בו זמנית, היא כמעט אלוהית", הסביר בניני, "משום שהיא נוגעת בעמקי הנפש".
לכתבות נוספות במדור:
במהלך שיחה השבוע עם רשף שי, כותב קומי וצייצן שנמנה עם כותבי "ארץ נהדרת", הוא עדיין לא יודע אם הפרק השבועי ישודר - זה תלוי באירועים והם בלתי צפויים. "יכול להיות שאיפשהו למעלה יש ספר חוקים שאומר באיזה מצבים עולים ובאיזה לא, אבל כן, אנחנו במצב תקדימי", הוא מאשר. שי, שבימים כתיקונם מחזיק ביוזר קומי-סאטירי ב-X (טוויטר לשעבר) עם כמעט 86 אלף עוקבים, עבר בימים הראשונים שאחרי ה-7 באוקטובר למוד הסברה ושיתוף של הצרכים המיידיים שיצרה המלחמה. עם הזמן הוא חזר לשלב בפיד שלו פוסטים סאטיריים או הומוריסטיים, וגם רעה בשדות זרים עם פאנצ'ים הסברתיים באנגלית.
7 צפייה בגלריה
"יכול להיות שאיפשהו יש ספר חוקים שאומר באיזה מצבים עולים ובאיזה לא, אבל אנחנו במצב תקדימי". מתוך "ארץ נהדרת"
(צילום מסך, באדיבות קשת)
"סטודנטים בקמפוסים אמריקאים לא יזהו את הטרור האיסלאמי גם אם יפגע בראשם עם מטוס. פעמיים", הוא כתב בהתייחסו לאסון התאומים ולפרוגרסיביות החד-צדדית בקמפוסים בארצות הברית. "עזה, אם אתם רוצים להתחבר לאינטרנט, סיסמת הווייפיי היא 'Bring Them Home Now 1234' בלי רווחים", כתב בפוסט שזכה לאלפי לייקים. "אם הייתי יכול, לא הייתי מתקרב לזה בכלל", הוא מודה כשהוא מתייחס למפנה החד שלו להסברה, "זה לא עניין אותי, זה המון פרטים ויש בהסברה משהו קצת פרסומי, מכירתי. אבל אחרי יומיים של מלחמה, התחלתי קצת להתאפס וראיתי מסביבי אנשים אורזים ורצים, ובקבוצות של כותבים התחילו לשאול 'מה אנחנו יכולים לעשות?'. עקרונית אני חושב שכדאי שכל אחד ימצא לעצמו תפקיד במלחמה הזאת, גם אם זה חייל קטן, וזה מה שאני. יש לי הרבה עוקבים - אומנם בישראל - אבל יש משמעות לשיתוף, אז הלאמתי את החשבון".
בימים הראשונים היית צריך לרסן את השריר הזה, שבודק חוויות דרך פילטר של הומור?
"חד משמעית. גם אם קפצו בדיחות לא הייתה אווירה של לרצות להצחיק או לצחוק, זה לגמרי לא לקרוא את החדר. הרי את המונח Too Soon אמרו במקור על בדיחות, וחלק מהעניין הוא לדעת מתי זה Too Soon. בדיחות זה דבר מסוכן כי אם לא הצחקת אז עצבנת, אבל הרבה פעמים מתייחסים לפאנצ'ים כאל אסקפיזם, וזה ממש לא. ברגע שאתה כותב על העניין עצמו אתה גורם להתמודדות עם המצב למי שקורא את זה. זו לא בריחה, אלא התמודדות".
יש כללים לאיך עושים את זה נכון?
"זה עניין של רגש וסנטימנט. ברשת אתה נכנס למקום עם הרבה אנשים וצועק משהו, ואם אתה לא מתאים את עצמך או אם הווייב שלך שונה לחלוטין ממה שקורה שם - זה מאוד צורם. אבל לדעתי בדיחות או פאנצ'ים צריכים לקבל הנחה מסוימת. גם כשאתה מוציא זעם, אם אני מעביר ביקורת על משהו אז אנשים מרגישים שהם מוציאים את הזעם שלהם. זה לא מייצר זעם, אלא משחרר אותו. גם אם התגובות שלהם הן קללות", הוא אומר בחיוך, "הם שחררו זעם, בצורה קצת אחרת.
"היה לי פאנץ' ביקורתי שפחדתי לפרסם לצורך העניין, כתבתי שאנחנו מבקשים מתושבי הדרום ללכת ולחזק את השרים ולתמוך בהם, כי הם בהלם ועברו תקופה קשה. למה הפוסט הזה קיבל יחסית תהודה גדולה? כי זה נגע בסנטימנט, אנשים הרגישו שהאזרחים עובדים והממשלה לא קיימת. אז ההזדהות הייתה יותר רחבה משמאל ומימין. יש כאלה עם קיבה חזקה להומור והם צריכים את זה, ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן. ה-Soon של כל אחד הוא אחר. היום כשנכנסים לטוויטר אפשר בגלילה אחת לעבור את כל קשת הרגשות - אתה יכול להיות גאה, אופטימי, מיואש, להתבייש, לזעום. אפשר בתוך הפיד הזה לשתול גם הומור".
"אנשים שנוחת עליהם אסון גדול חייבים להמשיך להיות אנשים, לצחוק ולאהוב ולאכול, כדי לשרוד"
הפז"מ של ההומור כמנגנון הגנה, שמזוהה לא פעם עם העם היהודי, מן הסתם היה קיים מתחילת תולדות האנושות. פרויד היה זה שהכתיר אותו כמנגנון ההגנה המוצלח מכולם (כדרך לעדן את המציאות וליצור מרחק בינה ובין האדם שחווה אותה), וההיסטוריה הבהירה שהוא נוכח בכל סיטואציה, טרגית וקשה ככל שתהיה, גם אם לחלקנו לא נוח איתו, לא שיש בזה משהו רע. לפעמים היחס הוא אפילו הפוך, ככל שהמצב גרוע יותר - מגנון ההגנה דומיננטי יותר.
כשד"ר חיה אוסטובר חיפשה רעיון לעבודת דוקטורט בשנות ה-90 היא חזרה לתקופה שבה עבדה כמדריכת תלמידים במסעות לפולין. כשעמדה באושוויץ בסיור המקדים, היא שאלה את עצמה באיזה מנגנון הגנה היא הייתה משתמשת אם הייתה צריכה להתמודד עם חיים במחנה, והתשובה הייתה הומור. החיבור בין הומור לשואה לא היה שכיח אז, והמנחה שלה עיקם את פרצופו כששמע על הנושא שבחרה. "רק אחרי שהוא נפטר וסיימתי את הדוקטורט הבנתי שהוא היה שורד שואה בעצמו ולא רצה לשמוע על זה", היא מספרת. אוסטרובר המשיכה לברור נושאים אבל הנושא המקורי לא הרפה ממנה. אחרי יותר משנתיים היא חזרה למנחה והציעה שוב את נושא ההומור בשואה. המנחה כלל לא זכר שסירב לה בפעם הקודמת.
אוסטרובר החלה לחפש חומרים, תחילה ב"יד ושם" שטענו שזה "כמו לחפש מחט בערמת שחת", ומשם לספרות העולמית, אבל לא העלתה דבר. בצר לה היא חזרה אל ניצולי השואה שהתלוו למסעות שהדריכה, ופנתה אליהם בזהירות המתבקשת. "לא ידעתי איך לנסח את השאלה", היא מספרת. "התפתלתי וגמגמתי ובסוף שאלתי אם הם צחקו בשואה, וענו לי 'איזו שאלה? ברור'". לאט לאט החלו ליצור איתה קשר ניצולים שביקשו לספר איך ההומור הציל את חייהם. "ברור שהם לא דיברו רק על זה. היו גם התלאות האחרות", היא מדגישה.
ב-1999 סיימה אוסטרובר את הדוקטורט שבהמשך יצא כספר, "ללא הומור היינו מתאבדים - ההומור כמנגנון הגנה בשואה" (בהוצאת יד ושם). "זה היגד של אחת המרואיינות שלי מאושוויץ. היא אמרה שהמון אנשים מתו כי לא היה להם חוש הומור", היא מחייכת, "ההומור אומר לנו - אם מצליחים להסתכל על הדברים מזווית אחרת, זה אומר שאנחנו בסדר, ובסדר משמעותו 'אנחנו נשרוד את זה'. זה לא שלא כואב לנו. אין לזה שום קשר לכאב הוא קיים, אבל אחד מהמרואיינים שלי אמר 'כעסו עלינו כי צחקנו אבל אני חושב שאלה שצחקו, כאב להם עוד יותר'".
"הייתם צריכים להיות שם", כמו בבדיחת השואה המפורסמת, הוא שמו של סרט תיעודי שנוצר בהשראת ספרה של ד"ר אוסטרובר ושודר לפני שלוש שנים בכאן. אבי מרקדו וירון ניסקי שלחו את הקומיקאי טל פרידמן, דור שני לניצולי שואה, אל שורדי שואה שסיפרו לו על ההומור שנכח בתקופה הבלתי אפשרית ובלתי אנושית במלחמת העולם השנייה. "המסר העיקרי של הסרט היה שאנשים נורמלים שנוחתות עליהם כאלה מכות כואבות ואסונות גדולים חייבים להמשיך להיות אנשים, לצחוק ולאהוב ולאכול, כדי לשרוד", מסביר ניסקי, אחד מיוצרי הסדרה הקומית "מ.ק 22" וכיום יוצר סרטים תיעודיים, "והסרט טיפל בבושה הגדולה של אנשים שהיו בשואה ושרדו כי הם צחקו.
7 צפייה בגלריה
"בשבעה זה נראה לכולם הגיוני אבל בזמן אסון זה פחות לגיטימי למרות שהצורך גדול באותה מידה". מתוך "הייתם צריכים להיות שם"
(צילום מסך: כאן)
"אמרו להם 'אם צחקתם בגטו או באשוויץ, כנראה שזה לא היה כזה רע'. או לחילופין, 'אם רצחו את המשפחה שלכם וצחקתם, משהו אצלכם פגום'. הסרט בא להגיד שלא רק שאין מה להתבייש, אלא צריך להריע לאנשים שהצליחו לשרוד בזכות הומור. בשבעה זה נראה לכולם הגיוני אבל בזמן אסון זה פחות לגיטימי למרות שהצורך גדול באותה מידה, והכאב - ככל שהוא נורא יותר הוא מצריך עוד עזרים להתמודדות".
ובכל זאת, שאלת העיתוי עדיין קיימת.
"זה נכון שכדי להשתמש בהומור צריך לקחת מרחק", מספרת ד"ר אוסטרובר. "עכשיו אנחנו שקועים בתוך הטראומה, ממקום כזה כמעט בלתי אפשרי לשנות נקודת מבט. הומור הוא תחילת ההחלמה מהטראומה ומבט על הדברים מבחוץ. תני לזה עוד זמן וזה יצוץ".
"לסרטונים שהעלו חיילים יש יתרון עצום, אתה מרגיש שהם נותנים לך את האישור לצחוק"
כשבועיים לתוך הלחימה החלו להגהיע טפטופים זהירים של סאטירה והומור לפריים-טיים הטלוויזיוני - "זהו זה!" עם תוכנית מיוחדת (שלאחרונה כללה גם גיחה של הגששים גברי בנאי ושייקה לוי לביצוע יפהפה של "לו יהי"), "ארץ נהדרת" וגם "מה תגידו", תוכנית הסאטירה של כאן. אבל הרשתות החברתיות - פייסבוק, X, טיקטוק ואינסטגרם - כבר קיבלו את הממו על חשיבות ההומור בתקופות משבר. החל ממצעד החתיכים של "הפשוטע", דרך סרטונים של חיילים שמבקשים "תרומות של מטענים של טסלה, וטסלה, כדי שיהיה לנו מה לעשות עם המטענים", וכלה באינספור הווריאציות על ההוראה "ש-גר" בגזרת מטוסי הקרב.
"לסרטונים מצחיקים שהעלו חיילים, ויש המון, יש יתרון עצום כי אתה מרשה לעצמך לצחוק", מפרש רשף שי, "כי זה לא שנוי במחלוקת. אלה חיילים שהולכים להילחם, ואתה מרגיש שהם נותנים לך את האישור לצחוק ואתה גם מאוד גאה בהם, באווירה הקלילה שהם לוקחים את זה ומצד שני במוכנות ובדריכות שלהם, ולא רק שאתה לא רוצה לבוא אליהם בטענות, אלא אתה אומר, 'תודה שאתם מאשרים לי לצחוק ואם אצלכם זה ככה, אני מרגיש בסדר'. כל הטילים שכותבים עליהם דברים - אני נרגע מזה".
אתה צוחק גם על החוויה של עצמך?
"בטח, זה כמו באיגרוף. אתה לא יודע לתת אגרופים אם אתה לא יודע לספוג אותם. כתיבה קומית מגיעה לאנשים שיכולים לצחוק על עצמם, כי לגעת בפצע פתוח בהומור זה מרפא, למה שאני לא אשתמש בזה על עצמי? כתבתי על זה שהייתה אזעקה לידי, לא באזור שלי, אבל שמעו אותה. והכלב שלי כל כך מתורגל שברגע שיש אזעקה הוא קופץ ומסתכל עליי, אז לא הייתה לי ברירה, יצאתי איתו ועשיתי את כל ההצגה וחזרתי. וזה גם יצר הזדהות. עשיתי משהו מטומטם, ועשיתי אותו בשביל כלב. זה נשמע מוזר, אבל הרבה סיפרו בתגובות מה קורה להם ולכלבים שלהם והיו הרבה שאמרו, 'גם אני עושה את זה', וככה גיליתי שיש עוד מטומטמים, וזה תמיד כיף. ככותב וכקורא מעודד לדעת שאתה לא המטומטם היחיד. זה נותן תחושה טובה של נורמליות, דווקא מתוך חוסר השפיות שאנחנו נמצאים בו".
המאמר "הומור במצבי חירום כמנגנון לחיזוק החוסן החברתי", שאמור להתפרסם בדצמבר הקרוב, הפך רלוונטי מתמיד מבלי להתכוון. המחקר נכתב על ידי פרופ' אריה סובר, מייסד האגודה הישראלית לחקר ההומור, סרן שיראל זמיר מפיקוד העורף וד"ר כרמית רפפורט, עם הטייטל הבלתי אפשרי - המרכזת האקדמית של התוכנית לתואר שני בניהול מצבי חירום באוניברסיטת חיפה ומנהלת המכון לרגולציה של מצבי חירום ואסון במרכז האקדמי למשפט ועסקים, והוא עוסק בנושא שלשמו התכנסנו.
"מה שמעניין פה זה שממנגנון אישי ההומור הופך למנגנון קולקטיבי", מעמיקה ד"ר רפפורט, "כלומר כשאני צוחקת על משהו אישי, ברגע שאני מספרת על זה למישהו - הסיפור הקולקטיבי נותן לזה עוד כוח. הלכידות גדלה, ההבנה המשותפת של המצב גדלה, ההתמודדות משתפרת. אני נהנית לסדר את העולם עבורי וכולם שואבים מהפרשנות הזאת את העולם עבור עצמם. זאת הסיבה אגב שבקומדיות שמים ברקע צחוקים מוקלטים. כולם צוחקים אז אתה צוחק עם כולם ויש ביחד".
אפשר גם להיות עצובים יחד, זה לא חייב להיות הומור.
"נכון, אבל ההומור כאמצעי מלכד במצבי חירום - למרות שהוא פרדוקס - הוא מאוד יעיל בלאפשר לנו הבנה טובה יותר של המצב באופן אישי וגם קולקטיבי. לדוגמה, מתפרסמות לא מעט תמונות של בנות שיוצאות בזמן אזעקה עם מגבת לחדר מדרגות. מצד אחד זה מגוחך או קצת גרוטסקי, אבל העניין הוא שהיא לא היחידה. זה לא נעים לה אבל בביחד שכולנו חווים זה הופך למשהו שקל יותר להתמודד איתו, כי אם זה קרה לאחת זה יכול לקרות לאחרים, וזה מסביר לי את המציאות. בשבוע הראשון עם התרומות לחיילים, היה חייל שקיבל מצות וכתב 'תודה, אבל אנחנו מאמינים שעד פסח זה ייגמר'. וזאת המחשה. החייל מתאר את המציאות ואנחנו צוחקים מזה, צחוק של הקלה".
7 צפייה בגלריה
"הומור מאוד יעיל בלאפשר לנו הבנה טובה יותר של המצב באופן אישי וגם קולקטיבי". מתוך "זהו זה"
(צילום מסך, באדיבות כאן)
"לפעמים אני קורא משהו הומוריסטי וזה מסדר לי דברים במוח", מסכם שי, "בקורונה שאלו אותי אם אני מרגיש שליחות כשאני משמח אנשים בתקופה קשה, ואמרתי שהשליחות היא תופעת לוואי של מה שאני עושה עבור עצמי, הכתיבה עוזרת לי להביע ולהבין, ולסדר דברים בראש".
"סיפרו לי שחלק מהתפריט של טיפול במוכי הלם הוא השמעה של מערכונים של הגשש"
לאורך מלחמות ישראל נשמר מקום של כבוד לצוותי הבידור, שהגיעו להוריד קצת מעול הקרב מכתפי החיילים, וכיום סטנדאפיסטים מגיעים לביקורים בבתי חולים או במרכזי מפונים כדי לסייע להם לפרק קצת מהמתח. לא תמיד הם באים במטרה להצחיק, אבל בנוכחות שלהם יש משהו שמשחרר חלק מהיגון ומציע נקודת מבט נוספת. גברי בנאי, שליש מ"הגשש החיוור", זוכר איך במשך חצי שנה, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, היה ההרכב מגיע במהלך השבוע לבקר חיילים בבתי חולים או במפקדות ובבסיסים, וחוזר הביתה בסופו. "אחרי ששת הימים היה קל יותר להצחיק", הוא נאנח, "כי הייתה אופוריה כבר ביום הראשון. אבל ביום כיפור המצב הפוך - יש מחדל, יש טראומה, לוקח זמן עד שמתאוששים ממנה. אני זוכר שהופענו ארבע-חמש פעמים ביום וניסינו להבין מה אפשר לעשות. בסוף הלכנו על דרישות שלום מהחיילים להורים.
"ההופעות הראשונות תמיד היו קשות כי לא שלחו אותנו לחזית אלא לבתי חולים, והיו חיילים בהלם ודברים מהסוג הזה, עד שלאט לאט אפשר היה להופיע בפני החיילים עצמם. אני זוכר שנסענו בוואן קטן להופיע מול חיילים באיילת השחר, הביאו אותם לבית הארחה לכמה שעות של שינה בחדר נורמלי, מקלחת, אוכל טוב וטלפון חופשי הביתה, לדבר עם ההורים שהיו מאוד מודאגים. אנחנו היינו מופיעים בין לבין, ופתאום היו מופיעים הורים לחפש את הילדים שלהם. בהמשך הגיעו גם ההופעות בשטח".
היית אדם צעיר, גם אתה בתוך הטרגיות של המצב ואתה צריך לבדר ולשעשע. מאיפה שאבת את הכוחות?
"אני יכול להגיד לך שהיו לי כל מיני תופעות מוזרות. פתאום לא יכולתי לזוז או לדרוך על הרגל, אבל הייתי חייב להופיע. הלכתי לרופא וסיפרתי לו מה אני עושה, על ההופעות והחיילים הפצועים, והרופא אמר שהוא רוצה שאנסה לקחת ואליום כי זה משהו נפשי, ואני כנראה מדחיק הכול כי אני לא רוצה לבטל את ההופעה. אחרי הכדור הראשון או השני זה עבר, אבל אני יודע שזה בגלל זה כי חצי שנה אחרי זה הבן שלי נדרס - ושוב חזרו אותן התופעות.
"אתה חייב לעשות נתק עם עצמך כדי להופיע ככה. אני זוכר שהופענו בפני חיילים והיינו צריכים ללבוש בגדים סטריליים כדי שלא יהיו להם זיהומים. יש מיטות וליד מיטה אחת יושבת אמא, ואנחנו עומדים ומופיעים וההופעה נגמרת ואנחנו עוברים לחדר הבא והיא רודפת אחרינו ואומרת 'תודה! ראיתי אותו מחייך'. זה כל כך שימח אותי".
ועם הזמן מתקשחים? נהיים פחות רגישים?
"זה תמיד נשאר. לי זה תמיד קשה. אני זוכר שהופענו בפני מוכי הלם והזהירו אותנו שהם עושים כל מיני דברים מוזרים, אבל הופענו מולם והכול היה רגיל. אחר כך בא המפקד של בית החולים ואמר 'אתם קונקורנציה (מהווים תחרות, ס"ש) לרפואה'. לימים מישהו סיפר לי שחלק מהתפריט של טיפול במוכי הלם הוא השמעה של מערכונים של הגשש".
היה לכם מזל שהייתם שלושה ושהיה לכם אחד את השני כדי לחלוק את הקושי.
"בוודאי, דיברנו הרבה בנסיעות ובין ההופעות. אומנם לא על החיילים עצמם, זה היה קשה מדי, אבל את יכולה לראות על הפנים".
כשנה לאחר מלחמת יום כיפור התקבצו הגששים עם הכותב שלהם דאז, אחיו של גברי - יוסי בנאי המנוח, בניסיון לכתוב את התוכנית החדשה שתעלה על הבמות. "הכול היה סביב המלחמה", נזכר בנאי. "בקושי היו דברים לצחוק עליהם. עשינו מערכון על שיח טבחים ושירים שלא היו עצובים אבל הייתה בהם אווירה אחרת. אבל אין לי ספק שזה יבוא, כי דברים מתחילים לצאת לאט לאט. למשל אין לי ספק שיהיה משהו על החות'ים האלה, כי מה יש לי עם החות'ים? מה הם רוצים ממני? זה רחוק ואפשר לצחוק על זה".
מתוך "זהו זה!"
(באדיבות כאן)
"אנשים נוטים לקשר בין הומור לשמחה, מבחינתי בדיחות הן אנחת ייאוש עם יותר הברות"
דיכאון קיומי והיעדר היגיון או משמעות בחיים הם - או לפחות היו - מאפיין בולט בציוצים הקודרים והשנונים של מתן בלומנבלט, כותב סאטירי וקומי ("גב האומה", "קופה רושמת"). ה-7 באוקטובר אילץ אותו להודות שתחתית הבור, מסתבר, יכולה אפילו להעמיק. "בדיוק אמרתי למישהי שאני משנה רטרואקטיבית את המצב שלי מלפני ה-7 באוקטובר לסביר", הוא אומר בשיחה עם ynet, "זה מאוד דפק את העקומה פשוט". השינוי שהשתלט על הפיד עם פרוץ המלחמה הציב בפניו דילמה קיומית נוספת. "מצד אחד יש מקום שאומר שאולי עכשיו זה לא הזמן לבדיחות", הוא משחזר, "מצד שני, הדרך שלי להתמודד עם משברים, עצב ודיכאון היא לספר בדיחות. אז בתחושה הפנימית זה הזמן שאני צריך הומור יותר מתמיד. ובאמת בימים הראשונים, כשגייסו את המילואים ויצאו הסיפורים על 'אין לנו אפוד ואין לנו נעליים', צייצתי משהו על זה שאנשים מגיעים למילואים ומגייסים תרומות לטנק, וכתבו לי שתי הודעות אחרי זה שזה לא הזמן ואני מפלג. אני מודה שאני נהיה מאוד מתגונן במצבים כאלה. זה כן גרם לי קצת להסס אבל בסופו של דבר אני חושב שתמיד זה הזמן לספר בדיחות".
אז מה בכל זאת השתנה?
"אולי מתאים סוג שונה של בדיחות. גם כמות הנושאים מאוד הצטמצמה, אני כותב מתוך דברים שמפעילים אותי רגשית, שמכעיסים שמעצבנים שמעציבים אותי ואין קשב רגשי לשום דבר כרגע שהוא לא המלחמה. יהיה לי מאוד מוזר כרגע לכתוב ציוץ על וולט, אלא אם כן זה וולט בזמן מלחמה, זה פשוט ירגיש מאוד מוזר וזה לא מעסיק אותי, כל הקשב הרגשי מופנה אך ורק מה שסביב המלחמה והעצב".
השינוי שהשתלט על הפיד עם פרוץ המלחמה הציב בפניו דילמה קיומית נוספת: "מצד אחד יש מקום שאומר שאולי עכשיו זה לא הזמן לבדיחות", הוא משחזר, "מצד שני, הדרך שלי להתמודד עם משברים, עצב ודיכאון היא לספר בדיחות. אז בתחושה הפנימית זה הזמן שאני צריך הומור יותר מתמיד. ובאמת בימים הראשונים, כשגייסו את המילואים ויצאו הסיפורים על 'אין לנו אפוד ואין לנו נעליים', צייצתי משהו על זה שאנשים מגיעים למילואים ומגייסים תרומות לטנק, וכתבו לי שתי הודעות אחרי זה שזה לא הזמן ושאני מפלג. אני מודה שאני מאוד מתגונן במצבים כאלה. זה גרם לי קצת להסס, אבל בסופו של דבר אני חושב שתמיד זה הזמן לספר בדיחות".
אז מה בכל זאת השתנה?
"אולי מתאים סוג שונה של בדיחות. גם כמות הנושאים מאוד הצטמצמה, אני כותב מתוך דברים שמפעילים אותי רגשית, שמכעיסים, שמעצבנים, שמעציבים אותי, ואין קשב רגשי לשום דבר כרגע שהוא לא המלחמה. יהיה לי מאוד מוזר כרגע לכתוב ציוץ על וולט, אלא אם כן זה וולט בזמן מלחמה. זה פשוט ירגיש מאוד מוזר וזה לא מעסיק אותי, כל הקשב הרגשי מופנה אך ורק למה שסביב המלחמה והעצב".
איך אתה בורר את הנושאים שאתה מצייץ עליהם?
"אני כן מאסכולת ה'מותר לצחוק על הכול', פשוט כרגע אני לא רוצה לצחוק על הכול. אין לי רצון לכתוב על דברים אחרים או הומור שחור, לא מתוך פחד של איך יגיבו אלא כי זה לא מה שאני רוצה לכתוב כרגע. קיבלתי הודעות מהרבה אנשים שדווקא נחמד להם לצחוק בתקופה הזאת. אני לא אטען שאני עושה את זה כדי לשמח אנשים, אני עושה את זה מתוך מנוע פנימי ושחרור של תסכול, אבל זה נותן לי אישור שיש צורך בדבר הזה".
ראית סרטונים או ציוצים שצפית בהם ואמרת "הנה מישהו שהלך רחוק עם ההומור בתקופה הזאת"?
"דווקא מה שמפתיע אותי היום זה הדברים שלא קשורים בכלל למצב. מישהו מעלה בדיחה על טינדר ואני לא מבין מה הקשר, לא יודע אם זה אמיץ או חסר מודעות או מודחק לחלוטין, ואגב אני בעד כל מנגנוני ההדחקה שאפשר למצוא היום, אבל מהלך החשיבה שלי כרגע שונה.
"אני חושב שאחת מהסיבות שבכלל שואלים את השאלה 'האם עכשיו מתאים הומור?', זה בגלל שאנשים נוטים לקשר בין הומור לשמחה, כלומר אם אתה מספר בדיחות זה אומר שאתה שמח. לפחות במקרה שלי, ואני חושב שגם בכללי, זה ממש לא נכון. בדיחות הן דרך גם להביע עצב וייאוש ודיכאון, לפעמים כשאני מסתכל על בדיחות אני אומר, 'זאת פשוט אנחת ייאוש עם יותר הברות'. אין פה שמחה או קלות דעת בזמן שאנשים עצובים, פשוט יש אנשים כמוני שזאת הדרך שלהם להתמודד עם מה שקורה, זה לא זלזול בשום צורה. להפך, ראיתי שמחפשים עכשיו 'לוחמי הסברה' ואם כל אחד שעושה עכשיו משהו הוא לוחם, אז לנו צריכים לקרוא 'לוחמי פאנצ'ים".
את החיזוק המקצועי מהפסיכולוגיה הקלינית מקבל בלומנבלט מיותם דלאל, פסיכולוג קליני מכפר סבא שעובד עם ילדים ומבוגרים. "יש הרבה הומור, גם שחור, וברור שבתקופה כזאת זה יכול לחצות קו אדום מאוד בקלות ולכל אחד יש תפיסה שונה לגבי הקו האדום הזה. בעיניי אי אפשר לרצות את כולם. אני מסכים שיש אנשים שחושבים שכדי להיות מחוברים למה שקורה חייבים להישאר באבל מסוים, ששמחה היא כפירה, אבל מבחינת חקר הפסיכולוגיה הומור נחשב מנגנון הגנה גבוה ובריא. יצא לי להיות במלונות של מפונים, דווקא לא תחת כובע מקצועי, ואת רואה שהם עדיין כמובן במעבר מהבתים שלהם, והם עברו גיהינום, אבל בתוך זה חלקם מצליחים להישאר עם סוג של רוח שטות, וזה מאפשר תפקוד מסוים. והעיבוד יגיע אחר כך, זה לא תחליף.
"יש הגנות שלא פוגעות בתפיסה של המציאות ויש כאלו שכן. הכחשה, למשל, מעוותת מציאות אבל הומור מאפשר לפגוש אותה בלי להתכחש לה, מנקודת מבט שונה. למשל יצא לי להיחשף לסרטון של מישהו שהיה בחוף וחיכה לחילוץ, ודיבר עם אחיו, והוא שואל אותו איפה החילוץ, איפה הצבא והאח מנסה לארגן לו מישהו, והבחור על החוף אומר שהוא מפחד לצאת ובשלב מסוים הוא אומר לו, 'תשמע, זה ממש כמו 'קול אוף דיוטי' פה'. וזה תפס אותי שבתוך הטרפת הזאת, השיח הקשה הזה, הוא אומר משהו שקצת מקליל ומוריד את המתח והוא אפילו גיחך כשהוא אמר את זה".
"לא בכל רגע אפשר להיות משועשע, האסון הוא מטורף, אבל אם לא תיאחז ברגעים של הומור, תתקשה להשתקם"
כשניסקי ומרקדו עבדו על "הייתם צריכים להיות שם" ב- 2019, הנושא שלו נראה לא רלוונטי בלשון המעטה. מוני מושונוב, אחד המרואיינים, לא הבין מה פתאום הם נזכרו בהומור בתקופות משבר. "אני זוכר שעשינו איתו שיחה על יום כיפור, איך הוא בידר חיילים, והוא חשש שנרצה לקחת את זה למלחמת המפרץ. הוא לא כל כך רצה לדבר על זה", נזכר ניסקי, "אבל רגע אחרי זה פרצה הקורונה והוא מצא את עצמו חוזר עם 'זהו זה' ומבדר אנשים שישבו בבית. אחרי הקורונה התחילה המלחמה באוקראינה ואז המהפכה המשפטית, שגם שם הרבה ניסו להקהות כאבים עם הומור, ועכשיו זה. אז העיסוק בזה היה כמעט נבואי", הוא מחייך.
7 צפייה בגלריה
"דווקא אצל היהודים הומור הפך למנגנון הגנה שמציל אותנו כל פעם מחדש". מתוך "הייתם צריכים להיות שם"
(צילום מסך: כאן)
לקחת משהו לעצמך מהסרט הזה?
"אחרי כמה שנים שלא כתבתי בכלל קומדיה, כי עשיתי ואני עדיין עושה סרטי דוקו, בחודשים האחרונים הצטרפתי לצוות הכותבים של 'היהודים באים' לעונת הסיום. עשיתי את זה בגלל השנה הכואבת מאוד הזאת, הבלגאן של השנה הנוכחית, המהפכה, הממשלה והשיח הציבורי המוקצן, הרגשתי צורך לא רק לעשות דוקו אלא ממש לגעת בזה עם הומור.
"העם היהודי סבל המון שנים מכל רוע אפשרי וניסיונות השמדה, ודווקא אצל היהודים הומור הפך למנגנון הגנה שמציל אותנו כל פעם מחדש. לקום מהמשבר ולהצחיק. יוצאים מבין ההריסות ומספרים בדיחות. הבום הכי גדול של הומור יהודי היה מיד אחרי השואה, ומאז חדרי הכותבים בצפון אמריקה מפוצצים ביהודים. לפני השואה יהודים לא נחשבו למצחיקים. אז הכותבים היו דור שני לשואה וזה נהיה לגיטימי לצחוק על היהדות, על עצמם, כי אנשים הפסיקו לפחד. 'מה כבר תעשו לי? מה כבר יותר גרוע מהשואה?'. וכשאני רואה את כל המשוגעים בשמאל הליברלי העולמי מריעים לחמאס על שחיטת ילדים אני יודע שאנחנו נצטרך להילחם בהם גם עם הרבה הומור יהודי חכם, ולהראות כמה הם עלובים ומגוחכים. בסוף זה הנשק היהודי המנצח.
"חייבים להשתמש בהומור. לא בכל רגע אפשר להיות משועשע, האסון הוא מטורף בהיקף וקשה להתמודד, אבל אם לא תיאחז ברגעים של הומור תתקשה להשתקם. ובעיקר אין מה להתבייש בזה, זה רק מראה שאתה אל"ף אנושי, ובי"ת - ואני באמת מאמין בזה - יהודי, כי זה מנגנון יהודי. כי הנה, יצאו אנשים ממחנות השמדה וגטאות ולא נהיינו חמאס, לא נהיינו ג'יהאד. לא נהיינו כוח שהולך ושוחט ילדים, רק בנינו וכתבנו יצירות ומוזיקה וספרים. וזה בעיניי דבר מאוד יהודי ואני מקווה שנעשה את זה גם הפעם".
