כבר זמן מה שמרטין סקורסזה ניצב כמוכיח בשער של תעשיית הקולנוע האמריקנית ומספק נבואות זעם על עתיד הענף על רקע התנהלות האולפנים הגדולים של הוליווד שמתמסרים להפקת שוברי קופות מפס הייצור של מארוול ולהיטים מסחריים אחרים. גישה שרואה בסרטים מוצרים יותר מיצירה, ומניעה את אנשי הממון ורואי החשבון להימנע מלקחת סיכונים מיותרים על פרויקטים מלאי יומרה. בניגוד לבמאים שרואים עצמם כאמנים, הם לא מוכנים יותר להסתפק במחמאות, גם לא בפרסים. כמו כל עסק, הם מקצים תקציבים כדי לגרוף רווחים. או לפחות להחזיר את ההשקעה, ואם התשקיף מורה אחרת, הם לא יזרקו עשרות מיליוני דולרים לפח, גם במחיר נזיפה מסקורסזה. עם כל רעשי הרקע הללו, הגיע המאסטר האמריקני המקשיש לפסטיבל קאן כדי להציג את סרטו החדש והשאפתני "רוצחי פרח הירח" (Killers of the Flower Moon) בסביבה תומכת שמסמנת גם היא את המאבק הנואש על האמנות השביעית ויצירות האיכות שיש להפיק לצורך מימושה.
בגלל הטיעונים הנ"ל וגם בגלל זהות הבמאי מאחורי ההפקה והכוכבים הגדולים שמובילים אותה, ליאונרדו דיקפריו ורוברט דה נירו, "רוצחי פרח הירח" היה לאירוע המצופה ביותר בפסטיבל קאן השנה, ותורים ארוכים השתרכו לקראת הבכורה המתוקשרת, והצעדה המסורתית על השטיח האדום שקדמה לה. אבל למען האמת, הסרט מבטא את הבעיה על תפיסתו של סקורסזה, שיש בה המון צביעות. דרמת הפשע התקופתית עלתה על פי ההערכות כ-200 מיליון דולר, מדובר בתקציב שעומד בסטנדרטים של להיטי גיבורי העל של היום, אבל מזכירה את הוליווד של פעם. זו שסקורסזה ורבים אחרים מתגעגעים אליה. ומאיפה מגיע הכסף למימון פרויקט שאפתני שכזה? מאפל TV פלוס. ענקית הסטרימינג שפתחה את הכיס העמוק שלה, ממש כפי שבנטפליקס עשו עם סרטו הקודם -"האירי", מ-2019 בהשקעה של יותר מ-150 מיליון דולר.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
"רוצחי פרח הירח" מסמן יותר מכל את אי הנכונות של סקורסזה לקחת סיכונים בעצמו. אפשר להבין שבגילו המופלג (יחגוג 81 בנובמבר), הבמאי המהולל כבר לא מעוניין להיכנס להרפתקאות שמוגבלות במשאבים. הוא בעצמו הכיר בכך, בקורטוב של מרירות, שחברות הסטרימינג הן גופי ההפקה היחידים שמוכנים לתמוך בפרויקטים שלו, בגלל שמדובר בתאגידים שתלויים בשיווק מנויים, במקום במכירת כרטיסים. הם מוכנים להקצות תקציבי ענק כדי לענוד את תג האיכות של סקורסזה, להעצים את תדמיתם בציבור ולקדם את שירותי התוכן שלהם בכללותם. הם לא מסתכנים בביצועים רעים בטבלת שוברי הקופות, ובהשפלה הכרוכה בהתעלמות הקהל מהסרט. סקורסזה עצמו התנסה בכך בסרטו האחרון שהופק לקולנוע "שתיקה" מ-2016. אולפני פרמאונט הפיקו את הדרמה התקופתית המהורהרת בכ-50 מיליון דולר, וראו החזר של כחצי מההשקעה. סטירת לחי לבמאי, שראה את הצופים מפנים לו עורף.
רוצחי פרח הירח – טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
ייתכן שבגלל טראומת "שתיקה", סקורסזה פנה לנתיבים האלטרנטיביים של חברות הסטרימינג, שמאז הפכו למיינסטרימינג. עם כל דברי התוכחה שלו, הוא זה שנאלץ לעשות עסקאות עם השטן, מבלי לקחת את הסיכונים שבמאים גדולים אחרים כמו סטיבן ספילברג, פול תומאס אנדרסון וקוונטין טרנטינו נדרשים לקחת כשהם יוצרים סרטים שנועדו לבתי הקולנוע, תוך המון התאמות בלתי נמנעות לאילוצי התקציב של האולפנים. קשה לראות מישהו מהם עושה היום סרט בקנה המידה של "רוצחי פרח הירח". אפילו ספילברג, שסרטים כמו "רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ראיין", ו"לינקולן" נחשבים למיטב של יצירתו, לא יכול להניע היום הפקות כאלה באולפנים הגדולים שהוציאו בשנים האחרונות יותר מדי דרמות תקופתיות עתירות תקציב שכשלו כפלופים בקופות. המציאות היא שסרט באורך שלוש שעות ורבע על פרשת שחיתות ורצח בקהילה אינדיאנית בשנות ה-20 באוקלהומה לא יזכה להצלחה קופתית על המסך הגדול.
את זה יודעים בהוליווד, אבל בקאן אפשר לחגוג את הקרנת הבכורה על המסך הגדול, לזכות בהד תקשורתי ובביקורות מפרגנות, ולקוות לטוב בהמשך לקראת העלייה באפל TV פלוס בבתי האב ברחבי העולם (אופציה שמאפשרת הפסקת שירותים באמצע), ואולי אפילו לייחל להפצה סולידית בבתי הקולנוע. אם סקורסזה לא מספיק כדי למשוך את הקהל לאולמות, אז אולי צוות השחקנים המרשים יכול לתת את הדחיפה הנדרשת. דיקפריו ודה נירו נעזרים בנוכחות של לילי גלדסטון וג'סי פלמונס ("פארגו"), וכן בהופעות אורח קצרות של זוכה האוסקר הטרי ברנדן פרייזר ("הלוויתן") וג'ון ליתגו. הכוכבים הללו עלו בוודאי לא מעט כסף, אבל ניכר שרוב התקציב הוקצה לאיכויות ההפקה הגבוהות במיוחד המתבקשות כשמדובר בשחזור היסטורי. ובמקרה של "רוצחי פרח הירח", מדובר בשחזור מרשים מאוד של העיירה פיירפאקס שבמחוז אוסאג' אוקלהומה שבה התרחשו יותר מעשרים מקרי רצח של תושבים ילידים מקומיים.
העלילה, שמבוססת על ספרו של דייוויד גראן Killers of the Flower Moon: The Osage Murders and the Birth of the FBI, חוזרת לאותה פרשה עגומה משנות ה-20, בהשראת החקירה הביקורתית המחודשת של ההיסטוריה האמריקנית הנהוגה כיום בארצות הברית, ממש כפי שתקרית הטבח בתושביה השחורים של טולסה שבאוקלהומה שבה לתודעת הציבור לאחרונה עם הסדרות "השומרים" ו"מחוז לאבקראפט". זה אולי מקרה שהאירועים בטולסה התרחשו באותה תקופה ובאותה מדינה (מרחק של כשישים ק"מ בלבד בין שתי הקהילות), אבל הנסיבות שונות לגמרי. בעוד שבטולסה היו אלה אנשי הקו-קלוקס-קלאן שפשטו על בתי העסק של הקהילה האפרו-אמריקנית, במחוז אוסאג' המניע היה כלכלי בעיקרו: השתלטות על שטחי המחיה של התושבים האינדיאנים שהתגלה בהם נפט.
3 צפייה בגלריה
מבקר את התעשייה, אך מדובר בהפקה שלא תבייש אף סרט מארוול. מרטין סקורסזה
(צילום: gettyimages)
המזימה מובאת מנקודת מבטו של ברנש לא חכם במיוחד בשם ארנסט ברקהארט (דיקפריו), חייל משוחרר שמגיע העירה כדי לעבוד עבור דודו, וויליאם "קינג" הייל (דה נירו), איש עסקים מקומי רב השפעה. להייל יש קשרים חמים עם הקהילה הילידית, אבל הכוונות שלו אינן טהורות. הוא מדריך את אחיינו התמים לחתור למגע עם אישה אינדיאנית בשם מולי (גלדסטון) שבאה ממשפחה בעלת זכויות על שטחים מקומיים. כך כמו רוב הגברים הלבנים שהגיעו למחוז אוסאג' כדי ליהנות מרווחה כלכלית, גם הוא מתכנן להרחיב את אחיזתו בקרקע באמצעות שידוך עם נשים מקומיות. כל זאת כחלק ממזימה מורכבת לרישום בטאבו בטבעת זו. מקרי המוות של תושבי המקום מזרזים את תהליך חילופי הידיים כירושה, אך נותרים לא מפוענחים בגלל אוזלת ידי הרשויות. אבל התוכנית הזדונית נתקלת בשתי בעיות: הראשונה - ארנסט הנאמן לדודו נישא למולי בגלל אהבת אמת. השנייה - הבולשת הפדרלית שזה עתה נוסדה נכנסת לעניין.
אפשר לדבר על ההיבטים ההפקתיים השונים של "רוצחי פרח הירח", או על ההקשרים האתניים ברוח התקופה בארצות הברית, אבל בכל מה שנוגע לעשייה קולנועית, מדובר ביצירה אופיינית מאוד לקולנוע של סקורסזה. מעריציו של הבמאי ימצאו בסרט את כל האלמנטים שהפכו אותו לאחד מגדולי הדור: הוא עשוי היטב, יש בו המון תנועה ולוליינות של מצלמה. למרות שהסיפור רווי אלימות היא מוצאת את דרכה למסך באופן פחות גרפי מבסרטיו הקודמים. בהתאם למורשת של הבמאי יש פה גם רגעים לא מעטים של הומור שחור, שמתמזג בנקודות שפל של הדמויות. שגרת היצירה של סקורסזה ניכרת פה לטובה, וגם לרעה עבור מי שמחפש תפניות ומורכבויות. העלילה צפויה מראש, ונדמה שמתיחתה לכדי יותר משלוש שעות נובעת מחוסר יכולת או רצון לוותר על סצנות מיותרות, וכדי לקנות עוד ועוד זמן עבור קולנוען שבגילו המתקדם מנסה לשכפל נקודות ציון במורשתו שוב ושוב. זה עובד אולי על רצף יצירותיו, לא כסרט בפני עצמו.
עולמו הפנימי של רודולף הס
אל מול "רוצחי פרח הירח" שנכלל בפסטיבל כהקרנה מיוחדת, בולטת דרמה תקופתית מזן שונה לחלוטין Zone of Interest - הפקה של החברה האמריקנית המצליחה A24 בבימויו של ג'ונתן גלייזר הבריטי ובהשתתפות שחקנים גרמנים בהובלת כריסטיאן פרידל וסנדרה הולר. כמו במקרה של "רוצחי פרח הירח" גם פה מדובר בעיבוד ליצירה ספרותית, אלא שבמקרה זה העלילה היא בדיונית ונשענת על פרטי מידע מן העבר המעגנים את הסיפור במציאות העובדתית של מלחמת העולם השנייה והשואה. מדובר בדיוקן מצמרר של מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ רודולף הס, אשתו הדוויג וילדיהם. שגרת יומן של הדמויות היא העומדת במרכז הסרט משולל הקליימקסים, שהוא מאתגר ונועז כפי שהוא מצמרר.
בניגוד לפרויקט עתיר התקציב של סקורסזה, במקרה של גלייזר מדובר בהפקה מדודה ומרוסנת ביותר שמתרחשת רובה ככולה בלוקיישן אחד - מגורי משפחת הס מחוץ לחומות אושוויץ. חיי היומיום של האובר-שטורמבאנפיהרר הס לצד אשתו והילדים הם המניעים את העלילה שמתמקדת בדרמה המשפחתית מעוררת הפלצות הזאת. הכול שגרתי בסרט הזה, מטבילה בנהר הסמוך, לארוחות בוקר, צוהריים וערב, וריטואלים יומיומיים של תחזוקת הבית. אבל אי אפשר להתעלם מההקשר ההיסטורי של הדמויות וממעמדן במכונת ההשמדה הנאצית. אומנם אנו לא חוזים בזוועות השואה שמתרחשות קרוב כל כך מהצד השני של החומה, אבל אלו נוכחות כל הזמן באמצעות ביטויים קוליים של זעקות שבר, וצלילי ירי ונפץ.
אחת ההתלבטויות הגדולות בקולנוע העולמי מאז מלחמת העולם השנייה נובעת מההסתייגות סביב יצירות שמתיימרות לגעת בשואה, ובאושוויץ באופן מיוחד. נדמה שהמבע הקולנועי הרגיל עושה עוול לחוויה הקשה והבלתי נתפסת שעברו קורבנות הנאצים באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים. "רשימת שינדלר" של ספילברג ודרמות אחרות שכינסו את הזיכרונות הקשים במבנים עלילתיים נוסחתיים וברי הכלה התקבלו לא פעם בהתנגדות ובשאיפה לסטוריטלינג שונה באופן שהולם את סיפור הרקע הבלתי נתפס של השמדת יהודי אירופה. כמעין התרסה לסרטי השואה הללו, יצר לאסלו נמש ההונגרי את סרטו "הבן של שאול" שהשתמש באמצעי מבע מאתגרים כדי לספר את סיפורו של איש זונדרקומנדו במרד אישי כנגד הרשע. ואילו במקרה של Zone of Interest אמצעי המבע אינם יחודיים כל כך, אבל הסיפור עצמו - שמציג את נקודת מבטם של הצוררים הנאצים יום אחר יום, שעה אחר שעה, הוא זה שהופך את הסרט למאתגר כל כך.
לאורך השנים קולנוענים נשענו על נקודת המבט של הקורבן ונזהרו מלגבש הזדהות עם דמויות הנאצים. ובכן, לא גלייזר. גם לא מרטין איימיס (צחוק הגורל, הסופר הבריטי הלך לעולמו ביום הפרמיירה בקאן) ש-Zone of Interest הוא עיבוד חלקי לספרו יוצא הדופן המספר עלילה רומנטית של תשוקה ובגידות בין קציני אס אס. גלייזר מסתפק בהצצה להצגה פשוטה, משעממת למראה, של היקום הזה, האישי. כל זאת כשמעבר לחומה מתקיים לו יקום מקביל של הרג תעשייתי והתעללות. על המסך, הס ואשתו הם הסיפור, ואנחנו מציצים לחוויה האינטימית שלהם. מפעל ההשמדה הוא בסך הכול עבודה. עבודה עם הטבות מפליגות. היהודים אינם נוכחים בסרט מכיוון שלנאצים אין כל עניין בהם. לא חיבה, לא שנאה, לא רחמים ולא פחד. הם שם כדי לשרת ולמות. לא משהו להעמיק בתוכו. כמובן שגלייזר, ואיימיס לפניו, יוצאים מנקודת הנחה שהצופים עצמם ישלימו את פערי המידע והרגש מתוך הידע הכללי שלהם, שבו הם מצוידים עוד לפני הצפייה בסרט.
הסרט מתרחש בבית המגורים של משפחת הס, והגן המוריק שלצידו. מדובר בגן עדן של ממש, ששוכן בפאתי אושוויץ. מדובר בפיסת נדל"ן מלבלבת העומדת לרשות הזוג, והשניים רואים בה את התשתית לשגשוג אישי, מקצועי ומשפחתי. העובדה שמעבר לחומה מתחוללות הזוועות הנוראיות ביותר שידעה האנושות לא מטרידה את מנוחתם. הם חיים בהכחשה מהסבל האנושי שלו הם גורמים, ומתמסרים להנאה היומיומית של חיי המשפחה. בין אם באווירה פסטורלית של הטבע הפראי בסביבה או באזור הנוחות של מעונם האישי, הגינה והחממה. העובדה שעל תחזוקת הבית אמונים עוזרות בית פולניות ועובדי כפייה יהודים מתקבלת כחלק מהשגרה, וכך גם אספקת המזון והביגוד שמתקבלים מקורבנות המחנה. כפיית נקודת המבט של רודולף הס והדוויג על המתרחש אינה פשוטה להפנמה, אולם היא חשובה מאין כמותה בהבנה של הבנאליות של הרשע והקבלה של היות הנאצים בני אנוש, עם מנגנון הגנה נפשי מפותח.
הדרמה התקופתית החסכונית והמתונה של גלייזר אולי לא נהנות מתנופה חזותית מרשימה במיוחד או מערכי הפקה כבירים במו "רוצחי פרח הירח", אולם בדרכה המרוסנת היא מחדירה בנו הבנה כלשהי לגבי העולם הפנימי של הגרועים בשונאינו, ההתעלמות שלהם מסבל אנושי וההתרכזות ברווחתם האישית. אחד הרגעים כבדי המשקל בסרט מתחולל על רקע הפקודה שמקבל הס לעזוב את תפקידו כמפקד אושוויץ, התפתחות שהיא בגדר אסון עבור הדוויג שעיצבה את הבית בכוחות עצמה ומסרבת לעזוב אותו. זוהי גם בשורה רעה לזוגיות שהשניים חולקים שגם היא רוויה בהכחשה. על רקע ההקשר ההיסטורי, גם אורחות חיים השגרתיות ביותר הופכות למציאות שקשה להשלים איתה. הכיצד ייתכן שגן עדן מתקיים קרוב כל כך לגיהינום? על פי סרטו של גלייזר אלו לא המחיצות הפיזיות שמאפשרות את הנתק הבלתי נתפס הזה, אלא המחיצות הנפשיות שמתמסרות ליומיום ומתכנסות לתוך העצמי. ומתעלמות מכל הפרעה אפשרית לאידיליה הזאת.
