ג'ולייט אליהו, שנולדה בבצרה בראשית המאה ה-,20 עצמה את עיניה במיטתה, בביתה שבפרדס כץ, בשנת ,1977 כאשר הייתה בת כמעט .80 "היא נראתה לי האישה הכי זקנה בעולם, קמוטה וכפופה, אבל מבט אחד שלה וכל השבט התיישר", מתארת ענת לב-אדלר, הבכורה מבין 17 הנינים של מי שכונתה "ננה ג'ולייט". כיוון שהייתה אז רק בת 11 הוחלט לא לקחת אותה ללוויה של האישה בעלת הצמות הארוכות, הלבנות, שרק שתי שמלות היו לה, חומה לימי חול ולבנה לשבת.
ארבעה עשורים אחרי מותה, ננה ג'ולייט קמה לתחייה ואפילו הפכה לסוג של סלב. לפחות על המדף. "כותבת ומוחקת אהבה", רומן הביכורים של לב-אדלר, שנושא את דמותה, נמכר עד היום ביותר מ-50 אלף עותקים, ועכשיו היא משיקה ספר ילדים ראשון, "עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט" (ידיעות ספרים).
"זהו ספר הצדעה וגעגוע לאישה גדולה מהחיים שהייתה דמות משמעותית מאוד בחיי", היא מדפדפת ואצבעותיה מלטפות את דמות הסבתא רבתא המצוירת. "אמנם גרנו ברמת-גן, אבל גן הילדים של עדינה חבקין – שבגיל שלוש לימדה אותי לקרוא ונטעה בי את אהבת הספר – היה בפרדס כץ, וננה גו'לייט היא שגידלה אותי כדי שהוריי יוכלו לצאת לעבודה. אני זוכרת את עצמי בילדותי עומדת איתה במטבח. ניקינו את האורז, בררנו עדשים, קטמנו את ראשי הבמיה וגילגלנו את הקובות. עד היום אני לא אוכלת עוף מפני שבגיל שלוש וחצי, כשפתחתי את דלת חדר האמבטיה בבית בפרדס כץ, קפץ עליי תרנגול כפרות עצבני. וכן, אני מדברת ערבית-עיראקית, השפה שבה היא אהבה אותי ותיקשרה עם העולם".
בנק מטרה
את חדוות הבישול היא זנחה לטובת קריירה ב"ידיעות אחרונות" וסדרה של הרצאות, מוצרי תוכן וספרים שהוציאה לאור. מאז יצאו מהבית שני ילדיה רוי (25) ולירי (23) היא משחזרת את טעמי ילדותה רק בארוחה של ערב שבת, אבל זהותה כעיראקית גאה נותרה חזקה.
"מתי גיליתי את המודעות העיראקית שלי?", היא פורצת בצחוק, "כשצמחו לי שערות על הרגליים, זה קרה בגיל מאוד מוקדם. השאלה השנייה שכל ילדה עיראקית נשאלת היא 'מתי את מוציאה שפם?' השאלה הראשונה היא 'בשביל מה?' בשביל מה את יוצאת מהבית? שבי בחדר ותקראי ספר. בשביל מה ללכת לים? את עלולה לטבוע, כאילו שאפשר בכלל ללכת לים עם היערות על הרגליים".
זה נשמע הרבה יותר גרוע מאמא פולנייה.
"העיראקים הם הפולנים של המזרח. שני דברים מניעים אותם – במה יעבדו הילדים ומה יגידו השכנים. הכבוד מנהל אותם, וזה דבר נורא".
שאת תגידי מילה רעה על העיראקים?
"עובדה. הוריי הם שני עיראקים שהכירו ועבדו בבנק, ומגיל אפס אמרו לי 'נסדר אותך בבנק'. הכי לא אני. מכיתה ב' ידעתי שאהיה סופרת ועיתונאית. כשאמרתי להוריי שאני רוצה ללכת למגמה ספרותית בתיכון אהל שם, הם שאלו 'מה פתאום? מה תעשי עם זה?' למזלי, הייתי גרועה במקצועות הריאליים, והם נאלצו להסכים. אבל אחרי הצבא, כשהודעתי להם שגם באוניברסיטה אני רוצה ללמוד ספרות, נפלה בבית דממה. אחרי שבוע הם הציעו פשרה, 'תהיי עורכת דין', ועניתי להם 'אני אהיה עורכת, אבל לא של דין'. בסוף ניצחתי. הם אמרו לי 'העיקר שיהיו לך תואר ובעל'. שתי השאיפות שלהם הוגשמו ביחד. את איתמר אדלר, קיבוצניק מגשר, הכרתי באוניברסיטה. בפעם הראשונה שהבאתי אותו הביתה הם שאלו 'במה הוא עובד? במה אבא שלו עובד? ממה תתפרנסו?' גישה שונה לחלוטין מזו שהפגינו בקיבוץ, שם קיבלו אותי ממבט ראשון בחיבוק רחב. אבל עד היום, בכל משפחתם המורחבת, אני המזרחית היחידה".
ענת לב-אדלר נשמע שם אשכנזי למהדרין.
"נכון, אבל מי שיעיף בי מבט, יזהה מיד שאני לא. סבא מצד אבא עלה מבגדד בשם המשפחה בלבול וברישום האוכלוסין אמרו לו 'כאן, בארץ, יצחקו עליך, יקראו לך בולבול', וקיצרו לו את הבלבול ללב".
ולמה שני שמות משפחה?
"למה שאוותר על השם לב, שנולדתי איתו? גם החזרתי אותו לתעודת הזהות אחרי שישבתי בקופת חולים וכשקראו 'אדלר ענת' לא הבנתי שמתכוונים אליי. אנחנו ממש לא בית אשכנזי, גם את הרומני הפכנו לעיראקי. איתמר, מעצב חזותי במקצועו, יודע שחייבים להכניס דלעת לסביח והוא אוהב עמבה. הילדים שלנו חצי-חצי, אז מדי פעם רצות בדיחות על רומנים בקבוצת הווטסאפ האדלרית שנקראת, איך לא, 'צ'ה פאצ'ה', ולפעמים הילדים ידברו על עדות בהקשר של אוכל, טבית או ממליגה, אבל מעבר לכך לשיח העדתי כבר אין מקום בימינו. רק הפוליטיקאים משתמשים בו כדי לעשות הפרד ומשול".
וכשאת כותבת ספר שני על ננה ג'ולייט את לא מנופפת בדגל העיראקי?
"לגדול בבית עיראקי זו ההוויה וחלק מהמהות שלי, זה לא דגל. בחיי היומיום ענייני העדות צריכים להישאר במקום של סיפורי הווי ופולקלור".
אישה חדשה
עשור אחרי שפרצה עם "כותבת ומוחקת אהבה", שהצלחתו המסחררת שינתה את חייה מקצה לקצה, לב-אדלר מגלה שהיא בכלל לא התכוונה לשבץ את ננה ג'ולייט ברומן שבו הגיבורה, יעל, מתמודדת עם משבר אמצע החיים. "היא לא הוזכרה בו למרות שהתמונה שלה הייתה תלויה מעל המחשב במרפסת שהייתה חדר העבודה שלי ובמהלך הכתיבה הרמתי אליה את המבט", היא מספרת. "ואז, בלילה מאוד גשום, כתבתי על יעל שנקלעת למשבר עמוק, התחלתי לבכות, ופתאום ננה עמדה לידי ודיברה אליי בערבית-עיראקית. 'למה את בוכה, בינתי?' בעודי בצמרמורות, הכנסתי את ננה לרומן ויעל, הגיבורה שלי, התחילה לנהל איתה דיאלוג. חזרתי לאחור, פרמתי את העלילה והתחלתי לספר על ג'ולייט שבגיל 14 איבדה את הוריה ושני אחיה במגפת השפעת הספרדית ונותרה לבד בעולם. עוגיות התמרים, הבעבע בתמר, הצילו אותה. מדי יום היא הלכה לשוק בבצרה כשלצווארה תלוי מגש הפח עם העוגיות. זו הייתה פרנסתה עד שבגיל 15 היא התחתנה עם בחור מהקהילה היהודית".
העשור שחלף מאז יציאת "כותבת ומוחקת אהבה" היה עמוס מאוד עבור לב-אדלר, שכמו עיראקית טובה החלה לעבוד בגיל 14 ("בייביסיטר, שיעורים פרטיים, כתבות תדמית למקומונים"). היא הפכה במהלכו למרצה שנונה ומבוקשת ("גם כשהיו לי שלוש הרצאות בשבוע המשכתי בדיי-ג'וב שלי כעורכת בעיתון, שבו אני עובדת מגיל ,("20ואין-ספור קוראות אמרו לה שננה ג'ולייט ראויה למקום גדול יותר מגיבורת משנה בעלילה. "בצדק", היא מחייכת. "ארבעת הבנים שג'ולייט ילדה לבעלה נפטרו לפני שהגיעו לגיל שנתיים. סבא שלי היה היחיד ששרד, וכדי לשמור עליו מפני עין הרע היא הקפידה להלביש אותו בבגדי בנות עד גיל מאוחר. אני בקיאה בכל פרטי ההיסטוריה המשפחתית מפני שסבא שלי, מאיר בר דוד ז"ל, בהגיעו לגיל ,80 ביקש ממני שאכתוב את סיפור חייה של ננה, למען הנכדים והנינים. הייתי אז בת 30 וקצת, הילדים שלי עוד היו קטנים, אבל במשך שנתיים הלכתי אליו בשבת בבוקר וכתבנו ספר למשפחה".
הגעגועים לננה המשיכו לנקר בה, וגם בקוראות שלה, כשלב-אדלר (55) השיקה את הרומן השני שלה, "אישה בעונת מעבר", שעזר לה להתמודד עם מה שחוותה על בשרה. "בהתחלה היה לי קשה לאבד את המחזור ולהשלים עם הידיעה שכבר לא אוכל ליצור חיים מתוכי, זה גיל של ויתורים ואובדנים", היא אומרת. "אבל כשההורמונים התאזנו והפסקתי להתנגד, הורדתי שתי אוקטבות והפכתי לאישה חדשה. לפעמים עולה בי איזשהו עצב פנימי, אבל יש לי הרבה קבלה של עצמי והמון שקט. אני לא מנסה להיאחז בנעורים מפני שזו מלחמה אבודה ועדיין לא צובעת את השיער".
בגלל אג'נדה של הלוק הטבעי?
"כן, וגם בגלל שיש לי אג'נדה של לא לבזבז זמן במספרה, אני שונאת לשבת עם הצבע על הראש. אני לא עושה בינתיים התערבות אסתטית, חוץ מטיפול בפיגמנטציה המטורפת שלי, וגם עם צניחת העפעפיים אני לא מתווכחת מפני שאני רוצה לעבור מול המראה ולזהות את עצמי. היום אני מסתכלת במראה ורואה את יפהפיית הנילוס מפני שהייתי הנערה הכי מכוערת בכל רמת-גן. נשבעת לך. שיניים בולטות, חצ'קונים, תלתלים נפוחים של האייטיז, שפם עיראקי, ובזמני עוד לא היה לייזר שהציל את חיי כולנו. הייתה תמיסה של סוכר ולימון והיה חוט. איזה כאבים, סיוט. מה הפלא שישבתי בבית וכתבתי שירים ושלחתי מכתבי הערצה לעודד מכנס? אבל היה בזה גם יתרון. בגלל השיער, את לא הולכת לים, וככה שומרת על העור. לא ידעת שלעיראקיות אין קמטים? אנחנו לא מזדקנות, אנחנו פתאום מתות".
איזה מזל שלמדת לצחוק על זה.
"בכיתי מספיק, הגיל מביא ביטחון והומור. היום אין לי בעיה להגיד 'אני זקנה', רק חבל שאין לנו בארץ מספיק מודלים להזדקנות נינוחה. אני רוצה יותר נורית גפן ועדנה מזי"א וליא קניג".
אולי את תהיי מודל להזדקנות שפויה?
"עזבי, מאז שעברתי להיות אני החדשה אני עושה רק את מה שבא לי לעשות. השבוע, בלילה, באמצע פלורנטין, עם חברתי המשוררת אורית גידלי, רקדנו ושרנו את שיר הפרחה בקולי קולות. לפני חודשיים התחלתי ללמוד לשיר, פעם בשבוע יש לי שיעור אצל הזמרת גלי אלון. לא נראה לי שריטה צריכה לדאוג, אבל הדחף לשיר הגיע מהמחשבה שאף אחד לא יסתום לנו את הפה".
טעם הגעגוע
ספר הילדים שבו חזרה לג'ולייט, הילדה בת התשע, רווי בטעמי ילדות שכל בית עיראקי ספוג בהם – טבית וקובה ופאצ'ה וסביח. "זה מה שמשביע את הגעגוע", היא אומרת. "מי לא חולם לבוא הביתה ולהריח שהסירים של סבתא מחכים לו על הגז?".
אבל הבקיאות בשושלת לא פטרה את לב-אדלר מתחקיר יסודי. "סבא שלי לא ידע לספר לי איך נראו המחבת והתנור ואם כל אישה בישלה במטבח שלה או שכל הנשים בישלו יחד בחוץ", היא אומרת. "קיבלתי ייעוץ היסטורי מאורלי בחר-לוי, אוצרת מרכז מורשת יהדות בבל באור-יהודה, נעזרתי בסופרת ציונית פתאל-קופרווסר, שהיא אחות ליבי, וקבוצת הפייסבוק 'משמרים את השפה העיראקית' בהנהלתה של זהבה ברכה פתרה לי הרבה שאלות. גם רותם טפלו, שאיירה את הספר – הציורים של היום בצבעים חיים והציורים של עיראק בפסטלים – ערכה תחקיר שהסתמכנו עליו. הספר הזה חונך סדרה חדשה, 'ילדות לדוגמה', שמוקדשת לסבתות מתרבויות שונות".
למה סבתות?
"כי תפקידנו לספר את סיפור הסבתות הגיבורות שלנו, שלא ידעו בכלל שהן גיבורות, בדגש על הסיפור של הסבתות המזרחיות, שסופר פחות. המאמץ חסר הסיכוי לעצור את הגיל יצר פיחות במעמדה של הסבתא ובתפקידה האבולוציוני החשוב כגראנד-מאמא, אמא גדולה ובעלת ניסיון. למרות שמחקרים הוכיחו שמשפחות שבהן יש דמות משמעותית של סבתא, הן יותר יציבות. חשבתי שהספר הבא ילווה את הילדות של סבתא רומנייה, אבל יעל אבקסיס, חברתי הטובה למאבק ברצח נשים, כבר השביעה אותי שנכתוב יחד את הסיפור של מאמא גד'ה, הסבתא רבתא המרוקאית שלה".
מה, לדעתך, ננה ג'ולייט הייתה אומרת אילו קראה את הספר שלך על ילדותה?
בבת אחת נמחה החיוך מפניה של לב-אדלר. "ננה ג'ולייט, עד יומה האחרון, לא ידעה קרוא וכתוב", היא אומרת. "בגללה הפכתי להיות אובססיבית לקריאה וכתיבה. כבר בגיל שלוש למדתי לקרוא. למה? מפני שהיה צריך להקריא לה הכול. שלטים של רחובות, תוויות של מוצרי מזון. ולמרות זאת, היא הייתה האישה הכי חכמה וחזקה בעולם. דודה שלי, תמי, אחותה הקטנה של אמי, נולדה בארץ וכשהייתה פעוטה אושפזה בבית החולים הדסה הישן בתל-אביב. כשבאו לקחת אותה הביתה, אמרו להם 'הילדה מתה'. ננה ג'ולייט הכפופה הלכה מסביב לבית החולים, הציצה בחלונות עד שזיהתה את תמי באחד החדרים, שברה את החלון ולקחה אותה. בזכות התושייה שלה, תמי ניצלה מניסיון חטיפה של ילדי המזרח".
לא למדנו
דבר יציאת הספר עלה לעמוד משרד החוץ הישראלי, בין היתר משום שאין הרבה ספרי ילדים שעוסקים בתרבות המזרח, וכבר יש התעניינות מצד תושבים בעיראק איך אפשר לקרוא את הספר.
בספר, כשהילדה גלי שומעת לראשונה שננה ג'ולייט הייתה אנאלפבתית, היא אומרת 'איזה כיף לה, הרשו לה לא ללכת לבית ספר'. אחרי שאמה מסבירה לה שרק המשפחות היהודיות מהמעמד הגבוה שלחו את הילדות ללמוד, במקום לעזור במשק הבית, גלי תוהה למה הבנים למדו בחדר עברית ותורה בעוד הבנות, במקרה הטוב, למדו תפירה ורקמה כדי שיעזרו בפרנסת המשפחה. לב-אדלר רואה בכך את החיבור למצבנו הנוכחי. "אנחנו, הנשים, נמצאות היום במקום שבו יש לנו הכי הרבה מה להפסיד. לשם רוצים להחזיר אותנו? לעידן שבו נשים לא למדו ולא התפרנסו? לא", היא מקדימה תשובה לשאלה. "אין לי שאיפות פוליטיות מפני שאני יותר מדי אוהבת את מה שאני עושה, אבל הייתי רוצה לראות בכנסת את מורן זר קצנשטיין מ'בונות אלטרנטיבה'".
בואי ננסח את זה אחרת. מה ננה ג'ולייט הייתה אומרת אילו מישהו היה מקריא לה את שני הספרים שבהם היא מככבת?
החיוך חוזר לפניה. בחלומה, ננה ג'ולייט שואלת אותה "מא ענדכ שירל?", שזה "אין לך עבודה, כלומר, אין לך משהו מועיל לעשות אז את מתעסקת בשטויות?".
